כורח ההכרעה

א. דע את אויבך

מדוע הכרחית הכרעה בעימות עם הפלשתינים? במדינה מתוקנת שאלה זו לא היתה עולה כלל על הפרק, שהרי משנכפה על מדינה עימות מזוין כה קשה, גורלי וממושך כפי שנכפה עלינו - הנטייה הטבעית והרציונלית היא להשיב מלחמה שערה עד לניצחון ברור. אולם לא זה המצב בישראל. אמירות נואלות, שגויות מיסודן, כאילו בלתי-אפשרי לנצח טרור בכוח צבאי, נשמעות כאן השכם והערב למרות שאין להן כל בסיס עובדתי, וראה ערך תורכיה וה- PKK הכורדי (אליו עוד נשוב) או ארה"ב ואפגניסטן, אשר הכריעו רק לאחרונה, בצורה ברורה, את הטרור שפנה נגדן. אם קיים עדיין ספק בכך בלב מי, נאמר כי המצב הביטחוני של ישראל הינו בלתי-נסבל, ואסור לו להמשיך ולהתקיים. במצב הנוכחי על ישראל להשיג הכרעה, מאחר וכל אלטרנטיבה מדינית מבוססת על בלימה - לא על ניצחון ולא על הכרעה.
ניצחון והכרעה אינם זהים מבחינה אסטרטגית-צבאית: ניצחון מופגן כאשר צד אחד השיג את רוב יעדיו האסטרטגיים, ובמחיר נמוך, ומנגד הצד המנוצח לא השיג את יעדיו, ואף שילם על כך מחיר כבד. הכרעה מתייחסת למצב בו נשללו מהאויב היכולת ללחום, כמו גם הרצון להמשיך בלחימה. אין הכוונה לכפיית רצון המנצח על המנוצח, אלא לכך שמכיוון שנשללה מהאויב היכולת היעילה להילחם, ובמחיר כבד, אין לו עוד רצון להמשיך בה. לניצחון פרשנויות רבות מכיוון שהוא מותנה בהשגת יעדים, וכך יכול כל צד לטעון כי השיג את יעדיו וניצח. הכרעה הינה חד-משמעית.
בסכסוך עם כל מדינות ערב יש לישראל קושי יסודי להשיג הכרעה, וזאת בשל יחסי הכוחות האינהרנטיים לרעתה. ישראל השיגה ניצחונות מהירים וברורים בחלק ממלחמותיה עם הערבים ('מבצע קדש', 'ששת הימים'), אך בשל היחס הבסיסי של מעטים-מול-רבים, ספק אם תוכל להשיג אי-פעם הכרעה מלאה.
לא כך בעימות שכפו עלינו הפלשתינים מאז סוף ספטמבר 2000. כאן יחסי הכוחות הצבאיים והכוללים בולטים בעליל לטובתנו, ואין מניעה להגיע עמם להכרעה רבתי או לניצחון ברור. השוללים תפישה זו טוענים כי מאחורי הפלשתינים עומדות מדינות ערב, והכרעת הפלשתינים תביא ל"התפוצצות אזורית". אך בעבר התברר שוב ושוב שעל אף תמיכתן המדינית בפלשתינים, אין מדינות ערב ששות להסתכן ולהילחם בישראל בעבורם. גם אם יצא המון מוּסת לרחובות במדינות השכנות, ספק אם הדבר יסכן המשטרים שם או יערער את ה"יציבות האזורית".
איני מסכים אף לטענה שמול הפלשתינים תקף הכלל של "עוצמת החלש מול חולשת החזק". נכון שהם מעמידים פני סובלים ונגזלים, אך הרי הם יזמו העימות הנוכחי - וזאת בשעה שעמדו לקבל מלוא דרישותיהם על מגש של כסף. דרך ניהולם האכזרית את המאבק, שחצתה כל קו אדום של בן-תרבות - מקעקע את בסיס "חולשתם", ואיש בעולם - ובישראל - אינו צריך להתייסר בשל המצב שהביאו על עצמם.
המלחמה עם הפלשתינים איננה מלחמה בטרור. אנו מצויים במאבק לאומי נרחב מול הפלשתינים, כאשר טרור הוא אחד מהכלים המרכזיים והאכזריים בו, אך אינו היחיד. אסביר את כוונתי: טרור הוא פגיעה נפשעת באזרחים. טרור כזה היה למשל במועדון הדולפינריום, במסעדות סבארו ומומנט, בחוצות יפו בירושלים, בקניון בקרני-שומרון, באוטובוסים בחיפה ובעמנואל, בפיצוץ מכוניות תופת, בלינץ' ברמאללה ובכלל פעילויות המתאבדים. אך ירי מרגמות ורקטות ברצועה וסביבתה ותקיפת מוצבים שם (נצרים, מרגנית, טרמיט ואפריקה) הם יותר מטרור - אלו הן פעולות לחימה של ממש. כך גם תקיפת ישובים (אלי-סיני, דוגית, חמרה ועוד), ופעילות חבלנית אחרת, כמו הנחת מטענים ומארבים בצירים, ירי ממכוניות חולפות וכן ירי על ישובים (כגילֹה ופסגות). מגוון הפעילות החמור הזה מצביע על עימות מזוין נרחב ביותר. ועוד יותר יהיה כך משישגרו את רקטות ה'קסאם' ויפעילו נשק נ"מ.
לאפיון העימות כמלחמה ולא כטרור חשיבות רבה, שכן אם אין קוראים נכוחה את טיב המאבק והיקפו - מחמיצים את התשובה הנכונה לו. זוהי מיני-מלחמה או מלחמת התשה. עם-זאת, המונח 'מלחמה' במובנו הקלאסי אינו רלבנטי, מאחר שאין ביכולתם להניע כוחות או להמטיר אש מסיבית ומתמשכת, ולבצע שאר פעילויות מלחמתיות מובהקות.
חשוב להגדיר את האויב: האויב במלחמה זו הוא הרשות הפלשתינית, על יחידות המשטרה שלה ושאר מנגנוני הביטחון, וכן הארגונים השונים: פת"ח, תנזים, חמאס, ג'יהאד, החזיתות. הרש"פ לא רק שלא דיכאה, כפי שהתחייבה, את פעילות הטרור והלחימה מצד כל אלה, אלא אף עודדה אותם, שכן המאבק המזוין בישראל בכל תנאי הוא עיקר מרכזי בתפישתה, ה- tre'D RAison שלה, ולא משנה מה נעדיף אנו לחשוב.
באפיונים כאלה של העימות, לא לראות את הכורח בהכרעה הרי זה בבחינת אי-הבנה חמורה של הנקרא (והנקרה).

* * *

הרָשות והפלשתינים יזמו העימות המזוין (או המיני-מלחמה) נגד ישראל - ממש כשעמדו לקבל את מלוא תאוותם המדינית ללא מאבק. בראיון גלוי מתוודה שר-החוץ לשעבר, שלמה בן-עמי^[1] שממשלת ברק היתה נכונה לתת כ- 100 אחוז (!) מהשטח שדרשו, וזאת לא רק בשטחי יש"ע אלא גם בחלק ממדינת ישראל הריבונית פרופר (דהיינו פריצת גבולות 48')^[2]. להנהגה חסרת האחריות של ברק היתה כל הכוונה לבצע וויתורים מופלגים^[3], גם כאלה שהיו בבחינת טאבו מוחלט, ובלבד שתיראה כמגישה לעם ישראל את "קץ הסכסוך". במקום קץ הסכסוך קיבלנו הגברת הסכסוך ועימות מזוין שטרם נודע בחומרתו.
אנשים רציונליים ובני-תרבות היו עטים על הצעות ממשלת ברק ונוטלים אותן בשתי ידיים, אך לא כך ערפאת ומרעיו. להם היתה 'אג'נדה' אחרת, שלא כללה שום וויתור לישראל. תכניתם היתה, ועודנה, להשיג את יעדיהם לא כמתנה, אלא על-ידי הורדת ישראל על הברכיים בכוח ובאלימות. קונקרטית חתרה הרשות לאמץ וליישם את מודל לבנון, דהיינו, גירוש ישראל בכוח מכל שטחי יש"ע. המחשבה היתה: אם כמה מאות אנשי חיזבאללה הצליחו לגרש מלבנון בחרפה, ועד הסנטימטר האחרון, את "הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון", מדוע שאלפי מזוינים פלשתינים לא יצליחו בכך? ואכן, מיד לאחר הנסיגה המבישה מלבנון במאי 2000 קרא נסראללה, מנהיג החיזבאללה, לפלשתינים לאמץ את הדוגמה שלו, ובכירים ברשות מיהרו לאמץ את דבריו. נזכיר כאן שמה שארע בלבנון הוא מלחמת התשה, בה לא נלחמנו כראוי אלא רק הגנו על עצמנו, ללא מטרה לנצח.
הפלשתינים רוצים איפוא בנסיגת ישראל מיש"ע עד הסנטימטר האחרון, כפי שישראל נסוגה בגזרות האחרות מול מדינות ערב, ומבחינתם, הדבר צריך להתבצע בכוח ולא במשא ומתן. נקודת המוצא הפלשתינית היא תכנית החלוקה מ- 1947, ואין הם מוכנים לפשרה טריטוריאלית אמיתית בשטחי יש"ע, כאילו לא קרה דבר מאז 48'. הם רואים עצמם מוותרים כשהם "מסתפקים" (לפי שעה!) רק ב- 22 אחוז מארץ-ישראל המערבית.
התבטאויות לא מעטות מראות שהפלשתינים הכינו עצמם זמן רב לעימות המזוין. ביקור שרון בהר-הבית לא היה אלא תואנה עלובה. כך הוא גם הלהג הטפל של פלשתינים וחוגי שמאל על "כיבוש והתנחלויות" כשורש מאבקם. הרי עמדו לקבל את מלוא "השטחים" ולהשתחרר מ"הכיבוש", אז על איזה כיבוש מדובר? וכי כיבוש כזה, שמוותרים עליו לטובתם, יכול להיות סיבה אמיתית לעימות כה אלים ומכוער? הנהגה שיכלה לקבל מלוא תאוותה על מגש של כסף והעדיפה, ללא סיבות ראויות, את המאבק המזוין ושפיכות הדמים הבלתי-פוסקת - אחת דתה, לעבור מן העולם.

ב. חומרות יתרות שבעימות נוסח התשה

ניתן להצביע על מספר חומרות יתרות בהמשך המצב הקיים של דשדוש, גרירת רגליים וחוסר הכרעה, והרי הן בתמציתיות:

1. המספרים: במשך שנה ומחצה לעימות, מספטמבר 2000 עד מרץ 2002 - ספגה ישראל מעל 400 הרוגים ואלפי פצועים, והמספרים מחמירים מדי יום^[4]. זאת לעומת כ- 90 הרוגים במהלך 5 שנות האינתיפאדה הראשונה (1988-1993), כששלטנו ביש"ע, ולעומת 265 הרוגים במהלך 15 שנות שהותנו בלבנון (1985-2000). למדינה קטנה ורגישה לאבדות כישראל מדובר במספרים קשים מנשוא.

2. אובדן כושר ההרתעה: יש לזכור כי אובדן כושר ההרתעה^[5] במציאות האסטרטגית של מעטים-מול-רבים ועוינים, ובכלל בג'ונגל המזרח-תיכוני, הוא קריטי לקיום ישראל ורווחתה. אסור לנו להימצא לאורך זמן ללא כושר הרתעה תקף, גם בעימותים נמוכי עצימות.

3. הסלמה באמל"ח: זה חודשים שהפלשתינים מייצרים ומשגרים רקטות 'קסאם'^[6]. חומרתן בעליית המדרגה שבהפרת ההסכמים, וחמור הוא שישראל כמו השלימה עם ההפרה הבוטה והמתמשכת. סכנתן היתרה: הקלות שבשיגורן והיכולת שלהן לפגוע במרכזי ערים מאוכלסות (לטווח 6 ק"מ כרגע, ובעתיד יותר), ועל-כן אין זה משנה אם הן מדוייקות או לא-מדוייקות. קשה לבלום ירי תלול-מסלול המשוגר מטווח רחוק למדי, שלא מחייב אפילו איוש בפועל בזמן השיגור, אלא אם יהיה צה"ל פרוס במקום בזמן אמת. שיגורי הרקטות יחייבו כמובן חזרה ושליטה בחלקים גדולים של יו"ש ועזה^[7]. מוזר שמי שאינו רוצה בכך אינו תופש את השינוי האסטרטגי הגלום ברקטות. אסור לישראל להשלים עם מצב שהפלשתינים ישגרו רקטות, שאם לא ידוכאו מיידית עוד יהיו הקדמה לקטיושות (שהיו סיבה מרכזית לבריחת צה"ל מלבנון) ולנשק נ"מ כנגד מטוסינו האזרחיים ושדות-התעופה.

4. הכרסום בחוסן הלאומי: אין מנוס מלהודות שהפיגועים עקובי-הדם והבלתי-פוסקים ביש"ע ובתוככי הקו הירוק מתישים את תושבי ישראל וזורעים בהם פחד, מבוכה ויאוש, הגורמים לשפיפות מורל ועייפות כרונית במאבק הקיומי, ומה שלא פחות גרוע - כרסום בנחישות וקריסת האמונה בצדקת דרכנו. הסיכון מאי-ההכרעה הוא גם בהתרבות הקולות המסוכנים הקוראים לסרבנות ול"יציאה מהשטחים". בעלי קולות אלה, שבשבילם זיקת אמת למולדת ופטריוטיות ישראלית הם מושגים מגוּנים, שואבים את כוחם בעיקר מדשדושנו כיום ומאי-ההתגברות על הטרור והאלימות.

5. חוסר הסיכוי במלחמת התשה: הסיכון שישראל תפסיד, בסופו של דבר, במלחמת ההתשה אליה נקלעה הוא רב, כפי שהפסידה בכל "ההתשות" הקודמות: מול מצרים ב- 69'-70', מול סוריה בהמשך למלחמת יום הכיפורים, ובמיוחד בלבנון, בשנים שלפני הנסיגה המחפירה במאי 2000. הקשר ההדוק בין הנסיגה המחפירה מלבנון לפרוץ העימות הנוכחי הוא ברור, ונדגיש כאן כי כל נסיגה ותבוסה שלנו מובילה בהכרח לקטסטרופה הבאה.

6. הסיכון לשינוי בעמדת ארה"ב: אם וושינגטון תראה שישראל אינה מצליחה לשנות בצורה דרסטית את המצב, ובהקדם - היא עלולה לצמצם תמיכתה בה ולאמץ את האיומים הערביים על "סכנת התפוצצות וסיכונים חמורים לאינטרסים האמריקאיים באזור". ארה"ב, והממשל האמריקני במיוחד, אוהבת מצליחנים ולא מפסידנים. מה גם שמלחמת התשה מתמשכת בפלשתינים עלולה לפגוע בכוונות אמריקאיות אחרות באזור (מול עיראק למשל).

7. סיכונים עתידיים: כל מי שעיניו בראשו יכול להעריך שאם לא נפעל מהר ובנחרצות להכרעת הרשות הפלשתינית ומחבליה - לא יהיה לנו אי-פעם עתיד בטוח, שלא לומר מנוח. אם הפלשתינים לא יספגו מפלה נוקבת (בדומה ל"נכּבה" הידועה), הם ישובו וינקטו מאבק אלים ופרוע כל אימת שלא תסופקנה תביעותיהם במלואן. והרי לא ניתן שאלו יסופקו במלואן אי-פעם, בין במסגרת הסדר קבע ובין בהסדר אחר, ובשעה שכל הסדר משפר את סיכוייהם ומרע את שלנו. זאת ועוד: כשאנו יודעים היטב שהפלשתינים לא כיבדו מעולם כל התחייבות חתומה שלהם, קלה כחמורה. (ולעניין זה - אף מצרים, מדינה "מסודרת", לא כיבדה את התחייבויותיה כלפינו). אם הפלשתינים לא יוכרעו, הם יסיקו את המסקנה ההגיונית היחידה - שעימות מזוין משתלם. אם ישראל מעוניינת להבטיח לתושביה עתיד בטוח ומתמשך, אין מנוס מלהנחיל לפלשתינים מפלה נחרצת, שתוציא מהם כל חשק להמשיך להתעמת עימה ולמרר את חייה.

8. הסיכון הבלתי-נסבל שבהקמת מדינת טרור פלשתינית: מהעימות הנוכחי אפשר להסיק שפעולות הטרור הקשות עד היום יחווירו לעומת אלו שיתבצעו לאחר הקמת מדינה פלשתינית עצמאית וריבונית. להנחה של 'חוכמולוגים', האומרת כי כאשר יקימו הפלשתינים את מדינתם בכל שטחי יש"ע הם יבואו על סיפוקם ובא לציון גואל - הנחה זו אין לה על מה לסמוך; אדרבה. הרי אותה טענה הושמעה לפני 1993 והסכמי אוסלו, והם קיבלו מישראל שטחים, שלטון, נשק וכיו"ב, ומה קיבלנו אנו במשך 9 שנים מרות? במקום להתמודד עם "רשות שנגועה בטרור מכף רגל ועד ראש" נצטרך לעמוד מול מדינת טרור. המקור המרכזי לטרור מאז אוסלו הוא הביטחון העצמי של הפלשתינים, הנובע מידיעתם שישראל היא מדינה אחראית, מושפעת מאילוצים לרוב, ולכן לא תפעל נגדם בעוצמה יתירה. והרי ביטחון עצמי זה רק יתעצם כאשר תוקם מדינה המוכרת על-ידי כל אומות העולם, וקרוב לוודאי גם על-ידי ישראל, ולאחר שישיגוה בדם ואש. כיום, כשהרש"פ הינה גוף שלטוני-עוברי, ניתן עדיין להעבירה מהעולם. חיסול מדינה מוכרת הוא כבר אופרה אחרת.

9. סיכון נלווה הינו הקשר הפוטנציאלי שבין מדינה פלשתינית לאיראן: אין ספק שכאשר תקום "המדינה", היא תחתור להגיע לבריתות והסכמי הגנה עם מדינות רדיקליות באזור, ובמיוחד עם איראן^[8]. כבר כיום מסוכנת איראן לישראל, בעיקר בשל טילי ה'שיהאב- 3' שלה וחסינות המרחק הגיאוגרפי מישראל, המעניק לה הגנה מפעילות צה"לית התקפית-שיטתית. כאשר טילים אלה ישופרו ויהיה לטהרן גם נשק גרעיני (עם או בלי ראשי קרב גרעיניים) והיא תתחייב להגן ביטחונית על המדינה הפלשתינית הריבונית והמוכרת - מצבה האסטרטגי של ישראל יהיה בכי רע מול "המדינה". אם כיום ישראל מוצאת עצמה מוגבלת בפעילותה הביטחונית מול הפלשתינים, הרי אז שיתוקה יהיה, קרוב לוודאי, מלא. בנסיבות אלו אסור לישראל לאפשר לפלשתינים הקמת מדינה, והדרך המרכזית לכך היא להנחיל להם מפלה נוקבת.

* * *

ג. הכרעה כיצד

בטרם נפרוס את גרסתנו להכרעה, נביא דוגמה מאלפת ועכשווית - המודל התורכי - המוכיח שניתן להכריע טרור אם נחושים בכך:

להצלחה התורכית לקחים חשובים לישראל. ישנם מי שיגידו שאין דומה המקרה התורכי-כורדי לזה הישראלי-פלשתיני, אך הגם שהמקרים לא זהים בכל - העקרונות ישימים:

• הלקח האחד הוא, קיום תודעה ונחישות מצד הממשל והצבא התורכי להיאבק בטרור הכורדי בכל מאודם וללא פשרות. אף שהדמוקרטיה התורכית הקשוחה אינה דומה לזו הישראלית, על מגבלותיה, אין לתורכים במה להתבייש, ובוודאי לא כשהיו מצויים במאבק לאומי חיוני (שאז כל האמצעים כמעט כשרים).

• הלקח השני הוא הנכונות ואי-ההיסוס להגיע אף אל סף מלחמה עם שכנה- יריבה, כשאינטרס לאומי חיוני נמצא בסיכון רב. ומהלך כה גורלי השתלם.

• הלקח השלישי הוא, הבנה שכנראה רק סילוק ראש פירמידת האויב יכול לפתור טרור מתמשך.

ראוי לנו לעצור ולהרהר - האם לא הגיע הזמן ליישם גם אצלנו את המודל התורכי המוצלח, במיני-מלחמה שכפו עלינו הפלשתינים מזה כשנה ומחצה, ולהגיע להכרעה?

מוזר, אף מביש, שלמעט מאמר אחד בנדון^[10], לא קיבל הניצחון התורכי המכריע על הטרור הכורדי כמעט כל הד בתקשורת הישראלית, ואין זה רק מהטעם הרדוד שהתורכים יכלו להרשות לעצמם לגבי הכורדים מה שישראל אינה יכולה לממש מול הפלשתינים. ואגב, זו דוגמה אחת. למי שהדבר עדיין לא ברור לו, רשימת הניצחונות על טרור בעולם היא ארוכה^[11] ואינה כלל עניין אזוטרי.

כיצד להכריע את הרשות הפלשתינית והטרור:
במלחמה בטרור ובעימות המזוין הנוכחי כנגד הפלשתינים, יש לפעול לפי שלושה עקרונות מרכזיים:

• חייבת להיות כוונה להכריע. מהלכים צבאיים, טובים ככל שיהיו אך ללא כוונה חדה ומתחייבת, בסופו של דבר הם עקרים ומשולים לשיטוט ללא מצפן.

• לנקוט במערכה נחושה, יזומה, מקיפה ושיטתית (ולא בצורה ספורדית, תגובתית ונקודתית);

• את המערכה יש לבצע במהירות ואסור למושכה לאורך זמן, כדי למנוע שיבושים והפרעות-צד.

כשאנו פועלים נגד הטרור בצורה פרטנית ונקודתית, אנו נלחמים ביתושים במקום לפעול לייבוש הביצה. התרופה שניתנה עד היום היא בכדורי אקמול במינון כזה ואחר, במקום שדרוש היה ניתוח רבתי. לחימה תגובתית-נקודתית היא עקרה, אף יש בה סיכונים קשים לישראל.

ההכרעה תושג, אם תמומש בנחישות ובמהירות, בחמשת התחומים הבאים:^[12]

1. הריסת התשתית השלטונית של הרש"פ;

2. כיבוש שטחים חיוניים ביש"ע ופעילות מקיפה וחזיתית נגד ארגוני המחבלים;

3. גביית מחיר מדיני מהפלשתינים;

4. התמודדות חזיתית ולא שגרתית במתאבדים.

5. גורל ערפאת כ"ראש הפירמידה".

1. הריסת התשתית השלטונית:
יש להרוס, מהאוויר ומהקרקע, את כל התשתית השלטונית ובסיסי הסמכות והכוח של הרש"פ. במסגרת זו נכללים בראש ובראשונה המפקדות, 'המיניסטריונים' והמוסדות מהם מתנהלת הפעילות השלטונית והפיקודית של הרשות וארגוניה. כן נכללים בה מערכי התקשורת (טלוויזיה ורדיו) והקשר (הטלפוניה והאלחוט). אין סיבה שלא להרוס גם את מגדל הפיקוח בשדה התעופה דהנייה (ולא רק לחרוש המסלול - פעמיים (!) ). אם באלה אין די, יש לכלול גם פגיעה משמעותית בהספקת הדלק והחשמל (לרבות בתחנות דלק ושנאים) וכן במערכת התחבורתית (צמתים רגישים, רכבים ייעודיים וכיו"ב). כמובן שיש להשמיד בתי-מלאכה וסדנאות החשודים כקשורים בייצור נשק, תחמושת וחומרי חבלה.
ברור שהריסה ספורדית של סמלי שלטון בלבד, כמו תחנות משטרה ומשרדי מנגנון ריקים, מחסומים לא-מאויישים ותקיפות שמטרתן לאותת בלבד - הן חסרות תכלית. אנו "מאותתים" לפלשתינים כבר שנה- ומחצה, ומעטים מתרשמים מכך.

2. כיבוש שטחים חיוניים ביש"ע ומתקפה רבתי נגד המחבלים:
במסגרת המערכה להכרעה, חיוני לכבוש מחדש, לרבות לתמיד, שטחים ביש"ע שבאיוולת אוסלו ומקוצר-ראות ביטחוני נמסרו לשלטון פלשתיני. אין שום קדושה פלשתינית בשטחים שנמסרו על-ידינו ובנדיבותנו, ואם הפלשתינים מנצלים אותם כדי ללחום בנו מתוכם - יש לנשלם מהם. מי שנתן והעביר מרצונו שטחים, יכול גם להחזירם לעצמו משהתברר לו מיקח הטעות.
כדוגמה נציין כמה מהשטחים שלא היו צריכים להימסר מלכתחילה לשלטון פלשתיני: גבעת אבו-סנינה בחברון ובית ג'אלה שמול גילה, ואולי גם השכונות המזרחיות של רמאללה מהן יורים בקביעות על פסגות. טעות מרה נעשתה גם בהעברת העיירות יריחו ובית-לחם לשלטונם המלא, במקום להפכם לשטחי B, בהם לפחות השליטה הביטחונית היא בידי ישראל. כיבוש שטחים חיוניים כיום הוא קריטי, במיוחד לאחר שהפלשתינים החלו לרכוש, לייצר ולהפעיל מרגמות (וכוונתם גם לייצר מרגמות 120 מ"מ) ורקטות קסאם למיניהן, שלא לומר קטיושות. יהיה צורך לסכל את הסכנה של נשק תלול-מסלול זה, וכן של טילי נ"מ אישיים כנגד שדות התעופה שלנו ומטוסינו האזרחיים. במסגרת זו לא יהיה מנוס מלכבוש לא רק רצועות ביטחון (להרחקת הנשק תלול-המסלול), אלא גם ישובים וערים פלשתיניות, במלואן או בחלקן. למי שנרתע בקולניות מ"חזרה" לשטחים שהיו בשלטוננו, כולל מחנות הפליטים, נזכיר שאז היה המצב הביטחוני עשרות מונים טוב יותר מאשר היום.
במקביל על צה"ל להיכנס לשטחים שבשלטון פלשתיני מלא (A) ולהרוס בעצמו, באופן מקיף ושיטתי, את התשתית של כוחות הביטחון הפלשתינים ושל ארגוני המחבלים למיניהם (פת"ח, תנזים, חמאס, ג'יהאד, החזיתות). בנוסף להריסת תשתית זו, יתבצעו מהלכים יסודיים לפירוק הנשק מהרש"פ, מארגוני המחבלים ומהאוכלוסייה, וכמובן מעצרים של ראשי הארגונים והמחבלים (כמו ברגותי, רנתיסי, א-זהאר, אלשאמי ועוד).
להשגת הכרעה אין הכרח לכבוש את כל שטחי A או כל אתר שבשלטון פלשתיני. ניתן להסתפק (וודאי בהתחלה) בכיבוש וטיהור של שני מרכזי השלטון - רמאללה ועזה - ומחנות פליטים מרכזיים, כשבמקביל יהודקו כתרים סביב ערים כמו שכם, לתקופת זמן משמעותית. מותר להניח שפעולות אלו ימחישו לפלשתינים את תבוסתם וחוסר התכלית שבמאבקם. הם שואבים עידוד רב בשומעם קולות מישראל שאל לה להישאר בשטחי A. ביטחונם ותעוזתם גוברים כשהם רואים את צה"ל נכנס לשטחים אלה לתקופה של ימים ספורים בלבד, והדבר אף מהווה עבורם מעין תעודת ביטוח.
כיבוש מחדש של חלקים חיוניים ושטחי מפתח ביש"ע, ואפילו יש בהם אוכלוסייה פלשתינית, כמו גם הריסה שיטתית של תשתית הטרור ופירוק הנשקים על-ידי צה"ל, עדיפים על היותם קני מחבלים עצמאיים הפועלים, כפי שהוכח, בקלות רבה נגד ישראל.

3. גביית מחיר מדיני מהפלשתינים:
את אחת הסיבות המרכזיות למצבנו בסכסוך עם הפלשתינים יש לתלות בעובדה שהם מודעים לכך, שעל אף הטרור שהם מפעילים ותוקפנותם הקשה, הם לא שילמו כל מחיר מדיני ואחר, ותמיד 'מחכה להם הרכבת ברציף' (בניגוד לאימרה הותיקה "מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ"...). לוּ ידעו שכתוצאה מכל מאבק אלים ופרובוקציה נפשעת, לא רק שאלה לא ישתלמו להם, אלא שאף יסיגום לאחור באובדן הישגים קודמים - היו קרוב לוודאי מעיזים פחות לפתוח בהם.
בגביית מחיר מדיני הכוונה בראש ובראשונה לאובדן הישגים לאומיים, כמו אובדן שטחים שבשלטונם, ובוודאי שלא יועברו אליהם שטחים נוספים. אם כיום "חזון" מדינה פלשתינית נישא ברמה, אזי במסגרת המערכה להכרעה, על ישראל להודיע בבירור ש"חזון" זה לא ימומש יותר.
זאת ועוד, כבר היום על ישראל להפוך שטחים שבשלטון פלשתיני מלא - לאזורים בשליטה ביטחונית ישראלית. כלומר, להפוך בהתמדה שטחי A לשטחי B כתגובה על כל פעולת טרור פלשתינית. מלכתחילה היתה ישראל צריכה לדאוג לצמצום השטח שבשליטה פלשתינית מלאה (A) ולריבוי השטח שבשליטה ישראלית^[13] ביטחונית (B) ומלאה (C). במסגרת ההכרעה קיימת ההזדמנות לתקן המצב. מבחינה זו, אגב, היתה החזרת השלטון ב"אוריינט האוס" צעד נכון, אבל כמובן, רחוק מלהספיק.

4. התמודדות חזיתית במתאבדים:
הטרור המתבצע על-ידי המתאבדים הפלשתינים מכה בישראל באופן בלתי-נסבל. בשיתוקנו ההנהגתי איננו נראים כמאמינים שניתן לעשות הרבה מעבר לספיגת אבדות והקמת גדרות הפרדה קיקיוניות. ולא כך. מול מכת המתאבדים יש לאמץ בראש ובראשונה את הדברים שכתב לפני שנים, הסופר ס. יזהר (שאינו ידוע בדיוק בדעותיו הנִציות):^[14]

כך במפורש - קניבלים. דברים קולעים יותר קשה למצוא, כשמתמודדים בתופעה הלא-אנושית הזו. אך ישראל השלימה עם התופעה כמכה משמיים.
אם מהלך כזה, של הימנעות משיג ושיח אינו מספיק, אין מנוס מלפעול גם כנגד משפחות המתאבדים, אם על-ידי הרש"פ ואם על-ידי ישראל עצמה. ישראל הסתפקה, ואף עלצה כשהרש"פ הואילה פה ושם "לגנות" את טרור המחבלים. אבל גינוי בלבד, שהרשות למדה להביעו כדי לספק את ישראל והעולם, הוא מס שפתיים ולעג לרש. לו היתה ישראל מכריחה את הרש"פ לפעול ממש נגד תופעת המתאבדים ומשפחותיהם - אפשר שהתופעה היתה נפסקת או מידלדלת מזמן. אבל ישראל התייחסה בשוויון-נפש למחדלי הרש"פ (אשר ירתה אף מטחי כבוד בקבורתו של 'המהנדס' יחיא עייאש והיללה את גבורת המתאבדים ושאהידים אחרים).
כבר זמן שעל ישראל לעשות זאת בעצמה: על ישראל להכריז שכל מתאבד פלשתיני מסכן במעשיו את משפחתו בהריסת ביתה ואף הגלייתה. מותר להניח שצעד כזה ירתיע מתאבדים פוטנציאליים ויגרום להם להסס לפני ביצוע זממם.
ליפי-הנפש בארץ ובעולם שיוקיעו צעד זה, יוזכר כי אסור לחברת בני-אנוש להשלים עם תופעה קניבלית כזו, ובנוסף, משפחות המתאבדים אינן נקיות מאשמה, במיוחד כשהן גאות בבניהן השאהידים. לא היה מזיק לוּ גם הרבינו בהקרנת גופות המתאבדים המרוסקות, וזאת כדי להציג כאבסורד את סיכוייהם ליהנות משלל הבתולות בשמיים...

5. לגורלו של ערפאת כ"ראש הפירמידה":
לשאלה המתבקשת, האם הכרעה כוללת גם את חיסולו או סילוקו של ערפאת - התשובה היא שעדיף לממשה מבלי לחסלו או לסלקו מהארץ. נטרולו והפיכתו לאבר מדולדל על-ידי השמטת שלטונו וסמכותו מתחת לרגליו, עדיפים על האופציות האחרות, שכן כך תופגן עוד יותר מוקיוניותו העלובה בלאו הכי. מצב בו מנהיגם הפך לכלי ריק, בחסדי ישראל, ימחיש לפלשתינים טוב יותר את הנכּבה החדשה שהביא עליהם.
אם ערפאת יסולק, יורשיו לא יהיו בשום אופן טובים או מתונים יותר עבור ישראל. הם לא יפעלו בכנות נגד הטרור שבא מהמחנה שלהם (פת"ח, תנזים) או של שותפיהם האסלאמיים (חמאס, ג'יהאד) ולא יסכנו את שלטונם או ייכנסו למלחמת אחים בעבור ישראל. הם גם לא יהיו יותר 'פרקטיים' בפתרון הסכסוך. זוהי פשוט אשליה מרה להניח שקיימת מנהיגות חלופית טובה יותר לישראל בטווח הנראה לעין. יתר על כן, אם ערפאת יסולק, תדורבן ישראל לשלם מחיר מדיני כבד ליורשיו לשם התבססותם בשלטון.
את ערפאת יש להוציא ממפקדתו ברמאללה (שתושמד) ולהעבירו לכפר שבסביבתה, בתנאי מצור.^[15] בסילוקו של ערפאת מהארץ יש סיכון שעוד יחזור אלינו כבומרנג, כפי שהיה אחרי גירושו מביירות ב- 82'. בכל מקרה, כל פעילות אישית נגד ערפאת אינה צריכה למנוע את הריסת התשתית השלטונית של הרש"פ ביו"ש ובעזה.
ההחלטה לראות בערפאת פרסונה "לא-רלבנטית" היא אולי מההחלטות הבודדות הטובות של הממשלה. הלעג בישראל ובחו"ל עליה נובעת יותר מאווילות מאשר מהבנת הנקרא. אי-הרלבנטיות של ערפאת אינה כופרת בכך שנבחר כמנהיגם של הפלשתינים (ועל כך אבוי להם…) או שכאילו ישראל מנסה למנות להם מנהיג אחר. אי-הרלבנטיות שלו הוא כזה של סדאם חוסיין או פידל קאסטרו. לגבי סדאם וקאסטרו, ארה"ב לא כפרה בעובדת היותם ראשי מדינותיהם ושנבחרו על-ידי בני-עמם. היא רק התייחסה אליהם כאל מנהיגים מצורעים שעמם אין שום מגעים, זולת עימות, מדיני או צבאי. לאחרונה משמיעה ארה"ב קולות רמים לרצונה לפעול אף בכוח להפלתו של סדאם והחלפת משטרו, ואיש לא מעלה הטענה המתחסדת - הכיצד, והרי הוא נבחר על-ידי בני-עמו… וכמובן ארה"ב לא ראתה בהנהגת הטאליבן מנהיגות ראויה לאפגניסטן, והביאה להיעלמותה.
לשאלות המתריסות של הרוצים ביקרו של ערפאת, לאמור - מה יהיה אחריו? שמא יהיה כאוס, או יבוא החמאס ויהיה גרוע יותר?
התשובה לכך היא כפולה: קודם כל כבר עכשיו, עִם ובגלל ערפאת המצב בלתי-נסבל, אז מה יכול להיות כל-כך גרוע אחריו? ובנוסף, משיעלו החמאס והג'יהאד או שלטון כנופיות- יהיה רק טוב יותר לישראל, כי יתברר, לעוד מי שהדבר טרם ברור לו, עם מי יש לה עסק. לגבי החמאס והג'יהאד האסלאמי או כנופיות אחרות, לא תהיה התלבטות רבה אם מדובר בדמיון לבן-לאדן או לא, וחופש הפעולה האסטרטגי של ישראל רק יתעצם.

* * *

החל מסוף פברואר ובמחצית הראשונה של מרס 2002, כשהחריפו הפיגועים ושפיכות הדמים, הגבירה הממשלה את הפעולות הצבאיות, תוך כניסות זמניות למחנות פליטים ולערים פלשתיניות. על אף שפעולות אלה הפריכו את רואי השחורות לגבי אבדות צפויות והיוו הוכחה נוספת ליכולת צה"ל בפעולות התקפיות שיטתיות, הן לא היוו מהפך באסטרטגיה הישראלית בכיוון ההכרחי של הכרעה. אדרבה, החרָפָה בלבד של הלחץ הצבאי אף הביאה לשינוי לא-סימפטי בעמדת הממשל האמריקני (שיגור זיני, וכו') ולסיכון הישגינו המועטים עד כה. היעד המוצהר כיום להפסקת-אש, ללא הכנעת הרש"פ וארגוניה, הוא בכייה לדורות, שכן הוא נותן להם תעודת ביטוח לשרידותם ולתוקפנות נשנית.

ד. היש אלטרנטיבה להכרעה צבאית

יש הסבורים שהכרעה צבאית בעימות אינה אפשרית מבחינה פרקטית ומבחינה מוסרית. חלק מהם מדברים על "אופק מדיני" ואחרים על "הפרדה וגדר חד-צדדית". נבחן בקצרה שתי אפשרויות אלו:

להציע לפלשתינים "אופק מדיני", דהיינו - מדינה פלשתינית עצמאית וריבונית אחרי העימות האכזרי והקזת הדמים שיזמו - פירושו, לתת פרס ותגמול לתוקפן נפשע והכנסת ישראל לאסון-ידוע-מראש.
זאת ועוד: נוח לרפי-שכל לחשוב ולהטיף כאילו כיום הבעיה היחידה שמפרידה בינינו לפלשתינים בפתרון הסכסוך היא "זכות השיבה" (ולכן אולי לא נורא לעשות צעד אחרון ולוותר גם בה). אולם טעות מרה במוחם. הפלשתינים לא יוותרו ולא יתפשרו. כוונותיו הבסיסיות של ערפאת לגבי ישראל נשמעות בבירור בנאומי השאהידים היומיים שלו במצעדם לירושלים, נחשפו כבר בנאום חודיבייה ביוהנסבורג ב- 22 במאי 94'^[16] ובנאומו בשטוקהולם בינואר 96'. בדצמבר 2001 ברמאללה, ערפאת מדבר על הסכמי אוסלו כ"סוס טרויאני" (כך גם פייסל חוסייני בראיון מיוני 2001) וכן על "הסכם סייקס-פיקו" - שהוא מזימה קולוניאליסטית ליישב היהודים בפלשתין, שבכלל בחרו באפריקה ובדרום-אמריקה.
מכשול נוסף שאינו מקבל תהודה והוא חשוב מאין כמותו הוא "הזכות למאבק מזויין". זכות זו אינה נובעת מסיבות של "כיבוש" אלא מועלית לדרגה של זכות טבעית, תוך כדי נישולנו "מעל אדמת פלשתין כולה" ('ההיסטורית' בלשונם). הזכות לטרור והמאבק המזוין הם המעניקים לאישיות הפלשתינית את זקיפות-הקומה והממדים הראויים לה. כשאלה נתפשים כזכות טבעית ועקרונית, הם הופכים למכשול בלתי-עביר בסכסוך.
בל נשלה עצמנו איפוא, שהבעיה שנותרה היא "רק" זכות השיבה. כשם שלא יוותרו על זכות זו, ואנו לא נשלים עמה, כך לא נמצא מנוחה אי-פעם מ"זכותם הטבעית לטרור".

* * *

"שלום", "אופק מדיני", "פתרון ארוך-טווח", "הסדר" "הבנות" - כל אלו אינם אלה להג נבוב ופטה-מורגנה. לאחרונה צצה כאופק מדיני "היוזמה הסעודית", שכמו מבטיחה נורמליזציה של מדינות ערב עם ישראל בתמורה לנסיגתה המלאה לקווי 67'. מסוממי שלום עטו עליה. והרי אחרי הכישלון בעליל של תהליך אוסלו, יוזמה זו הינה בדיחה תפלה, שכן היא גרועה בהרבה אף מוויתורי ברק ומ"תכנית קלינטון". לחזור לגבולות 67' אחרי הקזת הדם הנוראה ואי-האמון המוחלט בהתחייבויות הפלשתינים ואחיהם, זהו שיא האיוולת. מה התועלת ב"נורמליזציה", כשאין כזו עם מצרים, למרות שהתחייבה לה מפורשות בחוזה השלום, ואין כזו גם עם ירדן? ה"שמחה" על היוזמה הסעודית באה כנראה משום שלא הוזכרה בה "זכות השיבה", אך רק שוטה יאמין שיוותרו עליה.^[17]
ומנין באה היוזמה הקיקיונית, אם לא ממדינה שחוקיה הם מימי-הביניים ומשטרה מושחת ומסואב? האם לא ברור שזו נולדה מהרצון הסעודי הטקטי לשפר תדמיתם אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר בארה"ב, תוך השלכת פיתיון ישראלי שתופס טוב בעולם, ובוודאי בשמאל הרופס? ואגב, גם הנסיך עבדאללה, בעל היוזמה, הכתירה כ"בלון".
מי שמדבר בישראל כיום על 'אופק מדיני', מתבייש בעצם להודות שהוא נכון להיכנע ולהודות בתבוסתנו.
באחת, האשליה על "קץ הסכסוך" בדרכים מדיניות גובלת, לאור העובדות, בפתולוגיה. אוסלו היתה ההונאה הגדולה של המאה העשרים שהונו הפלשתינים את ישראל והעולם, ויש למוחקה.

גדר הפרדה חד-צדדית
יש הרואים ומבינים את רדידות "האופק" ומציעים גדר הפרדה. זהו רעיון נואל, ונתמקד בחמישה נימוקים בלבד:

1. הפרדה חד-צדדית משמעותה שאנו מסתגרים מאחורי גדרות ומאפשרים לפלשתינים לעשות בצדם ככל העולה על רוחם, שהרי לא נוכל לאכוף עליהם דבר משעה שברחנו והתכנסנו בתוכנו. באופן מעשי אנו הופכים אותם למדינה לכל דבר ועניין, ומאפשרים להם לא לקיים פירוז צבאי (ש"קוּדש" אף על-ידי השמאל כתנאי בל-יעבור); לירות על מטוסינו "המחללים את שמיהם הריבוניים"; להכניס לתחום שלטונם את מה, את מי וכמה שירצו; לשאוב את מי אקויפר ההר ללא הגבלה ועוד להזרים אלינו הביוב שלהם.

2. הפרדה חד-צדדית שלא תהיה מקובלת על הצד השני ועוד שתנגוס ב"אדמה הפלשתינית" - משמעותה שלעולם לא יהיה לנו שקט ושאנו מסתמכים רק על יכולת (מפוקפקת מראש) להדוף את גלי הטרור והתוקפנות שיבואו מצידם. במילים אחרות, אנו נותנים לפלשתינים הכשר מראש להמשך הטרור והתוקפנות ככל שיצלח בידם.

3. כל גדר ומכשול ניתן לעקוף. גם גדרות "בלתי-עבירות" כמו ברצועת עזה ובגבול לבנון נפרצו לאחרונה (בעזה מספר פעמים!) וגרמו אבדות כבדות. גם את הגדר והמכשול בבקעת הירדן חדרו במהלך השנים פעמים רבות, עם נפגעים לנו. גם את חומת ברלין עברו אלפי מזרח-גרמנים. ועל הכל, כל גדר ומכשול ניתן לעקוף באש תלולת-מסלול (מרגמות ורקטות) ובאש נ"מ.

4. רעיון "הגדר וההפרדה" מצביעים על מהפך אסטרטגי-קונספטואלי מסוכן: לאמור, שמגננה והתכנסות מאחורי גדר היא התשובה הישראלית למלחמה בטרור ולכל צרותינו. אך במגננה לעולם לא תהיה תפארתנו. במגננה נהיה תמיד מופתעים מיוזמות תוקפניות של האויב. המעבר למגננה תהיה גם עדות חיה וחותכת לתבוסתנו ולניצחון הטרור. ישועת המעטים-מול-הרבים-והעוינים הינה תמיד רק בהתקפיות. ועוד, התכנסות מאחורי גדרות מצביעה בחריפות על מנטליות הגטו והגלות, שטרם נעקרו כליל מאיתנו.

5. בניית גדרות ומכשולים וכוחות ראויים לשמם יארכו שנים ויצריכו משאבים כספיים שאינם מצויים דיים. אם אלה בסופו של דבר יהיו מחוררים כגבינה שוויצרית ועוד יעלו הון רב - עדיף להשקיע משאבינו ומאמצינו בצרכים לאומיים עדיפים (כלכלה, אבטלה, רווחה וכיו"ב). לשון אחרת, מדובר בפרוייקט סיזיפי.

ישנם נימוקים נוספים לאווילות רעיון ההפרדה והגדר, ונזכיר כמה מהם בחטף: איפה על הקרקע ימוקמו הגדר והמכשולים ואילו ישובים יופקרו (כשהמשמעות לכך בתנאי העימות חמורה ביותר)? האפליה בין דם לדם, כלומר בהעדפת הגנה על הישובים בתוך הקו הירוק לעומת אלה שביש"ע הינה בלתי-נסבלת. וכן, הפרדה חד-צדדית פירושה חזרה אומללה על הנסיגה המחפירה מלבנון, שהביאה עלינו ישירות העימות עם הפלשתינים. ובירושלים המעורבת, ניתן לבצע הפרדה ראויה? והרי "עוטף ירושלים" הוא מרשם להמשך הטרור.

ולסיום,
ראוי לשאול לגורמים ולסיבות למחדל אי-הכרעה. סיבה אחת קשורה לאילוצים מחוץ ומבית, בין שהם אמיתיים ובין מדומים. נראה שעל אף קיום האילוצים, מייחסים להם בממשלה משקל עודף, בבחינת צל הרים כהרים. לעיתים גם נוח להשתמש בהם כתירוצים. יוזכר למשל שרק לפני חודשים ספורים נחרדו 'חוכמולוגים' מהאפשרות שצה"ל ייכנס לשטחי A, שיהרוס סמלי שלטון פלשתיני, שלא לומר שיפגע חלילה במעמדו של ערפאת. והנה, השמיים לא נפלו. סיבה שנייה קשורה במדיניות הפוליטית של ראש הממשלה, שביטויה - ממשלת האחדות. על אף ההכרה בחשיבותה המסוימת, הוכח שמדובר באחדות מזוייפת ומשתקת, שנזקה גדול מתועלתה. לפעמים נראית ההנהגה הישראלית כברית גריאטרים, המושכים לכיוונים מנוגדים ולצדדים שונים. והתוצאה: מדיניות כִּלאיים, שאינה לא לכאן ולא לכאן.
המסקנה מדיוננו היא שהכרעת הרש"פ וארגוניה היא סם חיים עבורנו. ההכרעה אולי אינה פשוטה, אך היא הדבר הנכון לעשותו. נכון, מפני שכל אלטרנטיבה אחרת אינה ישימה או גרועה יותר. לאחר שנים של ניסיון מר ונמהר, הרי ברור כי אין למצב פתרון ראוי והחוכמה היא לבחור בפתרון הפחות גרוע. הכרעת הפלשתינים היא כזו. את המפלצת שהקמנו יש להעביר מהעולם. ברור שלרש"פ וארגוניה אין מבחינתנו כל תקווה, ועדיפה להם מכת החסד. הצעת 'אופק מדיני' כיום היא ניסיון מעורר חמלה להחייאה מלאכותית של חולה סופני, וגדר הפרדה - לפחדנות בלתי-מעשית ובלתי-רציונלית.
ומילה אחרונה: 19 חודשי העימות הבלתי נסבל לא "הוכיחו" כלל שאין פתרון צבאי, אלא דווקא על אימפוטנציה ומנהיגות כושלת.