הפוליטיזציה של הקיפוח

האמנם קיפוח ערביי ישראל

אין ספק שקיימים פערים כלכליים בין יהודים וערבים, אך עוני ואי-שוויון אינם נחלת הערבים בלבד. אי-שוויון וקיטוב טבועים בתוך החברה בישראל, כשהפער בין עניים ועשירים הולך וגדל. מצב עגום זה משתקף בפער ההכנסות במדינת ישראל. בשנת 1988 העשירון העליון הרוויח פי 8.6 מהעשירון התחתון בשנת 1988. פער זה גדל ל 9.7 בשנת 1996. נתוני הפער לשנת 2000 הצביעו על החרפה נוספת.

ההכנסה לנפש בסקטור הערבי היא אכן מהנמוכות בחברה הישראלית, אך אין הוא בודד בתחתית הסולם. גם הזקנים וגם החרדים מצויים שם. שני גורמים כבדי משקל, המשותפים לערבים ולחרדים, תורמים למצוקתם הכלכלית. שני גורמים אלה הנם תולדה של בחירה חופשית: ריבוי ילדים והימנעות מכניסה לשוק העבודה, ראש המשפחה אצל החרדים ונשים בסקטור הערבי. לאור מצב זה, מתמיהה העובדה שחוגי השמאל המתריעים נגד קיפוח ערביי ישראל עקב העוני הרווח בקהילה זו, אך אינם חוסכים מאמץ להחריף מצוקתם הכלכלית של החרדים על ידי פניות חוזרות ונשנות לבג"ץ לבטל הקלות והטבות שנועדו להקל עליהם.

לעצם העניין, האם יש הצדקה להאשים את ממשלות ישראל בקיפוח הסקטור הערבי? האם באמת הן אימצו מדיניות קיפוח מכוונת? כאשר באים לבחון סוגייה זו, חייבים לזכור שתהליך קביעת מדיניות, במהותו, מקפח כי הוא מקנה עדיפות גבוהה ליעדים מסוימים ומזניח יעדים אחרים. על פי קנה מידה זה, ניתן להגדיר, במבט ראשון, שמדיניות חיזוק אופייה היהודי של מדינת ישראל עשויה להיתפס כמקפחת. ברם, אין להתעלם מכך שמדיניות זו מימשה את החזון הציוני כפי שהוא מעוגן במגילת העצמאות: זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו, היא מדינת ישראל.

נקודה נוספת יש להתייחס אליה היא החובבנות של כל ממשלות ישראל לדורותיהן אשר רק במקרים נדירים טיפלו בבעיות באופן יסודי ובניסוח מדיניות המושתתת על יעדים לטווח ארוך. תחת זאת, הממשלות פעלו, בכל השטחים, על בסיס ad hoc וכיבוי שריפות. בולטים במיוחד בעיית העוני, המים ונגע תאונות הדרכים. כתוצאה, רוב הנושאים הבוערים במדינה, מאז ומעולם, לא טופלו כדבעי ותחושת הקיפוח של ערביי ישראל משתופת לסקטורים אחרים במדינה כגון השכבות הנחשלות בכלל ובעיירות הפיתוח בכלל, הנכים, החולים, הזקנים, המובטלים וכיו"ב. נשאלת רק שאלה אחת: מדוע השמאל (הסוציאליסטי?) הישראלי מתרכז ומתמקד, כמעט באופן אקסקלוסיבי, במצוקתו של הסקטור הערבי ומתעלם ומזניח סקטורים מקופחים אחרים?

יחד עם זאת, בשנים האחרונות שוקדות ממשלות ישראל על ביצוע מדיניות מתקנת באמצעות הגדלה ניכרת בהקצבות הממשלתיות לסקטור הלא יהודי. להלן רק מספר דוגמאות המלמדות על הקפיצה הגדולה בתקציבים המיועדים לסקטור הערבי.

ההוצאה הממוצעת לאדם ברשויות המקומיות הערביות גדלה מ 17% של ההוצאה הלאומית בשנת 1972 ל 72% בשנת 1995. בין השנים 1991 ל 1994, רשויות מקומיות באזורים נחשלים קיבלו מענקי השוואה יותר גדולים, כששיעור השנוי של המענק לכפר קנה היה, למשל, 430%, לסחנין 440%, לערבה 447% ולבית ג'אן 310%. בעוד שניכר המאמצים שממשלת ישראל משקיעה להשוואת ההקצבות לרשויות המקומיות הערביות לרשויות היהודיות, כמעט ולא חל שינוי בגביית הארנונה מתושבי הרשויות וממשיך להיות כושל. התוצאה הבלתי נמנעת היא גירעונות הולכים ותופחים ותביעות למשרד הפנים לכסותן.

בין השנים 1992 ל 1994 ההקצבות ממשרדי הממשלה השונים לסקטור הלא-יהודי גדלו במידה ניכרת גם בתחומים אחרים:

• משרד הפנים: 300% לקליטת עובדים ולפיתוח תשתית.

• משרד המסחר והתעשייה: 231% לפיתוח תשתית תעשייתית.

• משרד התשתית ומע"צ: כ 470%.

• משרד השיכון: 550% לפיתוח תשתית.

• משרד התיירות: 700% לפיתוח תשתית תיירותית.

למרות הריבוי הטבעי הגבוה של הסקטור הערבי לעומת היהודי (4.14% לעומת 2.8%), הפער בפועל בתחום החינוך אינו גדול. להלן מקצת נתונים משנת 1997-1998:

יש להדגיש שהקריאות לסגירת פערים מוחלטת הן זריית חול בעיניים. כאשר הריבוי הטבעי של הסקטור הערבי הוא כמעט פי שניים מהיהודי לעולם לא יהיה שוויון. סיכום המנהלים של הכנס "מאזן החוסן והביטחון הלאומי: כיוונים למדיניות, אשר נערך בדצמבר 2000. קובע שהמאפיינים החברתיים-כלכליים של המגזר הערבי הופכים אותו לאבן רחיים על צמיחתה ורווחתה של ישראל משתי סיבות:

1. שיעור השתתפות הנמוך של הנשים בכוח העבודה וההשפעה השלילית על שיעור התוצר הלאומי לנפש.

2. צריכת שירותים ציבוריים (תשלומי העברה, שירותי רווחה, חינוך ובריאות) במידה העולה באופן ניכר על חלקה היחסי באוכלוסייה.

הקיפוח כפי שהערבים תופסים אותו

יחד עם זה, אין ספק שהסקטור הערבי בישראל שרוי בבעיות חברתיות וכלכליות אמיתיות. אלא מאי, למרבה הצער, המנהיגות הערבית, בשנים האחרונות, הכפיפה בעיות אלו למה שהם מגדירים כאפליה האולטמטיבית: האופי היהודי-ציוני של מדינת ישראל. על מנת לתקן אפליה זו, היא תובעת ביטול :השבטיות" היהודית, הסרת הסמלים היהודיים-ציונים של מדינת ישראל והחלפת המדינה היהודית ב"מדינת כל אזרחיה".

אין מסתירים יעד זה. כפי שאמר סאלם ג'ובראן, אחד מהמנהיגים הבולטים:
ערביי ישראל כבר לא מתמקדים בבעיות פרנסה, עבודה או הקצבות לרשויות המקומיות. הם מתמקדים על אופייה של המדינה, אופי האזרחות שלהם והסטאטוס שלהם כקבוצה במדינה. ביום עיון שכונס לדון בהתקוממות ערביי ישראל באוקטובר 2000 ד"ר דן שיפטן ציטט את אסעד ראסם, יו"ר סיכוי, שדולה שקמה לקידום ענייני המגזר הערבי, שקבע כי אין כל בעיה להשיג שוויון אזרחי ותקציבים מהיהודים. לדעתו לא זה עיקר המאבק הישראלי-ערבי, כי המאבק האמיתי ממוקד על ביטול המדינה היהודית, מטרה שניתן להשיג באמצעים אלימים.

הטענה שערביי ישראל מקבלים את זכות הקיום של ישראל ומכבדים את שלמותה הטריטוריאלית בתחום הקו הירוק היא מטעה, כי הם דוחים מכל וכל את מדינת ישראל הקיימת, היהודית-ציונית, ומכירים רק בזכות קיומה של מדינת ישראל וירטואלית, לא יהודית ולא ציונית.

ניכור כלפי מדינת ישראל

בתאריך 5 לאוגוסט 2001, בצומת קפלן בתל-אביב, מחבל שלף רובה 16M ופתח באש ללא הפסקה לעבר עשרות חיילים שהלכו ברחוב. מטרתו הייתה להרוג כמה שיותר חיילים. רק בנס ותושייה של שוטר הפיגוע הסתיים במספר מועט של חיילים פצועים קל.
באותו יום, הרחק מגבולות ישראל, ח"כ א-סאנע, יו"ר סיעת רע"ם, לימד סניגוריה על עצם הפיגוע, בהגדירו "מאבק לגיטימי". למרות השערורייה שדבריו עוררו, חבר הכנסת א-סאנע לא ראה כל פסול בדבריו.
בדומה, ח"כ עזמי בשארה, יו"ר סיעת בל"ד, הצהיר בראיון לטלוויזיה הפלשתינית ב- 29 לאוגוסט 2001, כי הוא סמוך ובטוח שהפלשתינים, בהתקוממותם, ינצחו את "האויב האכזרי", בהתייחסו למדינת ישראל, המדינה לה נשבע אמונים.

אלו הן רק שתי דוגמאות מיני רבות המאירות את האופן בו חברי הכנסת הערביים מנצלים את הדמוקרטיה הישראלית לקידום מדיניות אנטי-ישראלית. תופעה זו בלטה במיוחד במהומות הערביות בהר הבית הן באוקטובר 2000 והן ביולי 2001, כאשר גורמי בטחון ישראליים קבעו כי חברי הכנסת טיבי ודהאמשה עמדו בראש המארגנים והמסיתים.
התנהגות זו של ח"כ הערבים היא הוכחה חותכת להצלחתו של תהליך הישראליזציה שעברו ערביי ישראל. אך לא לילד הזה פיללו חוגים נרחבים בשמאל היהודי הציוני. מימוש הישראליזציה לא התבטא בהפנמת זיקה למדינת ישראל אלא הולידה פרי באושים: ניצול הדמוקרטיה הישראלית לקידום מדיניות סקטורלית אנטי-ישראלית.

בעוד חוגים רחבים בישראל העלו על נס את ישראליזציה של ערביי ישראל, חברי הכנסת גינו את התהליך ופעלו נמרצות לבלום אותו על ידי טיפוח זהות פלשתינית חלופית. המנהיגות הערבית בישראל שקדה על הקניית זהות ערבית-פלשתינית למרות שהייתה מודעת לכך שגיבוש זהות פלשתינית שוחקת את הזיקה של ערביי ישראל למדינת ישראל ומסלים את הניכור בינם לבין אזרחי המדינה היהודים. מביטויה הבולטים של הזהות הפלשתינית של ערביי ישראל הוא ההזדהות המוחלטת עם תביעותיה של הרשות הפלשתינית כלפי מדינת ישראל וסולידריות ללא סייג עם האינתפאדה נגד המדינה.

אין תימה, אפוא, שסקרים שנערכו בשנת 2000 חשפו קריסה בהזדהות של ערביי ישראל עם הישראליות ונסיקה בזהותם הפלשתינית: צניחה בזהות הישראלית מ 38.4% בשנת 1996 ל 11% בשנת 2000, בעוד הזדהות כפלשתינים נסקה ל 74% לעומת 46.4%. במקביל לתהליך זה, היטשטש הגבול המפריד בין המאבק למען זכויות אזרחיות עבור ערבים בתוככי מדינת ישראל לבין המאבק הלאומי של הפלשתינים הדרים בשטחי יהודה ושומרון. התוצאה הייתה אימוץ סדר יום על ידי ה"פלשתינים" החיים במדינת ישראל הנוגדת אזרחות ישראלית אך עולה בקנה אחד עם המטרות הפוליטיות וטריטוריאליות של הרשות הפלשתינית.

ממצאי מחקר שערכה מינה צמח בשנת 2000 איששו הלך רוח זה. כאשר נשאל מדגם מייצג של ערביי ישראל במי הם יתמכו, בפלשתינים או ביהודים, באם תפרוץ מלחמה בין ישראל והפלשתינים, 66% השיבו שיתמכו בפלשתינים. יתירה מזו, גם אם ישראל תעניק להם את כל הזכויות שהם תובעים לעצמם, רק שליש יתמוך בצד הישראלי בעוד 50% יתמוך בצד הפלשתיני.

קיפוח יהודי ישראל

מנהיגות ערביי ישראל, בתמיכתו של השמאל הישראלי הקיצוני, יצרו משחק סכום אפס עם היהודים החיים במדינת ישראל המקפח את זכותם הדמוקרטית להגדרה עצמית. על פי כללי המשחק, נשללת מהיהודים זכותם למדינה יהודית בעוד למען העם הפלשתיני תוקם מדינה פלשתינית בשטחי הרשות ואוטונומיה טריטוריאלית בחלקים של שטחי מדינת ישראל. התוצאה היא הכול עבור הפלשתינים, לא כלום עבור היהודים.

פוליטיקאים מהשמאל הישראלי ורדיקלים יהודים פוסט-ציוניים אימצו לעצמם את העמדה הפלשתינית, התובעת הפיכתה של מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", והקנו לה אצטלה של צדק דמוקרטי. הם גורסים כי קיימת סתירה מהותית בין היותה של מדינת ישראל דמוקרטית לבין היותה יהודית-ציונית. לשיטתם, מתן עדיפות לאומית לנושאים יהודיים, כגון עלייה וקליטה, פיתוחם של אזורי ספר ויישוב הארץ ביהודים מפלה לרעה את אזרחי ישראל הלא יהודיים. מטרתם האידיאולוגית היא "פירוק לגורמים" (deconstruction) של האידיאולוגיה הציונית וכפועל יוצא פירוקה של מדינת ישראל לגורמים. לשם הגשמת המטרה המיוחלת, הם פועלים בשני מישורים בו-זמנית:
מאבק עיקש ומתמשך להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה ולהביא לקצה של הציונות המסורתית.
מאבק עיקש ומתמשך למען זכויות יתר לערבים ומעבר לשוויון אזרחי כמיעוט לאומי עם זכויות לאומיות, לרבות הזכות לאוטונומיה.

צעד בכיוון זה נעשה ביולי 1999 ע"י חברי הכנסת ברכה, מחול וגוזנסקי כאשר הגישו הצעת חוק לכנסת הקוראת לביטול ההמנון הלאומי, התקווה, וכן כל המוסדות הלאומיים-ציוניים כגון הקונגרס הציוני, קק"ל והפדרציה הציונית. ההצעה אף רמזה ש"ציונות היא גזענות". בלי ספק ההצעה מצעידה את המטרה הסופית קדימה: חיסול מדינת ישראל כמדינה של העם היהודי.

מצד אחד, המטרה המוצהרת בהפיכתה של מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" היא חיסול אופייה היהודי-ציוני של המדינה. מאידך המאבק למען הכרה בערביי ישראל כקולקטיב נועד לאלץ את ישראל להכיר בזכויות הלאומיות של ה"פלשתינים" החיים בישראל כקבוצה בעלת ייחוד לאומי ובעלת זכויות לאומיות. לאחר שיוכרו כמיעוט לאומי, ערביי ישראל יכולים להישען על אמנות בינלאומיות ולגייס תמיכה בינלאומית לתביעתם לאוטונומיה מוסדית ותרבותית. התמסדות האוטונומיה היא רק צעד אחד קטן מתביעה לאוטונומיה טריטוריאלית ולפיצולה של מדינת ישראל למדינה דו-לאומית. משמעות שתי תביעות אלו היא שהיהודים יאבדו את מדינתם היהודית בעוד שיוענק לפלשתינים חבל ארץ פלשתיני נוסף.

יוצא אפוא, שהיהודים אינם זכאים להגדרה עצמית ואין להם זכות למדינה שלהם. ומנגד, הקמת מדינה פלשתינית בשטחי הרשות הפלשתינית ואוטונומיה פלשתינית על חלקים נרחבים משטחי מדינת ישראל הן בגדר הגשמת זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית. ליהודים נותר לחיות בחלקים הנותרים של מדינת ישראל, לאחר שנמחק אופייה היהודי, ספק מדינה שהיא לא-יהודית ולא-ציונית.

מסקנות

המאבק על עצם הקיום של מדינת ישראל ניטש על זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כאשר המנהיגות הערבית, בתמיכה העקבית של השמאל הלא ציוני, תובעת זכות זו לעם הפלשתיני וחותרת לשלילתה מהיהודים. לא עקרונות הדמוקרטיה מנחים את הדוגלים בשוויון חלוקת המשאבים בישראל ובעיצוב דמותה של המדינה. עקרונות דמוקרטיים הנם רק אמצעי להשגת מטרה אנטי-דמוקרטית: שלילת זכותם הלגטימית של היהודים להגדרה עצמית במדינתם העצמאית. התמיכה בתביעתה של הרשות הפלשתינית ל"זכות השיבה" לתוככי ישראל, הנתמכת על ידי ערביי ישראל, עולה בקנה אחד עם מטרה זו כי כניעה תחולל טרנספורמציה דמוגרפית במדינה בהופכה למדינה פלשתינית שלישית אחרי ירדן והמדינה הפלשתינית של יאסר ערפאת.