התפקחות מחלום אוסלו

מאז 1967 הכתיבו שתי תפיסות בסיסיות את השקפתי בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל והסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט:

דומה כי קיימת סתירה בין שתי התפיסות הללו. רק "יונים" מעטות, שנטו להאמין בשלום אמת הממתין לנו מעבר לפינה, דבקו ב - 1967 בתפיסה הראשונה, אך דחו מכל וכל את התפיסה השניה. רוב ה"ניצים" נטו לפקפק באפשרות להשיג שלום "עכשיו" ודחו בה בעת כל רעיון לויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת - ובפרט אלה הכרוכים בהקמת מדינה פלסטינית.
כיום, גם כמה מבעלי התפיסה הניצית ביותר מדגישים את שאיפתם לשלום ומרבים להביע את אמונתם באפשרות השגתו בעתיד הקרוב "בתנאים הולמים". בה בעת, מספר גדל והולך של ישראלים, ובהם בעלי תפיסה ניצית שוויתרו על חלום ארץ ישראל השלמה, ויונים שהכירו נוכח הנסיבות בעומק השנאה של העולם הערבי כלפי ישראל, שותפים כיום לאמונה כי אף כשתקום מדינה פלסטינית, השגת שלום אמת תוותר בחזקת חלום. יחד עם זאת, בהתחשב בלקחי תהליך אוסלו והמשכיו, ובפרט, נוכח האופי הזדוני של המלחמה בה נתונה ישראל עתה, דומה כי מי שעיניו בראשו חייב לפקפק בכל הצעה לפתרון "מלא" של הסכסוך, ובכלל זה פתרונות המשתמעים מהתפיסות דלעיל.
בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הביעה המנהיגות של הקהילה היהודית בארץ ישראל את אמונתה בחלוקת הארץ בין תושביה היהודים ובין תושביה הערבים ובפיתוח יחסי שלום בין שתי הקהילות. ההכרזה הדגישה כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". השלב הראשון - "הפנימי" - של מלחמת העצמאות החל זמן רב בטרם ניתנה הכרזת העצמאות. אך למרות זאת הדגישו חברי ההכרזה את שאיפתם לשלום: "אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים… אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו".
כידוע, אין העולם הערבי "מחמיץ הזדמנות להחמצת הזדמנות". עצם זכות הקיום של ישראל הוטלה בספק. המנהיגים המתונים ביותר בעולם הערבי מוכנים לקבל כעובדה את קיומה של הישות הציונית, ואפילו לפתח עמה קשרי שלום, אך מעולם לא נשמעה הצהרה המצדיקה את עצם ההקמה של מדינת ישראל.
ב - 1964, זמן רב בטרם מלחמת ששת הימים, הוקם אש"פ וקרא באמנתו להשמדה מלאה של מדינת ישראל. ארגון הטרור המוביל, הפתח, החל את פעילותו ב - 1.1.65. נוסח 1968 של האמנה הפלסטינית קובע כי "פלסטין, בגבולות שהיו לה בתקופת המנדט הבריטי, היא ישות טריטוריאלית בלתי ניתנת לחלוקה" (סעיף 2). האמנה מוסיפה כי "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין. זוהי אסטרטגיה כוללת ולא רק שלב טקטי" (סעיף 9). האופי של המאבק המזוין הזה מוסבר בסעיף 10: "פעילות פדאיין (קרי פעילות טרור) מהווה את הגרעין במאבק השחרור העממי. הדבר מצריך הסלמה, שלמות, וגיוס, של כל המאמצים העממיים והחינוכיים, ארגונם ומעורבותם במהפכה הפלסטינית". אופייה של מדינת ישראל על פי מנסחי האמנה מתואר במקומות אחדים. סעיף 15 קובע כי "שחרור פלסטין, מנקודת מבט ערבית, הוא חובה לאומית המנסה לבטל את התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית כנגד המולדת הערבית, ושמטרתה הוא ביטול הציונות בפלסטין. יתר על כן, "חלוקת פלסטין ב - 1947 והקמת מדינת ישראל הנם בלתי חוקיים בעליל למרות הזמן שחלף" (סעיף 19). סעיף 22 מצהיר כי "הציונות היא תנועה פוליטית הקשורה אורגנית באימפריאליזם הבינלאומי והמנוגדת לכל תנועות השחרור והקדמה בעולם. היא גזענית וקיצונית באופייה, תוקפנית, מתפשטת וקולוניאלית במטרותיה, ופשיסטית בשיטותיה. ישראל היא מכשיר של התנועה הציונית ומהווה בסיס גיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי, הממוקם אסטרטגית בלב העולם הערבי".
ההבטחות הרבות של עראפאת לשינוי האמנה או למיתונה לא מולאו מעולם למרות המחווה התיאטרלית בעזה שהוכנה לכבוד הנשיא קלינטון, הקמת "ועדות אד-הוק" לתיקון האמנה וכיוצא באלה.
איבת העולם הערבי כלפי ישראל מוצאת ביטוי בכל מקום ואתר. לידתה של ישראל בחטא. טיעון זה זוכה לקונסנסוס כמעט מוחלט בעולם הערבי, ובכלל זה במדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל ובאלו המקיימות עמה יחסי ידידות. היונים בעולם הערבי מוכנים לסבול את ישראל, מחוסר ברירה, ולוותר, מתוך דאגה לעתיד, על כוונות קודמות להשיב את אשר "נגזל". אך איש בעולם הערבי, ובכלל זה בקרב המנהיגים המתונים, אינו מוכן להשלים עם הצדק שבעצם הקמת הישות הציונית.
ספרי הלימוד בהם נעשה שימוש תחת הפיקוח של הרשות הפלסטינית, מכריזים תדיר כי "האלטרנטיבה היחידה" היא השמדת ישראל. למעשה, המטרה של הכחדת ישראל זוכה להבלטה, בגני הילדים, בבתי הספר, באוניברסיטאות, במסגדים, באמצעי התקשורת ההמונית, ובהצהרות פוליטיות רשמיות. באורח אירוני המילה "שלום" נתפסת על ידי דוברים ערביים רבים כמקבילה למונח "הרס הישות הציונית".
בהתחשב בכל האמור לעיל, דומה כי אין מקום לתמיהה כלשהי באשר לאופי המאבק הטרוריסטי הנוכחי כנגד ישראל או באשר לתגובות בעניין זה בעולם הערבי כולו.

* * *

בעוד שהדיון עד כה מסביר את מקור הפקפוק באפשרות השגתו של שלום אמת, נותרת השאלה מדוע יש לתמוך, אפילו בתנאים כאלה, בהקמתה של מדינה פלסטינית. הסיבה המרכזית לכך נעוצה בכך שהמטרה העליונה של הציונות בימנו היא הבטחת קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. אפילו כיום, ספק אם קיים רוב יהודי בשטח ארץ ישראל כולה. בנוסף ל - 1.3 מיליון ערבים הנהנים מאזרחות ישראלית, מתגוררים כ - 3.4 פלסטינים ביו"ש ובעזה. הלוחות הבאים מדגימים כי, מחד גיסא, נשמר רוב יהודי ברור בגבולות "הקו הירוק" הודות לעלייה המסיבית לישראל, וכי, מאידך גיסא, למרות העלייה צפוי החלק היחסי של היהודים בישראל להצטמצם נוכח גידול טבעי הרבה יותר גבוה בקרב האוכלוסייה הערבית ונוכח העובדה שאנו נמצאים בשלהי גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר.

בעיה דמוגרפית אחרת קשורה בעתידם הלוטה בערפל של הפליטים הפלסטינים. כידוע, לא רק אש"פ, אלא גם תוכנית השלום הסעודית "המתונה", עומדת על כך שישראל תקבל על עצמה את "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים. יישום של רעיון זה יניב לא פחות משלוש מדינות מזרח תיכוניות בהן מהווים הפלסטינים את רוב האוכלוסייה: ירדן, המדינה הפלסטינית שתוקם ביו"ש ובעזה, ישראל שנידונה בתנאים כאלה להתמוטטות. אופייה של התביעה הזאת ברור לחלוטין מהלוח שלהלן, המציג את נתוני אונר"א.

מכל האמור לעיל ברור כי מחד גיסא קשה לפתור את "הבעיה הדמוגרפית" בלא הקמתה של מדינה פלסטינית. מאידך גיסא, ברור כי התביעה הערבית העקבית להגשמה מלאה של זכות השיבה איננה אלא מכשיר נוסף שכוונתו השמדת ישראל.

* * *

עלינו לזכור כי מעולם לא הייתה קיימת מדינה פלסטינית. למעשה, רוב הערבים שחיו בארץ ישראל הכחישו את זיהויים כבעלי "ישות פלסטינית" עד לאחר הקמתה של מדינת ישראל. היום, על כל פנים, אין עוד ספק בדבר זהות זו.
עוד עלינו לזכור כי ישראל איננה מאוימת אך ורק על ידי הפלסטינים, אלא על ידי העולם הערבי בכללו. עד כמה נזיל המצב ועד כמה בלתי צודקות הן תביעות העולם הערבי בכללו, אפשר ללמוד מן הלוחות הבאים בהם מוצגים נתונים על גודל צבאות שונים במזרח התיכון, ונתוני יסוד של כמה גורמים ערביים.

* * *

הסכסוך הערבי-ישראלי בכלל, והפלסטיני-ישראלי בפרט, מזכירים את הויכוח הידוע בין חנניה בן עזור, נביא השקר, וירמיהו בן חלקיהו, נביא האמת. זה עתה הוגלה מלך יהודה על ידי נבוכדנצאר מלך בבל. שני הנביאים מתווכחים על העת בה ישוב השלום לארץ. חנניה טוען "בעוד שנתיים ימים". "אמן כן יעשה ה'", עונה ירמיהו. אך אין הוא מאמין בשלום עכשיו. נביאי האמת, הוא טוען, ניבאים "למלחמה ולרעה ולדבר". לגרסתו, לא יבוא השלום אלא בעוד שבעים שנה.