הקומפלקס התקשורתי-שמאלני ואנתפאדת אל-אקצא

במאמר זה אנו מבקשים לדון בקשר שבין התקשורת, השמאל, והטרור של ערפאת, באמצעות הגדרה חדשה אליה נתייחס כציונות-לכאורה. הציונות מבטאת את המבנה הבא: עם יהודי - מדינה יהודית - ארץ ישראל. כלומר, קיים עם יהודי; גם העם היהודי, ככל העמים, זכאי וראוי למולדת; והמולדת הזאת יכולה להיות רק בארץ-ישראל. כל מי ששומט רכיב אחד במבנה זה, איננו ציוני, או שהוא אנטי-ציוני. בתוך הציונות קיים ויכוח לגיטימי ניכר, לכל אורך הקשת הפוליטית, ומתייחס לתחומים רבים ומורכבים, כמו: גבולות המדינה, מעמד הדת במדינה, מורשתה הפוליטית-החברתית-הכלכלית, ובעיקר התרבותית. 
לעומת זאת, הפוסט-ציונות טוענת לממדים הבאים, ברמה התיאורטית-מחקרית: הודאה בחוסר אובייקטיביות; נכונות לחריצת דין; שימוש בהשוואות רלבנטיות; בחירה במונחים ניטרליים ולא טעונים רגשית; ושימוש בכלים מתודולוגיים של מדעי החברה (פפה: 1993; מוריס: 1991). בפועל, התפישה נוגדת את כל ערכי הציונות הבסיסיים ביותר, מבקרת בחריפות ללא תקדים את מהותה של המדינה היהודית, ומקבלת את עמדות אויבי ישראל, המערערים על עצם קיומה. הגישה אמנם טוענת להפרכת מיתוסים, אך היא עצמה יוצרת מיתוסים רבים, ברמת הוכחה נמוכה. היא זכתה לביקורת חריפה של קארש, אשר במחקר נפלא, מאשים אותה בבניית תיאוריות-קש, בסילוף עובדות היסטוריות ונתונים ארכיוניים, וביצירת מיתוסים אופנתיים, חסרי בסיס עובדתי Karsh: 1997)). 
בין שני אלה, אנו טוענים לתפישה אידיאולוגיית של ציונות-לכאורה. מדובר באנשים הנמצאים בתוך המחנה הציוני, אך מבקרים בחריפות את מדיניותה, אף מבלי לראות את עמדות ומטרות אויביה. הם מתנגדים ללאומיות יהודית כלאומנות (אך הלאומיות הפלסטינית לגיטימית); הם מוכנים להצניע את הדגל וההמנון, כסמלים שעבר זמנם, ללא התייחסות להתגברות הלאומיות בעולם והתחזקות המדינה (אך לפלסטינים מותר להניף את הדגל ולשיר בגאווה את ההמנון). מתבקשת מגישתם נמיכות קומה גלותית של "מה יאמרו הגויים", (אך לפלסטינים מותר לזעוק בקול ולהחצין באלימות את מטרותיהם, שהרי הם מנושלים). גישתם כה ביקורתית, עד שהפשרות שהם מציעים עלולות לסכן קיומית את מדינת ישראל. 
בנוסף, הם חילוניים מוצהרים בתפישתם ומתנגדים לדת היהודית (אך מוכנים לכבד את ערכי הדתות האחרות). מכאן, שהם מסכימים כי הר-הבית מקודש למוסלמים בלבד, ולכן צריך להיקרא Haram al-sharif, והכותל המערבי הוא רק אוסף אבנים, ומכאן הנכונות לוותר על נוכחות יהודית. כל מה שיש לו נגיעה היסטורית יהודית הוא פסול ומגונה, ומכאן המאפיין העיקרי של הציונים-לכאורה, שהם רואים עצמם "אנשי העולם הגדול", 
אינטר-נציונאליסטים, שהמוטיב העיקרי לפעילותם הוא בהתאם לעיקרון תגובת והתייחסות העולם, ולא אינטרסיה הקיומיים של מדינת ישראל. 
פרדוכסלית, הם מקבלים את התפישה הדתית היהודית בהפוך על הפוך: אכן, "ישראל עם סגולה" וצריכה לשמש "אור לגויים", בפרשנותם להקמת מדינה לה דפוסי פעולה מוסריים על-מדינתיים. מבחינתם, אסור לעם ישראל לנהוג ככל העמים, כמו יתר המדינות במערכת הבינלאומית: באמצעות פטריוטיות מודגשת, לאומיות מוחצנת, ומאבק אקטיבי למען שמירת העוצמה הלאומית והשלמות המדינית, גם במחיר מלחמות. הזכות הבסיסית היא להרוג ולא להיהרג. כך קמו מדינות לאורך ההיסטוריה, וכך הן שימרו את מעמדן (Waltz: 1959). אך מבחינת הציונות-לכאורה, לכל העמים זה מותר, אך על ישראל לנהוג אחרת.
אם הציונות היא פעולה נחרצת לשמירת הכבוד הלאומי, ותחושות גאווה כי עם ישראל, לאחר אלפיים שנות גלות, זכה לשיבת ציון, וזכותו הבסיסית לחיות במדינתו העצמאית, הרי הציונות-לכאורה מבטאת, ברמה התודעתית, תפישות מנוגדות. הם חיים בישראל על-תנאי, ואין להם כל בעיה להחליף את הנאמנות למדינה ולחיות מחוץ לישראל.

מה משמעות תופעה זו בניתוח הקומפלקס התקשורתי-שמאלני והטרור של ערפאת? אנו נטען כי לקומפלקס זה אחריות משמעותית לכך שבפעם הראשונה בהיסטוריה המדינית העולמית תנועת טרור אלימה תנצח ותקים מדינה. הסיבה לתמיכת הציונות-לכאורה ברשות הפלסטינית ובערכים שהיא מייצגת איננה בהכרח הזדהות עם ערפאת וחבר-מרעיו המושחתים, אלא תפישה אידיאולוגית מוזרה של הבנה לתפישות אויבי ישראל הנחרצים, שחרתו על דגלם את השמדתה המוחלטת. ללא ספק, היא נוגעת למורשת הגלות היהודית בת אלפיים שנה, לרצון להחניף, להלשין, למצוא-חן בעיני הגוי. קיימים מעט מקרים בהם יש התנגדות פנימית כה חריפה לממשלות המכהנות ולמדיניותן, כמו במקרה של ישראל. בהחלט יכול להיות שהדבר קשור למציאות שהעם היהודי היה בגלות אלפיים שנה, ועסק בכל התחומים אך לא בפוליטיקה, והתפישות שלו עוצבו דרך ניסיונו כמיעוט נרדף.
הטענה שאנו מבקשים להעלות, כי בגישה משיחית ואוטופית, חסרת אחריות והבנה, בעקבות הסכמי אוסלו, הובא הארכי-טרוריסט הסדרתי, ערפאת, יחד עם חבר-מרעיו: לאחר שניצל בעור-שיניו על-ידי נאצר, ב"ספטמבר השחור", ב-1970, בירדן; ולאחר שסולק מביירות, בספטמבר 1982, על-ידי ישראל; ולאחר שגורש מלבנון, בהשפלה מוחלטת, ב"דצמבר השחור", 1983, על-ידי סוריה. 
רבות נכתב על הקשרים העמוקים בין התקשורת לטרור הבינלאומי. להלן מספר התייחסויות של חוקרים: התקשורת היא הידיד הטוב ביותר של הטרוריסט; מעשה הטרור אינו ולא כלום, הפרסום הוא הכל; הפרסום באמצעות התקשורת הוא חלב האם של הטרוריסט; הטרור מתאים באופן אידיאלי לצורכי הטלביזיה, והיא הייתה צריכה להמציא אותו אם לא היה קיים; ללא הפרסום, הטרור הוא הנשק של האימפוטנט; התקשורת היא סוכן התעמולה המוצלח ביותר של הטרוריסט; ללא הטלביזיה הטרור משול לעץ הנופל ביער עבות; הטלביזיה העצימה את השפעות והתפשטות הטרור יותר מכל גורם אחר. 
אלה מעט מדברי חוקרים ביחס לקשרים ההדדיים בין התקשורת לטרור הבינלאומי. למעשה קיימים מקרים מועטים במדע בהם יש הסכמה כה רחבה לגבי אחריות גורם אחד להצלחתו של גורם אחר. מכאן, מדויקת הקביעה כי לטלביזיה ולטרור יש יחסים סימביוטיים (Nacos: 1994; Schmid and Paletz: 1992). מדוע זה קורה? מה מביא להתגבשות קשרים אלה? שהרי לא מדובר בהזדהות של שיתוף-פעולה ואפילו לא הסכמה. התקשורת היא מוסד חברתי, חלק מרכזי בחשיבותו במדינה המודרנית, אשר מספקת צרכים חברתיים חיוניים. הגורם החשוב ביותר בתפקוד התקשורת הוא הכלכלי. היא מורכבת מתאגידים למטרות רווח, שהפרסום הוא מקור הכנסתם העיקרי. התקשורת היא עסק כלכלי (Herman: 1999, PP. 11-42; Mcquail: 1998): כדי להגיע למקסימום רווח יש להגיע למקסימום תפוצה, באמצעות מקסימום פרסום. כלומר, מוקד התייחסות הוא האליטה הכלכלית-חברתית, זאת שמפרסמת ולכן גם מפרנסת. הציבור הצופה, הקורא, והמאזין, מקבל לחלוטין את הסיווג הנושאי והתהודה במינון של אותה אליטה. התקשורת רוצה למכור פרסום, ואת זה היא עושה באמצעות הבלטת נושאים יוצאי-הדופן ויוצרי האלימות. מכאן, אירועי הטרור מתאימים ביותר לסיקור בטלביזיה, עקב היותם דרמה אנושית (Gerbner: 1992, PP. 94-107; Hoge: 1982, PP. 89-105). 
הסוגיה העיקרית היא העוצמה האדירה שנתונה בידיה, ואופן השימוש השוטף בה. התקשורת היא מעצמת-על, ועוצמתה דומיננטית יותר מכל גורם אחר בחברה המודרנית. באטלר (Butler: 1992) סקר את מערכות הבחירות בבריטניה משנת 1951. במחקרו מ1992 הוא ייחד שני פרקים לתקשורת, ומסקנתו חד-משמעית: התקשורת לא מסתפקת בתאור הארועים ובניתוחם האובייקטיבי, אלא פועלת במערכת הפוליטית באופן אקטיבי, ומשפיעה על קביעת המדיניות וסדר-היום הפוליטי והציבורי.
התחרות בין אמצעי התקשורת ורדיפת "סקופים" וסנסציות להשגת פירסום, דרך המידרוג, היא התופעה החשובה ביותר. במובן זה, התקשורת איננה מסקרת חדשות בלבד, אלא יוצרת חדשות, ומבליטה את הנושאים הראויים, על-פי "עקרון התדירות" (frequency principle): הדימוי החיובי או השלילי של אנשי התקשורת הוא הקובע: ככל שהנושא ובעליו תואמים יותר את תפישותיהם, את העמדות שהם מבקשים להעביר לציבור, כך גדל הסיכוי שיינתן איזכור אינטנסיבי וחיובי, ולהיפך (Galtung and Ruge: 1970). זו בדיוק המציאות המופצת בהרחבה בתקשורת בישראל. מערך הדימויים של השמאל מוצג חיובי, חכם, חושב, אינטליגנטי, תרבותי, מתון. ומכאן, כל מי שאיננו שייך לשמאל, מקבל את הדימויים ההפוכים. והסיקור האוהד/עוין, וההתייחסות החיובית/שלילית הם בהתאם. 
התקשורת הכתובה והאלקטרונית נשלטת כמעט באופן מוחלט על-ידי השמאל, בחלקו הרדיקאלי, הציוני-לכאורה, והיא חד-צדדית במגמותיה ובמצגת שלה. אך להוסיף עוון על פשע היא מיתממת ומתחסדת בטענה, אותה ניתן להפריך בקלות, כי פעילותה מאוזנת. אירועי טרור הם מקדם מכירות נפלא לתקשורת. קיימת רומנטיזציה של הטרור, ויכולתו מועצמת, במקום להראות את מבצעיו כחבורת פורעים בני-מוות. יכולתו של הטרוריסט לזכות בהישגים מותנית בפרסום, והטרור הופך צורה של לוחמה פסיכולוגית: הם בוחרים את ההצגה (מקום האירוע), את השחקנים (קורבנות אקראיים), והתנהלות ההצגה באמצעות התקשורת. את הטרור, טוען Crelinsten: 1979, לא ניתן להבין רק במושגי אלימות, אלא גם במושגי תעמולה. האלימות מכוונת לשנות את ההתנהגות באמצעות כפייה, התעמולה באמצעות שכנוע, והטרור משלב שני ממדים אלה יחדיו, באמצעות התקשורת. 
את הקשרים בין הטרור לתקשורת ניתן לתאר במבנה הבא: בשלב הראשון, ארגון הטרור מבצע פעולת טרור ביעד רצוי. לקורבנות האקראיים אין כל משמעות. תהליך הדה-הומניזציה הופך אותם לחסרי ערך. המטרה היא פרסום והעברת המסר. בשלב השני, התקשורת מדווחת בהרחבה ובדרמטיות, ויוצרת לארגון דימוי של עוצמת-יתר עם יכולות הרס אדירות. כך היה, למשל, עם "צבא השחרור הסימביונזי" (SLA), בארצות-הברית, שחטף את פטרישיה הרסט. במשך חצי שנה עסקה התקשורת בארצות-הברית באובססיביות בפעולות הארגון, ופרסמה את מנשריו ואת פרופיל חבריו. רק לאחר מכן התברר כי זו היתה חבורת פושעים, שודדי-בנקים. בשלב השלישי, פעילות הפרסום של התקשורת מצליחה להשיג דעת קהל ערה, בשלושה מעגלי התייחסות: א) הציבור המאוים, אשר אמור ללחוץ ולהשפיע על הממשל לשינוי מדיניות. דוגמה בולטת היא הנסיגה המבוהלת של ישראל מלבנון, בלא-הסכם; ב) דעת-הקהל העולמית, שמקבלת מידע נרחב על הארגון, מצוקותיו ורצונו. דוגמא בולטת היא הפיגוע באולימפיאדת מינכן, 1972, שחשף את אש"פ בפני מאות מיליוני צופים; ג) אוכלוסיית המוצא, בה הארגון זוכה ליוקרה וסטאטוס, ומצרף חברים חדשים, דוגמא בולטת היא כמות והקף המצטרפים לארגוני הטרור האסלאמיים הפונדמנטליים. 
לצד מערכת סימביוטית זו בין הטרור לתקשורת, קיים הסינדרום בין התקשורת לבין האליטה החברתית-כלכלית, שמעצבת את סדר-היום הפוליטי. תופעה זו מקבלת ממדים ללא תקדים בישראל בה שולטות כמה משפחות עשירות באחוז גבוה של התקשורת האלקטרונית והכתובה. הריכוזיות בתקשורת בידי מעטים מאיימת על החרויות הדמוקרטיות, בעיקר על חופש הביטוי. בפועל מה שהציבור הרחב מקבל זו הפריזמה של האינטרסים הכלכליים של המשפחות העשירות, ולא תקשורת אובייקטיבית והגונה. יתר על כן, למיקום הגאוגרפי של התקשורת ולמעמד החברתי של בכיריה נודעת השפעה רבה על עיצוב סדר-היום הפוליטי בישראל. בנוסף לריכוזיות מפחידה זו, התפתחו קליקות של עיתונאים עם גורמים במערכת הפוליטית, כמעט כדי יצירת מונופול, שרומסים ברגל גסה וחוסמים בצדקנות דעות ועמדות אחרות, ומשבשים כל דיון ציבורי. התקשורת נשלטת ברובה על-ידי קואליציה של אופורטוניסטים פוליטיים, אנשי שמאל של סלון, שאינטרסי מדינתם לא עומדים בראש דאגתם (בוקעי: 2001).
***
מה המשמעות האופרטיבית בפעילות התקשורת להצלחת פעולות הטרור? נתייחס לשני ממדים ותפוקה אחת: הראשון, לחצים להגבלת הלוחמה נגד טרור, בכיוון פשרות והליכה להסדרים; והשני, "האנשת" הטרור, הן בהגברת עוצמת איומיו הנתפשים, ובמגמה להראות את עליבותה ומסכנותה של האוכלוסייה שמנהיגיה מפעילים את הטרור, ומכאן ההצדקה שלהם. התפוקה הבולטת של שני ממדים אלה היא הקשחת מאפייני הפעולה בקרב האוכלוסייה שמנהיגיה מפעילים טרור, ופגיעה בחוסן ובמוראל הלאומי אצל האוכלוסייה הנפגעת. 
א) הגבלת התגובה הממשלית במדיניות אנטי-טרוריסטית. סיקור נרחב של התקשורת הוא הרווח העיקרי של הטרור: הוא מגדיל את יעילות המסרים שלו, וגורם לשיתוק פעילות הממשל ולשיבוש כושר ההחלטה והתגובה שלו. המטרה איננה ניצחון צבאי, אלא הבסה פסיכולוגית, באמצעות התשת המוראל והרצון הלאומי. התוצאה המיידית היא תסכול וייאוש, כי "אין מה לעשות", ו"לא ניתן לנצח את הטרור", תוך העמקת החרדה הציבורית, ושיבוש מערכות החיים. הטרור עוסק בהונאה ובהולכת שולל, ועושה זאת באמצעות התקשורת, בשימוש בראיונות ובמאמרים לצורך לוחמה פסיכולוגית, ובלבול מושגים וערכים. המטרה היא להרוס את האמון והלגיטימיות של הממשל ולהביא לשינוי מדיניות. 
כיצד ממדים אלה מתבטאים בטרור הבלתי אנושי שמפעיל ערפאת, מאז סוף ספטמבר 2000? המסר העיקרי בתקשורת הישראלית הוא בהפחדת הציבור, בהדגשת ההצהרות של כל ארגוני הטרור, ופרסום תמונות "מאיימות", ומכאן המסקנה שצריך לוותר ולהבליג, שהרי "לא ניתן לנצח את הטרור". כך חזרה והודגשה המנטרה כי שרון הוא שטרפד כל סיכוי להסדר מדיני, ופועל לעשות מה שהתכוון לעשות מזמן: מלחמה. ממשלת שרון גוררת את העם ללבנוניזציה, לדרך ללא מוצא, להתאבדות לאומית. המסר הוא: לא ערפאת, האבא והאמא של הטרור הבינלאומי, אחראי למצב, אלא אשמת הקואליציה הלאומנית-דתית בישראל. 
המסר השני הוא תופעת הסרבנות, אשר גורמת להחלשת החוסן הלאומי והעמקת המחלוקות בציבור. תופעה זו זוכה לכותרות ענק ולתהודה רבה בתקשורת, ללא כל יחס למספר הסרבנים, ומתבטאת בהאשמות חמורות על מעשי הצבא מבחינה מוסרית. כך זכה אחד מהקצינים הסרבנים לראיון ענק בחוברת יום-ששי של העיתון הנפוץ בישראל, ידיעות אחרונות, וחבריו לדעה פרסמו בגיליון הבא כי הוא שילוב של דרייפוס, סוקראטס, וגלילאו, "גיבור אמיתי בארץ האומללה הזאת". העיתוי ואופן פרסום המסרים בתקשורת, והיקפם יחסית לגודל הקבוצה והשפעתה, נותנים מקום לסברה כי מדובר בפעולה פוליטית בכיוון המרדה, אשר מצידה מזינה גורמים בינלאומיים עוינים ואנטישמים. 
סרבנות הקצינים היא הישג גדול לערפאת. כך פורסמו כתבות נרחבות על תנועות וארגונים שביטאו עמדות רדיקאליות כלפי מדיניות ישראל. מקורות רבים דיווחו כי ברשות הפלסטינית עוקבים מקרוב אחר תופעת הסרבנות, וערפאת מעודד מאד מתהליכים אלה להמשיך בטרור, בהנחה כי בדומה ללבנון, התופעה תגביר את לחצי הנסיגה הפנימיים. כך נחלשת הדרך ופוחתת האמונה, ועולות תהיות האם לא כדאי לוותר ולהתפשר. 
פן נוסף של הסרבנות, הוא ביקור חברי-כנסת ואישים ישראלים אצל ערפאת, כדי לחזקו. אך השיא היה בביקור מאות ישראלים אשר קיבלו את ערפאת במחיאות-כפיים סוערות ובדמעות, וצעקו: "חיילים הביתה". מאוחר יותר חבורות פרחחים הקצינו, וציירו על טנקים ונכסים של טייסים כתובות הסתה ממש, כמו "צבא רוצחים", תוך איומים באיסוף "נתונים" והעברתם לבית-הדין הבינלאומי בהאג, או בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את מפקד חיל-האוויר. פעולות אלה מהוות תמיכה באויב בעת מלחמה, והן הסתה והמרדה, אך דבר לא נעשה שהרי לחברי האליטה השמאלנית והתקשורת הכל מותר. הצדק המוחלט נמצא לצדם, והסתה לאלימות קיימת רק מימין למפה הפוליטית. 
המסר השלישי הוא סוגיית "החיסולים". מזה זמן רב קובעת התקשורת שמדיניות החיסולים נכשלה כישלון חרוץ והביאה דווקא לעלייה במספר הפיגועים, ורק אלה שהגו אותה לא רואים זאת. הבעייה היא חמורה כיון שאחד הכלים היותר אפקטיביים, חיסול אנשי טרור מתועבים, ואחד האמצעים היותר חשובים במלחמה בטרור הבינלאומי, כמו הריסת בתי הטרוריסטים וגרוש משפחותיהם, נמצאים בישראל במחלוקת ציבורית קשה. 
הצלחת השפעות הטרור גדלה יותר מבחינה תעמולתית ובינלאומית, כאשר כמה חברי הכנסת, יעל דיין, נעמי חזן, ומוסי רז, הניחו על שולחן הכנסת הצעת חוק הקובעת כי ישראל "לא תוכל לבצע חיסולים של פלסטינים, ולא תוציא אותם להורג ללא משפט". וכדי לקבל נופך משפטי, קבע המשפטן אייל גרוס, כי ישראל איננה דמוקרטיה מתגוננת, ו"בפרשת החיסולים הכיבוש הוא שמתגונן". אך לשיא השפלות והנבזות מגיע עיתונאי שערך השוואה בין הלשון הנקייה של דוברי ועידת ואנזה, להשמדת יהודי אירופה, לביטויים "סיכול ממוקד", "פצצה מתקתקת", "חישוף שטחים". כדבריו: "60 שנה אחרי, ועם כל ההבדלות הדרושות, ראוי לזכור כי הלשון הנקייה של ההווה עלולה ללכלך את ידינו ולרבוץ על מצפוננו". 
בכך מוכיחה חבורת הציונים-לכאורה את עוצמת פעילותה המחבלת והמסכנת את ישראל. השימוש במלים בלתי נסבלות, כמו נאציזם ואפרטהייד, נותנים למערכת הבינלאומית הצדקה לפעול נגד ישראל, ומהווים קלף תעמולה בלתי רגיל בהשפעתו לאויביה השפלים ביותר. כל מי שלמד או חווה, ולו במעט, את האידיאולוגיה הנאצית ואת מדיניות האפרטהייד, לא יכול שלא להשתומם ולעמוד המום, ולו רק על עצם ניסיון ההשוואה. אך הציונים-לכאורה לא בוררים מלים, ולא מבינים את השפעתן על תפישת ישראל במערכת הבינלאומית. תופעה זו הופכת בלתי נסבלת יותר, כאשר כל חקירה אובייקטיבית תגלה מיד כי גם כיום, אין מדינה מוסרית יותר במערכת הבינלאומית מאשר ישראל. אין צבא השומר על טוהר הנשק (למרות שנשק איננו טהור בעצם בהגדרתו), כמו בישראל. ניתוח קצר של מעשי בריטניה, ארצות-הברית, צרפת, ויתר המדינות הדמוקרטיות, יאיר באור יקרות את ישראל ומדיניותה. אך דבר לא עוצר את הציונים-לכאורה, עד שהם יביאו אותה לעברי פי-פחת.
הדוגמא האחרונה היא בחיסול צלאח שחאדה, מקים הזרוע הצבאית של החמאס, והאדם שאחראי לרצח מאות מאזרחי ישראל. הוא דוגמא מובהקת לטרוריסט מהסוג הגרוע ביותר שחובה להשמידו. אין ולא היה דבר יותר מוצדק מחיסולו, גם במחיר ששולם. אך כל מי שקרא את מקהלת הצביעות בתקשורת, שזימרה בקול אחד על "הכישלון הנורא" ו"המחיר הבלתי נסבל", לא יכול שלא לתהות לגבי אחריותם. רק שאלה אחת רלבנטית: לו אתה, איש תקשורת מוסרי ויפה, היית בין קובעי המדיניות, והייתה לך אחריות לביטחון הציבורי - מה אתה היית עושה? קל מאד לבקר בתקשורת. זה ממש לא מחייב אחריות. אך הכלל הגדול, תמיד, הוא "הקם להורגך השכם להורגו". כעת תבוא התזמורת התקשורתית המתייפייפת ותאמר, כי צלאח שחאדה היה בן-מוות, אך היה לפעול ולסכן ילדים. אכן, המחיר של הפגיעה בילדים הוא נורא. אך כדאי שהם ידעו, כי חברי חבורת הטרור מסביבו של ערפאת, ומכל האירגונים, מגבים את עצמם בילדים לכל אשר ילכו. מזה יותר משנה הילדים משמשים להם בני-ערובה. ומה עושים אז? שהם ימשיכו לחסל אותנו בטרור אכזרי ללא תקדים בהיסטוריה, ויקבלו חסות של ילדים? השגיאה היחידה, והיא מצטרפת לשרשרת ארוכה של מחדלי ההסברה של ישראל, היא לא מפרסמת ומתריעה בדעת-הקהל העולמית על התופעה הזאת של השימוש בילדים. העולם כולו צריך לדעת על השימוש שעושים רבי-המחבלים בילדים כבני-ערובה.
לבסוף, התקשורת מעצימה את איומי הטרור וגורמת לפחדים ולפגיעה במוראל. בעידן הטרור הנוכחי של ערפאת, התקשורת מפרסמת בכותרות ראשיות, את דברי אירגוני הטרור על נקמה שהם יוציאו לפועל נגד ישראל, כי הם לא ישקטו, ומעבירה תמונות של טרוריסטים, מעשיהם והצהרותיהם. היא מפרסמת בהרחבה רשימות חיסול של הטרור בישראל ויוצרת תחושה קשה של אימה בלתי נסבלת. מדיניות מסוכנת זו של התקשורת מצליחה מאד ביעדיה. היא עושה זאת גם בשאלות התרסה המופנות למקבלי ההחלטות: האם לא כדאי להרפות, למנוע פיגועי-נקמה? האם לא כדאי לוותר? וכך נשכח מי הגורם לפעילות הטרור, ועולה שאלת הלגיטימיות של המלחמה בטרור, במקום להראות את דמותו האמיתית של הטרור. 
כך קבעו חברי-כנסת הציונים-לכאורה, כי האלימות והטרור מספטמבר 2000 הם "מלחמת שלום המתנחלים", וישראל מתנהגת כמו אירגוני טרור, ופעולות הסיכול שלה הן רצח. בנוסף, הטרור, כאמצעי המבוסס על מעשי אלימות, היה ונותר אחד האמצעים בו עושה שימוש מדינת ישראל, והיא זו הגזענית והאלימה. הויכוחים והדיונים בתקשורת רק מחזקים מגמות אלה, ומהווים עידוד לטרור להמשיך בדרכו, כי יש לפעילותו תשואה חיובית. 
המציאות צריכה להיות הפוכה. ככל שתפעל בעוצמה נגד הטרור, ככל שתחסל את מנהיגיו, ככל שתחסום את עורקי הכספים שלו, כך תצליח לפורר אותו. ניתן למצוא לכך הוכחות למכביר: באירופה, ביפאן, בדרום-אמריקה. זה נכון גם באירגונים הלאומיים והדתיים, כמו ה-PKK הכורדי, בעקבות מעצר אוצ'לאן; הג'האד האסלאמי, לאחר חיסול שקאקי; ואירגוני הטרור הדתיים במצרים ובסוריה. אך הטרור משבש את החשיבה, מעלה ספקות, ומפורר את הלכידות הלאומית, באמצעות הפרסום בתקשורת. 
התופעה החשובה היא ההבחנה כי יש טרור נפשע, אותו צריך לחסל, ויש מדיניות אנטי-טרור, שחובה על כל מדינה לנהל, אם חפצת חיים היא. המטרה היא כפיית עוצמה כבסיס להסכמה, ולא כניעה לטרור באמצעות משא-ומתן. המדינה תמיד חזקה יותר, ורק מורך-לב ורפיסות שמועצמים בתקשורת, מונעים השגת המטרות. אכן, מאירים כאור יקרות דבריו של אלוף עמוס גלעד, כי התקשורת בישראל משרתת את הטרור, חושפת סודות צבאיים ומבצעיים, מעוותת את המציאות לטובת הצד השני, ואין לה קווים אדומים.

ב) "האנשת" הטרור והגזמת עוצמתו. הגדרת הטרוריסטים לוחמי-חופש, פטריוטים, לוחמי גרילה. הענקת כיסוי תקשורתי רחב, ראיונות והודעות ההתאבדות שלהם, צילומי המשפחות באבלן, דבר המעניק להן לגיטימיות ומכובדות. מצד שני, צילומי תקריב של הנפגעים, ראיונות עם אנשים המביעים פחדים, סיקור מקומות מרכזיים ריקים מאדם, אלה הם חלק מ"הישגי" התקשורת. התהליך המסוכן, הוא נטיית התקשורת לגלות "אובייקטיביות אינטלקטואלית", הרואה בשומר-החוק ובטרוריסט, במדינה ובאירגון הטרור שני צדדים שווים מבחינה מוסרית. התקשורת מעניקה להם אותו זמן סיקור וראיון, ומתייחסת לטרוריסטים בנימוס ובאדיבות. הם זוכים למכובדות ומוענקת להם לגיטימיות. בסיקור הטרור בולט חוסר היכולת להבדיל בין פעילותו האלימה של הטרור, הפוגע באזרחים במעשים לא-אנושיים, לבין זכות המדינה להגן על עצמה. הטרור הוא כה מרושע ומכוער, ששום כתיבה עיתונאית לא יהפכו אותו ליפה. 
קיים גם ניסיון להסביר את מקורות הטרור הפנאטי בסוגיות כלכליות. אך ההתנהלות באופנה הפוסט-מודרניסטית, מחטיאה לחלוטי. דבר זה נובע מדימוי הטרוריסט האומלל אשר פעילותו נובעת מקיפוח, ושלא הותירו לו ברירה. וכאן הטעות הגדולה ביותר בתקשורת, וכשל החשיבה הקשה ביותר. הטרור מעולם ובשום מקום לא נבע מעוני ומקיפוח. מנהיגי אירגוני הטרור הם בני המעמד הבינוני, משכילים בוגרי אוניברסיטאות. עוני מוביל לפשע ולא לטרור. אידיאולוגיה ופנאטיות מובילים לטרור. אחוז הרופאים, המהנדסים, ובעלי דוקטוראט מבין מנהיגי אירגוני הטרור הוא מהמם. אין שום הוכחה, משום מקום בעולם, כי אומללות ועוני הם שהובילו לטרור. הנתונים הסטטיסטיים הם חד משמעיים: מבין מאה ועשרים הרוצחים באמצעות התאבדות בישראל מאז אוקטובר 2000 ועד יוני 2002, מעל 85% בעלי השכלה אוניברסיטאית ותיכונית, ו-65% השכלה אוניברסיטאית מלאה. כל 19 הרוצחים באמצעות התאבדות ב-11 בספטמבר 2001, בארצות-הברית היו בעלי השכלה גבוהה ומעמד כלכלי איתן. מנהיגי אירגוני הטרור מסודרים כלכלית ומשכילים. אלה במחנות הפליטים משמשים הצדקה וחומר-גלם בר-בזבוז לראשי הטרור. העניים רוצים להתקיים ולשרוד. הטרור רוצה להשמיד ולהרוג. עם-זאת, התקשורת ממשיכה למכור את סחורתה הקלוקלת. 
יתר על כן, התקשורת איננה מבינה כי גם אם הטרוריסט עושה רושם גרוע או מוצג באופן רע, הוא השיג את מבוקשו. הבעיה איננה מה הוא אומר, שזו הצגה למען פרסום, חלק מלוחמה פסיכולוגית, אלא מה הוא עושה. מה שהטרור אומר בתקשורת שונה ממטרות הפעולה שלו באופן מוחלט. הוא יכול להביע פייסנות ורצון טוב, ומצד שני להביע עוינות ו"טירוף". לא אכפת לטרוריסטים כיצד הם מצטיירים, כל עוד הם זוכים בפרסום. לפעמים הם דווקא רוצים להיות "רעים", "אכזריים", ו"ללא רגשות אנוש" (Clutterbuck: 1981). התקשורת מבצעת את שליחות הטרור אפילו מתוך סיקור נגטיבי. הדיווחים הדרמטיים יוצרים דימוי עוצמה מאיימת פי כמה מהסכנה האמיתית, ופוגעים קשות בחוסן הלאומי. רגישות הציבור נאטמת לנוכח מעשי הזוועה, ומחלחלת המוכנות להבין את מעשי הטרוריסטים, לנסות ולמצוא הסדר של פשרה, העיקר שיהיה שקט. 
כיצד ממדים אלה באים לידי בטרור של ערפאת? כך רואיינו בהרחבה בתקשורת הישראלית, בעמודים מרכזיים ובמוספי יום-ששי, כל בכירי הרשות הפלסטינית, תוך לוחמה פסיכולוגית ללא תקדים, בחלקם כמה פעמים, כדי להעביר את המסרים השקריים של ערפאת ישירות לאוכלוסיה בישראל. המסרים העיקריים, במונחי לוחמה פסיכולוגית: כי התביעה הפלסטינית היא רק על 22% ממולדתם ההיסטורית; כי הממשלה בישראל משרתת את הצבא, שהוא הגורם הקיצוני ומחרחר מלחמה; כי ממשלת ישראל אחראית בלעדית להרס השלום שהושג עם ערפאת, והוא נמצא כבר כאן; ובקמפ-דייויד לא הייתה שום הצעה ישראלית, ומה שסופר לתושבי ישראל זה שקר גס ואחיזת-עיניים. 
אך יותר מכל, התקשורת מנפחת את עוצמת איומי הטרור. כך מצולמים שוב ושוב קבוצות קטנות של רעולי פנים המתכוננים לפעולות, ומוצגת עוצמתם אלימותם והנקמה שלהם, למען הפחדת דעת-הקהל בישראל. אך עוצמת עליבותם מתגלה שוב ושוב. כאשר צבא ישראל נכנס למחנות הפליטים, התגובה של אותם "גיבורים" הייתה בהלת בריחה, ובלית-ברירה הם הסגירו עצמם לידי ישראל. אלה "הגיבורים" שהתקשורת העצימה את גבורתם והנקמה שהם יסבו לישראל. ובמקום לצלם כל אחד מהם, בתקריב, ולהעביר מהם ד"ש למשפחותיהם, כדי להראות את עליבות רמתם הצבאית, ולמנוע את צמיחת מיתוס גבורת רעולי-הפנים בקרב הפלסטינים, התקשורת מדגישה את האימה שהם זורעים ברחובות ישראל, ולא את פחדנות מעשיהם הנפשעים. לשיאה מגיעה התקשורת בסיקור פעולות המתאבדים. במקום להראות כי מדובר בחלאת-אדם, פחדנים עלובים המבקשים לפגוע בצעירים במקומות בילוי ושמחה, היא מביאה מיד את "הצוואה" המצולמת שלהם, את דברי מנהיגי אירגוני הטרור, במסרים ישירים לעם בישראל. כעבור זמן קצר מצלמים את דבר משפחותיהם, ואת סוכות האבלים שהוקמו, כדי לחזק את מסכנותם. בכך התקשורת מעניקה הבנה למעשיהם. 
ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שהתקשורת שלה מעבירה בהרחבה, כל-הזמן, ובזמן אמת, זה מול זה, שווים בין שווים, את נציגי הטרוריסטים ואת נציגי הממשלה. היא מבקשת להמציא את הגלגל מחדש בכל הנוגע לתפקידה בביטחון, ורק אצלה מכל הדמוקרטיות בעולם, מופיעים בפני הציבור הגרועים שבאוייביה: דוברי החמאס והג'האד האסלאמי, והמתאבדים עם הרובה ביד, ובן-לאדן, ומעבירים את המסרים המתוחכמים שלהם. 
אם נבחן את סיקור התקשורתי של ארועי טרור בדמוקרטיות במערב, נבחין בממדים הבאים: 
בבריטניה, ה-BBC מקפיד על כללים נוקשים: בנוגע ל-IRA, תינוקות של בית-רבן שלא חטאו לעומת אש"פ והאירגונים האסלאמיים הפונדמנטאליים, הכללים מאד מחמירים: עד 1995, לא הכירו הצופים את דמותם וקולם. אפילו המנהיג הפוליטי של IRA, ג'רי אדאמס, דמותו טושטשה, וקולו דובב. על אמצעי התקשורת היו לחצים ממשלתיים שלא לפרסם את אירגוני הטרור ולא לבקר את המאבק בטרור. כלל 3 במדריך ההנחיות קובע, לא לתת ל-IRA במה ציבורית וראיונות. שידורים מגורמי-חוץ מצונזרים, מוחרמים, או נערכים מחדש. וכל זה כאשר ה-IRA כלל לא מאיימים קיומית על אנגליה. 
גרמניה היתה הראשונה שניסתה להסדיר את מערך היחסים בין הממשל לתיקשורת בנוגע לארועי טרור. קיימת מסורת ואף הסכמה ציבורית על הגבלת המידע בנושאי טרור. זה היה אחד הגורמים החשובים שאיפשר את חיסול אירגון באדר-מיינהוף. 
בצרפת, כללי הסיקור נגזרים ממערכת חוקים נוקשה להגנת הפרטיות. צילומי נפגעים בארועי טרור וצילומי זוועה אחרים אסורים על-פי חוק חרויות הפרט. בתחום הסיקור התקשורתי של הטרור קיימת מסורת הסכמית חזקה עם הממשל. 
בעיקר כדאי לתקשורת בישראל ללמוד מהתנהגות התקשורת בארצות-הברית, מאז ה-11 בספטמבר 2001, והפעילות באפגניסטאן. אך מדינות אלה הן "סתם" דמוקרטיות. רק בישראל התקשורת קובעת את הפרמטרים הדמוקרטיים, ואת "זכות הציבור לדעת", במונחי זכותה לספק לציבור את האמיתות שהיא קובעת, במונחי "עקרון התדירות". 
***
האסטרטגיה של ערפאת היא "לוחמת שתי חזיתות": גיבוי ותמיכת דעת-הקהל העולמית; וכרסום מוראלי במערכת הפנימית בישראל. בשתי איסטרטגיות אלה לתקשורת תפקיד קריטי. 
אולם בישראל נמשך הויכוח האווילי בדבר אחריותו ותפקידו של ערפאת .מעולם לא הייתה תופעה ברורה וגלויה ומובנת כל-כך כמו ערפאת הטרוריסט הסידרתי, שמעולם לא פשט את מדיו, האבא והאימא של הטרור הבינלאומי. ואילו בישראל, בחסות אלה ששרו בעבר ל"אבא סטאלין, שמש העמים", הרוצח הגדול בהיסטוריה, ערפאת עדיין לגיטימי. התקשורת בישראל לא רוצה ללמוד ולהפנים כי התנועה הלאומית הפלסטינית היא תנועה פשיסטית בתפישותיה, במטרותיה ובאמצעיה, המקדשת את הדם ואת המוות תוך טוטאליות הגדרתית, וכי ערפאת עסוק בתעשיית מוות של צעירים. לא היה איכפת לו הרס בירות ערביות, והרג עשרות אלפים מבני עמו ובמדינות ערב, ולבטח לא איכפת לו להקריב אלפים מהם היום. ערפאת, אשר קיבל מיליארדי דולרים מהמערכת הבינלאומית, ולא שיקם ולו משפחת פליטים אחת ממצבה, אך הציונים-לכאורה מאשימים במצבם את ישראל. 
אך הבעיה חמורה יותר. בחסות התקשורת אשר מיתממת כי היא "רק שואלת", ו"רק מעלה נושאים לדיון", ו"רק מבקשת ללמוד את הסוגייה", עלו וצמחו חכמי אוסלו כגיבורי תקשורת, כידוענים אולטימטיביים. והם מקבלים זמן וסיקור בהיקף ללא תקדים, וכל דבר הבל שלהם מקבל תהודה אדירה ומיידית. בחסות תקשורת, שותפה ישירה ובכירה לאסונות אוסלו, שאנו רק בתחילתם, דבריהם מקבלים תהודה ללא-תקדים, כחוכמה בהתגלמותה, כבשורה משיחית. במרץ 2002, כתב רון פונדק, שמבטא אווילות משיחית, אטימות מוחין ועיקשות עיוורת, כי "אם יהיה אופק מדיני, התנזים עצמו יפרק את פלגיו האלימים". אכן נפלא. כך גם אמר צ'מברלין בעקבות הסכם מינכן עם היטלר, שהוא הביא שלום לא רק לדורו, אלא גם לדורות הבאים. ודברי ההבל הללו, מוכיחים כי התקשורת תמיד מוכנה לספק במה תקשורתית לידועני אוסלו. ומה נלין על ערפאת? אין לטרור ידידים טובים יותר. 
כך קבעה חברת-הכנסת לשעבר, שולמית אלוני, בינואר 2002, לאחר שביקרה את ערפאת ברמאללה, כי היא מאמינה לו יותר מאשר לראש ממשלת ישראל, שרון, ולרמטכ"ל, מופז. ערפאת, כך קבעה ולא הסמיקה, השקיע שני מיליארד שקל בפיתוח תשתיות, והוא לא רצה לפתוח באנתפאדה. בעניין אונית הנשק, קארין A, ערפאת טען שאין לו יד בעניין, והיא מאמינה לו. והפה שלה לא רעד. ודברים אלה נאמרו כשלצדם התפרסמו דברי בשאר אסד, כי ערפאת שקרן ללא שיעור, וכי אין לסוריה אמון בו משנות ה-70. דברים מעין אלה יכלו לומר גם המלך חוסין והנשיא סאדאת, ויתר מנהיגי המזרח-התיכון הערבים.
אך שולמית אלוני והציונים-לכאורה מאמינים דווקא לערפאת, השקרן הכרוני, למרות המידע המודיעיני הרב, כי הוא הטרור בהתגלמותו, ולמרות הדברים הקשים המגיעים מדוברי הממשל בארצות-הברית. היא מאשימה את ערפאת בביטויים ללא אח-ורע: הנשיא בוש, "מאוכזב מאד מערפאת...הלכתי לקראתו והצהרתי על תמיכה במדינה פלסטינית, ובתמורה ערפאת מגביר את הטרור, ומשקר במצח נחושה". אם ערפאת לא יוכיח לחימה רצינית בטרור, ארצות-הברית תפעיל נגדו סנקציות. "נמאס לנו מערפאת...לתת לו אולטימטום...ערפאת מתנהג כטרוריסט". סגן הנשיא, צ'ייני קבע: "לא מאמינים לערפאת". "ערפאת הוא מקרה אבוד, ויש לנתק איתו מגע מיידית". "מבחינתי, אתם יכולים לתלות את ערפאת". ובכירים בממשל ובבית-הלבן: ערפאת "מעורער בנפשו", "שקרן", "נמאס ממנו". "חבל על הזמן, לא צריך לדבר עם ערפאת"; השליח זיני, ערפאת "שקרן חסר תקנה. הוא שיקר לי במצח נחושה. מדובר באדם בלתי אמין לחלוטין. ערפאת לא צלול בדעתו". "ערפאת ראש מאפיה"; וראש ה-CIA לשעבר, וולסי, "ערפאת צריך לעבור שינוי מוחלט של הלב והמוח". 
אך שולמית אלוני וחבריה הסהרורים הציונים-לכאורה מאמינים לערפאת למרות כל מעשיו הנפשעים. הם יפעלו נגד האינטרסים הקיומיים של ישראל בטענות ובתואנות שונות, ואפילו יתקפו את ארצות-הברית, אם היא תפעל נגד ערפאת והרשות הטרוריסטית, רק כדי שיוכלו להמשיך בחלומות העיוועים האוטופיים שלהם. זו הסיבה שאחד מאנשי האקדמיה הבכירים בישראל, זאב שטרנהל, יעץ לערפאת על דרכי הפעולה הרצויים במאבק הטרוריסטי שלו נגד ישראל, והמליץ לו לפגוע במתנחלים הזכרים בשטחים, ולא בתוך שטחי מדינת ישראל בגבולות 1967. ורון פונדק קובע בעיוורון מנטאלי ובפסקנות של מצעד איוולת, כי ערפאת "הוא האיש שאיתו צריך לדבר", וניתן להגיע להסדר עם הפלסטינים על "מאה אחוזים מהשטח ועוד מטר אחד, וישראל תקלוט מכסה של כמה עשרות אלפי פלסטינים". וביילין, אשר ממומן על-ידי קרנות אירופאיות עלומות, ומתראיין בתקשורת בישראל בתדירות מדהימה, קובע שיאים חדשים ובלתי ניתנים לשבירה של חוצפה ועזות-מצח בטענתו שרק אוסלו הוא הדרך והמסלול, ורק שרון אחראי לפרוץ אנתפאדת אל-אקצא, ואחראי לטרור המתמשך. 
עיתונאי צעיר, אשר לבטח שר בצעירותו את האינטרנציונאל, כועס על ההשוואה בין "ערפאת, מנהיג עם כבוש, לבין בן-לאדן, פנאט פסיכופט". וקשה לו לקלוט כי ערפאת הוא האבא והאמא של הטרור הבינלאומי בארבעים השנים האחרונות. אך מה נלין עליו: ערפאת איננו הטרור, כמו שסטאלין היה באמת "שמש העמים". דוגמא מובהקת להצלחת הטרור של ערפאת, היא של אחד מעיתונאי החצר של חכמי אוסלו, עקיבא אלדר, בהשוואה שערך בין "זכות השיבה" הפלסטינית ל"חוק השבות" בישראל. "כלום אנפאדת אל-אקצא צריכה לדחות את מימוש הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, פתרון הוגן לבעיית הפליטים, וחלוקה הגיונית של ירושלים?". העיתונאי יואל מרקוס הרחיב: "הסכם עם ערפאת לא יהיה אם לא ניסוג לגבולות 1967 כולל ירושלים ונסכים לזכות השיבה". וכאשר זה יקרה, ומדינת ישראל תהיה בדרך לחיסולה כישות מדינית, נמצא לבטח את מרקוס וחבריו אי-שם באירופה התרבותית, על כוס קפה. לפני-כן הוא הביע תמיהה כי "איש לא חזה שהנשק שנתנו לו יופנה נגדנו עם טרור קטלני וירי מרגמות". נו באמת, אף אחד לא חזה? מה, השמש זורחת כל יום?! אך מרקוס ואלדר, ויתר חבריהם לא למדו את השפה הפוליטית הפלסטינית, שהמתכונת שלה היא חודיביה (ההסכם שחתם הנביא עם בני-מכה, בשנת 628, אותו הפר כעבור שנתיים); וג'יהאד (מלחמת קודש למען אללה), כדברי ערפאת, במאות רבות של הצהרות בנידון. 
וכאן עלתה המנטרה של הציונים-לכאורה הסהרוריים בתקשורת, כי קמפ-דייויד היה תהליך רמייה, וערפאת הוא הקורבן ולא הסרבן. אך כדאי לקרוא את דברי אבו-מאזן, אשר השתתף בדיוני קמפ-דייויד: "ירושלים המזרחית חייבת לשוב אלינו, וירושלים המערבית צריכה להיות עיר פתוחה...לא נסכים שתהיה לכם נוכחות בכותל המערבי...(אלא) לקיים טקסים דתיים...יש ארבעה מיליון פליטים שכולם יצאו מאדמת פלסטין ההיסטורית וזכותם לשוב לבתיהם". וחסן עצפור, שהיה חבר במשלחת הפלסטינית לקמפ-דייויד: "אין מבחינתנו אופציה לויתור על זכות השיבה המוחלטת". 
סוגיה נוספת שהציונים-לכאורה מעלים היא מדינת כל אזרחיה, בהגדרתם למתן שיוויון זכויות לערבים אזרחי ישראל. אך צריך לומר - אין מדינה בעולם שאין בה מיעוטים, לאומיים, דתיים, ואתניים. וכדאי לבחון את התייחסותן של דמוקרטיות כמו ארצות-הברית, בריטניה, וצרפת, לעניין זה. האם הן שינו את ההימנון, לאור רצון המיעוטים? את המוסדות הלאומיים? את הדגל והסמלים הלאומיים? ומה צריך לעשות, בכמה זמן, ובאילו הוכחות, כדי לקבל אזרחות אמריקנית? ובאיזו שפה נשבעים? ומה עושים בכל בוקר במוסדות החינוך, אם לא שירת ההימנון והנפת הדגל? ומה עושה צרפת, הקובעת שהיא "מדינת כל אזרחיה", אך מחייבת את כל המיעוטים לקבל את סמליה ומוסדותיה הלאומיים? ועל הדגל של שוויץ ומדינות סקנדינביה נמצא צלב. האם הן פועלות לשינויו, לאור המיעוטים הקיימים בהן? ואיטליה וספרד הן מדינות קתוליות. האם הן פועלות לשנות את מעמדן הדתי לאור קיום מיעוטים בתוכן? אוסטרליה וקנדה, שהיו מדינות קולטות מהגרים, החלו במדיניות סלקציה חמורה. אך גם כך, האם הן החליפו את המוסדות הלאומיים, ההימנון והדגל בהתאם לרצון המהגרים? ואולי כדאי שהציונים-לכאורה והפוסט-ציונים יתחילו במדינות ערב, דמוקרטיות נאורות ושומרות זכויות האדם מושלמות? ואולי ידאגו לפעול בנחישות כדי לבטל את הדה-הומינזציה המטורפת של התנועה הלאומית הפלסטינית הפשיסטית כלפי ישראל? 
***
הורתה של אנתפאדת אל אקצא והגורם העיקרי למאפייניה הבולטים הן בהצלחתו הגדולה של חזבאללה, שהביאה את ישראל לנסיגה מבוהלת מלבנון, בלא הסכם. ברנרד לואיס מנתח את המגמה, בראיון שהעניק לירון לונדון: "אני חושב שישראל צדקה בכניסתה ללבנון... הנסיגה המאוחרת, כפי שהתבצעה, ללא הסכם, תוך הפקרת ידידים וכלי-נשק, התפרשה על-ידי הפלסטינים כאות חולשה. מניסיונו של חזבאללה הקישו כי הישראלים רכים, מפונקים, ואם יוכו - ייכנעו. הדברים האלה נאמרו על-ידי הפלסטינים במפורש... לנסיגה מלבנון הייתה השפעה גדולה על החלטתם של הפלסטינים לחדש את המאבק המזוין". את הדברים הללו קבע אחמד ג'בריל, ראש אירגון הטרור, החזית העממית, בפגישתו בעמאן עם חבר-הכנסת האשם מחאמיד. אלה היו דברי נצראללה לפלסטינים, בינואר 2000.
מעתה גם נפתרה השאלה הגדולה, שהייתה נתונה במחלוקת אווילית בתקשורת, אם חזבאללה שגרש את ישראל במנוסת-בהלה מלבנון, ימשיך לצעוד לעבר ירושלים. המצב בגבול לבנון נפיץ, ומלחמה עלולה לפרוץ שם בכל-רגע, למרות הנסיגה המוחלטת של ישראל, בהסכמה ובתאום עם האומות-המאוחדות. וערפאת, לאחר קמפ-דייויד, מצא כי יוכל לפעול באותה מתכונת. הוא נטל את המושכות והחל לחקות את נצראללה, בטרור ללא תקדים, כדי השיג אותה מטרה של נסיגת ישראל, בחסות תקשורת נהנתנית ומתייפייפת וציונים-לכאורה. אך הראייה הייתה כה חד-ממדית, שאף אחד לא בחן את הסוגייה כמיכלול. דרום-לבנון איננה מנותקת מהמציאות הרחבה באזור. נצראללה הפך גיבור התרבות והמעש הפלסטיני. בפעם הראשונה בתולדותיה, גבר האויב על ישראל, שכושר העמידה שלה נשחק ללא-הכר, תחת הלחץ הציבורי שהופעל באמצעות התקשורת. והמציאות בלבנון היא של "חור שחור" ענק הממתין לפיצוץ. 
אך האשמה העיקרית לטרור ולאלימות הגדולים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל מוטלת על תהליך אוסלו, והבאת ערפאת, יחד עם מאה וחמישים אלף מאנשיו המושחתים מתוניס. שלטונו של ערפאת רצחני ומפר סידרתי של כל הסכם, בדיוק כפי שעשה בירדן עד 1970, ובלבנון עד 1982, בהן חתם על עשרות הסכמים, והפר במהירות. אך רק בישראל, חכמי אוסלו המשיחיים לא למדו. אלה שמכירים את ערפאת ואת מהלכיו בירדן ובלבנון, שם הקריב ערבים ופלסטינים, וגרם להרס עמאן וביירות, יודעים כי עולמו הנפשי הוא של טרור ומלחמה בלבד. החזון האופורי של חכמי אוסלו היה יפה מכדי שיקלקלו אותו, ובחסות התקשורת השותפה הנהנתנית, נחסמה כל אפשרות לביקורת בקיתונות של בוז ודחייה. בהתמסרות מוחלטת היא קבעה כי השלום בפתח, וכל היתר הם מחרחרי המלחמה, שאסור לתת להם במה תקשורתית, שמא ירעילו את באר המים-החיים. ישראל נטועה ב"סינדרום הבייליניזם". 
חכמי אוסלו ביקשו לעשות "סדר חדש" בפלסטין. הם הוכיחו קשות את אלה שביקשו לעשות "סדר חדש" בלבנון ב-1982, אך להם מותר. חבורת מהמרים ללא גבול, נהנתנים משיחיים, החליטה ללא בושה שהיא מצאה את הדרך לגאולת ישראל, והביאה את ערפאת, מבלי ללמוד את אישיותו והפסיכופתולוגיה שלו. אוסלו לא היה תהליך מדיני, אלא מצב נפשי של חולמי חלומות וסוחרי אשליות שהוליכו שולל עם שלם, ונעזרו בתקשורת, שלא איפשרה שיח ציבורי, ולעגה לאלה שלא ראו את חזון הגאולה. התפתח שילוב קטלני של "חברת הערצה הדדית": חכמי אוסלו העניקו לתקשורת "סקופים" אודות אוטופיה, והתקשורת הפכה אותם לידוענים, שראוי להסתפח לצבא השלום שלהם. וכל האחרים מחרחרי מלחמה.
אך ערפאת הוא חזית הסרוב המוחלטת בעור מדיני, ומשתמש בתהליך המדיני כהמשך המלחמה באמצעים אחרים; הוא טרוריסט סידרתי, שידו בכל ויד כל בו; מנהיג פטרימוניאלי, השולט בלהבות, בגובה הלהבות, ובעוצמתן; מנוכר ואדיש לכל העניינים האזרחיים של ניהול מדינה וחברה. עולמו הנפשי הוא עולם המלחמה והאלימות, ופועל באטימות מוחלטת למען מימוש מטרותיו. הוא הסרבן הגדול מכולם. הוא פועל דרך הסדרים מדיניים, אך עוצר כדי להשתמש באלימות וטרור, וממשיך שוב בהסדרים מדיניים, רק כדי לעצור בשלב הבא של המאבק הלאומי. דבר לא מעניין אותו, אלא "פיתרון סוגיית פלסטין" כסמל לאומי, גם במחיר מלחמה כוללת במזרח-התיכון. 
כל מי שרצה אותו כמשתף-פעולה נוסח סעד חדאד, קיבל אותו בשיא עוצמתו הבינלאומית, בנוסח ועידת דרבן. סילוק ערפאת הוא אינטרס ראשון במעלה של כל השחקנים במערכת. הן האזורית, בעיקר מצרים וירדן; הן הבינלאומית; ולבטח לאינטרסיה הקיומיים של ישראל. המשך נוכחותו עלולה להיות שישראל אף תאבד את הסכמי השלום עם מצרים וירדן. חובה לסלק אותו, משום שהוא האויב האולטימטיבי שקם על ישראל. לזאת התייחס ברנרד לואיס, בלשון ההמעטה הבריטית, כי הרעיון להביא את ערפאת מטוניס היה מוטעה. ערפאת מעולם לא הסתיר את כוונתו לממש את "זכות השיבה" על כל פלסטין, והוא רוצה גם את ירדן.
. 
+++
. 
+++
אז מה צריך לעשות בקשרים הסימביוטיים בין הטרור לתקשורת? ג'ורג' וויל, חתן פרס "פוליצר", בחן את חוסר האחריות השיטתית של התקשורת, אשר נובעת בעיקר מסינדרום "ווטרגייט", שהפך מופת לעיתונאות מצליחה. אולם, טוען וויל, הגיע זמן להרהר בכובד ראש ביחס בין "זכות הצבור לדעת", לבין "צורך הציבור לדעת", או "זכות הציבור להתגונן". האם הציבור צריך לדעת הכל? - כן. האם הוא זקוק לתקשורת כ"כלב לשמירת הדמוקרטיה"? - כן. אך האם הוא צריך לדעת הכל מיד, בזמן-אמת, וללא קשר לסיכונים של הטרור? - לא. במובן זה, התקשורת הפכה "מגפון אלקטרוני למען הטרור"
. 
התקשורת קריטית בחשיבותה לקיום הדמוקרטי. פגיעה בה עלולה לפגוע אנושות בחרויות הבסיסיות ביותר. אסור לממשל לפעול נגדה ולהגביל אותה, אך היא חייבת להפעיל בקרה עצמית והגינות בדיווח. כבר ב1981- נקבע בארצות-הברית קוד אתי, שהתבטא בכמה קווים מנחים בסיקור פעילות טרור, שמשמען כיסוי מרוסן ודיסקרטי (Montgomery: 1991, P. 63; Gallimore: 1991, P. 106). לאחר פיגועי בן-לאדן, התקשורת למדה את הלקח. הפטריוטיזם האמריקני חוגג ולא נעשה דבר להרגיז את דעת-הקהל והציבור. כך החליט השבועון טיים להכתיר את ראש עיריית ניו יורק, ג'וליאני, כאיש השנה, ולא בן-לאדן, מתוך שהעריך נכונה את הלוך-הרוח בארצות-הברית. האם ניתן להעלות על הדעת מצב כזה בישראל? אם נחשב את הרוגי הפיגוע בארצות-הברית באופן יחסי, מדובר על פחות ממאה וחמישים נרצחים בישראל. עד מחצית יולי 2002, לישראל חמש מאות וחמישים נרצחים. אז אין מנוס מהמסקנה כי האמריקנים הם עם חפץ חיים, ואילו בישראל התאהבו ב"סינדרום הקורבן". 
על התקשורת בישראל להבין את משמעויות עוצמתה האדירה וליטול אחריות. היא יכולה וחייבת לנקוט עמדה, אך היא צריכה להיות הגונה ואחראית. היא חייבת לשאול שאלות ואף להעלות תמיהות, והיא חייבת למנוע מהממשל לפעול ללא בקרה. אך באותה מידה, היא חייבת לא לסייע לניצחון כוחות החושך. בסוגיית הטרור, כמו במלחמה, נדרשות מתינות ואחריות, ומתחייב שיקול-דעת. אם זה טוב לאזרחי ארצות-הברית, שלמרות הכול לא מאוימת קיומית, זה לבטח טוב למדינת ישראל, אשר נלחמת על נפשה. 
***
האם הטרור של ערפאת משיג את יעדיו? בניתוח מאזן-ביניים, התשובה חיובית. ערפאת הצליח לקדם את מטרותיו באמצעות הטרור, והמחיר שהפלסטינים משלמים בנפגעים ובנזק כלכלי, לא נתפש כמו במשטרים דמוקרטיים. במשטרים סמכותניים (אוטוריטריאניים) שאלת המחיר האנושי והכלכלי, היא רק בהתאם לשיקולי המנהיגות. זה נכון בכל מקום שם נמצא מנהיגים פטרימוניאליים. הטרור של ערפאת מנצח, משום שמדובר במאבק על מערכת מאזן-כוחות: מי יכפה על מי את ה"מודוס-אופרנדי" שלו. הוא מנצח מאותו רגע בו הוגברו מחלוקות בישראל; כשהתפתח ויכוח ציבורי חריף על דרכי הפעולה ומגמותיה; כשבוצעה העתקה קוגניטיבית מהאשמת הפלסטינים בטרור, להאשמת "הכיבוש והמתנחלים"; כאשר הרצון להביא לשקט גובר על רצון הקיום הלאומי באמצעות חיסול הטרור; כאשר עולים ספקות בזכות ובצדק העצמי, וגוברת המגמה להבין את מניעי הטרור ואת מבצעיו. לקומפלקס התקשורתי-שמאלני, ולציונים-לכאורה קיימת השפעה רבה במציאות זאת. 
בהמשך יעלו סוגיות מרכזיות לדיון: "זכות השיבה", (החלטה 194 של האו"מ, מ-11 בדצמבר 1948), ו"תוכנית החלוקה" (החלטה 181 של האו"מ, מ-29 בנובמבר 1947). ובינתיים שוב יתעורר ביהודים יצר הגלות, שהרי הסוגייה המרכזית איננה אם היהודי עזב את הגלות, אלא אם הגלות עזבה את היהודי. וכך תנצח גם התפישה הערבית הבסיסית: לא רק שאין עם יהודי, אלא שפלסטין אינה הפתרון לבעיה היהודית. ואם היהודים יתמידו ויישארו, ייפתח גל טרור חדש: "אנתפאדת פלסטין", בשילוב עם ערביי ישראל, שתזכה לתמיכת הקומפלקס התקשורתי השמאלני והציונים-לכאורה, בהעלאת טענות קיפוח ואי-שיוויון, במקום להתמקד בסוגיות הנאמנות שלהם למדינת ישראל. 
כך קבע חבר-הכנסת יוסי שריד כי "הכיבוש הישראלי הוא שורש כל הבעיה, וההתנחלויות הן האסון הכבד ביותר שקרה למפעל הציונות". לשיאו הוא מגיע בטענה כי זאת קוסובו, ומציאות קוסוברית מחייבת פתרון קוסוברי. זהו שיאה של נמיכות-הקומה היהודית, וגם עליבות הידע וההבנה. את קוסובו כבשו כוחות בינלאומיים בחסות האו"מ. בקוסובו יושב נציב עליון מטעם האו"מ. זה מה שהוא מבקש? ואיזה פתרון? הפרדה? האם הכוח הבינלאומי יגן על ישראל מהטרור הנפשע ביותר בהיסטוריה, בפיקודו הישיר של ערפאת? והאם יצליחו, גם אם ירצו, למנוע מתאבדים בישראל? ומה הפנים מר שריד מביצועי האו"מ לשמירת השלום, בלבנון למשל? ומתי הוא ילמד כי כוח בינלאומי יכול להביא תועלת כלשהי, מועטה ככל שתהיה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים מתוך רצון? האם זה המצב עם הפלסטינים?
והתקשורת איננה מבינה את תופעת המתאבדים, ולא למדה אודות התרבות הפוליטית הערבית האסלאמית, ולא הפנימה את תפקיד "הגיבור" בחברה הערבית , והחברה הפלסטינית מקדשת את תרבות הלינץ'. 

הטרור של ערפאת הצליח: עקב הניסיון שנצבר מהבריחה המבוהלת של ישראל מלבנון, במאי 2000, ועקב הניסיון שהוא צבר משנת 1993, להוליך שולל ולהשלות את חכמי אוסלו במצגי-שווא אשלייתיים. אך "ספינת השוטים" של הציונות-לכאורה ממשיכה לנוע.

Bibliography

David, Butler, The British General Elections of 1992 Hampshire: Macmillan, 1992.
Richard, L, Clutterbuck, The Media and Political Violence London: MacMillan, 1981 
Ronald, D, Crelinsten, Hostage-Taking Lexington: Lexington Books, 1979
Timothy, Gallimore, “Media Compliance with voluntary Press Guidelines For Covering
Terrorism”, in: Yonah Alexander and Roger, G, Picard (eds.), in the Camera’s Eye
New-York: Brassey’s, 1991. 
Johan, Galtung and Mari,H, Ruge, “The Structure of Foreign News”, in: J, Turnstall (ed.),
Media Sociology, Urbana: University of Illinois Press, 1970 
George, Gerbner, “Violence and Terror in and by the Media”, in: M, Raboy and B, Dagenais
(eds.), Media, Crisis and Democracy London: Sage, 1992
Edwards, S, Herman, The Myth of the Liberal Media New-York: Peter lang, 1999. 
Jerome, W, Hoge, “The Media and Terrorism”, in: Abraham, H, Miller (ed.), Terrorism the
Media and the Law New-York: Transnational, 1982
Michael, Kahan, Media as Politics New-Jersey: Prentice-Hall, 1999. 
Efraim, Karsh, Fabricating Israeli History: the New Historians. London: Cass, 1997. 
Mcquail, D, Media Policy, Convergence, Concentration and Commerce London: Sage, 1998
Louise, F, Montgomery, “Media Victims: Reaction to Coverage of Incidents of International
Terrorism Involving Americans”, in: Yonah, Alexander and Roger, G, Picard (eds.), 
in the Camera’s Eye New-York: Brassey’s, 1991 
Brigitte, L, Nacos, Terrorism and the Media New-York: Columbia University Press, 1994
Alex, P, Scmid, and Paletz, David, L, Terrorism and the Media Newbury Park: Sage, 1992
Keneth, Waltz, Man, the State and War New-York: Columbia University Press, 1959.