"די לדם ולדמעות..." [יצחק רבין] / כריסטופר ברדר

בעת הפלישה לסואץ (30 באוקטובר 1956) הסביר אבא אבן, שגריר ישראל לאו"ם באוזני מועצת הביטחון את ההתגרויות, מהן סבלה ישראל:

"במשך שש שנים בהן נמשכת הלחימה, תוך הפרה של הסכם שביתת הנשק, אירעו אלף שמונה מאות ארבעים ושלושה מקרים של שוד מזוין וגניבה, אלף שלוש מאות שלושים ותשעה מקרים של התנגשויות מזוינות עם כוחות מצריים חמושים, ארבע מאות שלושים וחמישה מקרים של חדירה משטח שבשליטה מצרית, מאה שבעים ושניים מקרים של חבלה, שבוצעו על ידי יחידות-צבא מצריות, הפדאיין, בתוככי ישראל. כתוצאה מפעולות אלה נפצעו שלוש מאות שישים וארבעה ישראלים ומאמה ואחד נהרגו. בשנת 1956 בלבד, כתוצאה ממעשי תוקפנות מצריים, נהרגו עשרים שמונה ישראלים ומאה עשרים ושבעה נפצעו".

במספרים אלה היה יסוד איתן של העילה למלחמה (Casus belli), אשר חייב דיון במועצת הביטחון. נימוק זה הועלה שוב תוך שימוש בנתונים מספריים של משה דיין.
העדפתו של דיין למלחמה כוללת והכרזתו המורידה את המסך על פשיטות הלילה היו הודאה עקיפה בעובדה, כי פעולות התגמול לא פתרו את בעיות הביטחון של ישראל - ואף החריפו אותן. הן הפגינו את עוצמתו של צה"ל והעלו את רמת הלחימה של הצבא הישראלי, אולם הן לא הפסיקו את פעילות הפדאיין. בשנת 1953 היה המספר הכולל של הנפגעים מפשיטות הפדאיין: מאה שישים ושניים פצועים וחמישים הרוגים. שנה לאחר מכן עלה מספר הנפגעים למאתיים חמישים ושניים, מהם מאה תשעים ושניים ליד הגבול. מספרם הכולל של ישראלים שנהרגו או נפצעו מאז מלחמת העצמאות ועד ל"מבצע סיני" הסתכם באלף מאתיים שלושים ושבעה. בהתחשב בנסיבות, היה זה רק עניין של זמן עד שתפרוצנה פעולות איבה בהיקף מלא. ישראל המתינה בסבלנות לשעת הכושר לתגובה. שעת הכושר הגיעה ב1956.
מרטין גילברט מצטט את מספרי היהודים שנהרגו על ידי הפדאיין מירדן וממצרים, כדלקמן: 1951 - מאה שלושים ושבעה: 1952 - מאה שישים ושניים; 1953 - מאה שישים ושניים; 1954 - מאה שישים ושבעה; 1955 - מאתיים שבעים שמונה. סך הכל: תשע מאות ושישה ועוד חמישים וחמישה מסוריה ועוד שישה מלבנון. סך הכל: תשע מאות שישים ושבעה.
ניתן להשוות במידה מסוימת בין רמת הטרור לפני "מבצע סיני" לבין רמת הטרור לפני ואחרי אוסלו. הטרור, הוא שגרם, בסופו של דבר, למנהיגי ישראל לשאוף למשא ומתן עם אש"פ.
המספרים מציגים את רמת הטרור, אחרי אוסלו, הנסבלת באופן רשמי או רשמי-למחצה, לעומת המספרים, אשר היו נסבלים לחלוטין על ידי הממשלות בימיה הראשונים של המדינה. ד"ר בירנבאום אומר, כי משנת 1950 עד 1956 אירעו אלף שמונה מאות ארבעים ושלושה מקרים של שוד מזוין וכי הפדאיין טענו לאלף שלוש מאות שלושים וחמישה נפגעים ישראלים, מהם ארבע מאות עשרים ושלושה הרוגים ותשע מאות ועשרה פצועים. בשנת 1953 נהרגו חמישים ושבעה ישראלים בהתקפות מתחומי ירדן. בשנת 1954 נהרגו שלושים וארבעה, בשנת 1955 נהרגו אחד-עשר ובשנת 1956 נהרגו שבעים וארבעה ישראלים. נטען, כי הירידה נגרמה כתוצאה מפעולת התגמול בקיביה, באוקטובר 1953. בשנת 1956 נרצחו עשרים שמונה ישראלים בהתקפות מתחום מצרים ועוד מאה עשרים ושבעה נפצעו.

בני מוריס ואיאן בלאק טענו, כי משנת 1948 אירעו מאות מקרים של הסתננות מדי חודש, עד חודש אפריל 1952 בוצעו ארבעת אלפים פשעים על ידי המסתננים על אדמת ישראל. רוב המקרים התבטאו בגניבות, אולם היו גם מאה מקרים של רצח ישראלים. מספר ההרוגים עלה לשלוש מאות עד פרוץ מבצע סיני.
מוריס ובלאק מתייחסים למניע. הם מצטטים את הנספח הצבאי הירדני בקהיר ומגלים, כי הניסיון היה מיועד לערעור המורל הישראלי, לגרום לירידה מן הארץ ולהפחית את העלייה אליה, באמצעות זריעת פחד, אובדן ביטחון, ערעור האמון בצבא ובממשלה (כאז, כן עתה).

דובר צה"ל הודיע, כי מאה עשרים וחמישה ישראלים נהרגו מ29 בספטמבר 2000 עד יולי 2001, על ידי הפלשתינים, בחמשת אלפים שבע מאות ותשע התקפות (מניין ההתקפות אינו כולל יידויי-אבנים ובקבוקי-תבערה) . הטבלה דלהלן מגלה את עוצמת ההתקפות נגד אנשים ורכוש ביש"ע (ארבעת אלפים, שש מאות תשעים ושישה) בתקופה שמ29- בספטמבר 2000 עד 30 באפריל 2001 (לא כולל יידויי-אבנים) לשכת דובר צה"ל הודיעה ל-IMRA, כי אין בידיה נתונים לגבי אירועי יידויי-אבנים. עם זאת, ד"ר לרנר טוען, כי מספר התקריות של יידויי-אבנים על רכב אזרחי עולה בהרבה על מספרן של כל שאר ההתקפות. דו"ח ועדת שמגר על הטבח בחברון (ע"מ 167) מוסר, לדוגמא, כי מאז תחילת האינתיפאדה (המקורית) עד ה3 באפריל 1994, אירעו מאה חמישים וארבעה אלף, שבע מאות חמישים וארבע תקריות של יידויי-אבנים, לעומת שמונה מאות עשרים ואחת תקריות-ירי. אם נצרף מספרים אלה לנתונים הסטטיסטיים העכשוויים, פירושו של דבר הוא, כי אירעו יותר משמונה מאות אלף מקרים של יידויי-אבנים. אומדן זה אינו מדויק מאחר שבעקבות אוסלו מלאו הגדה המערבית ורצועת עזה במיליציות חמושות ומאומנות, ובכוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, בעוד שבתקופה שלפני האינתיפאדה נחשבו תקריות-ירי לאירוע יוצא דופן.

הסטטיסטיקה שלאחר אוסלו מגלה, אפוא, מצב ביטחוני חמור, בהשוואה לתקופה שלפני אוסלו. בחמש השנים שמאז חתימת ההסכמים נהרגו יותר ישראלים (מאתיים שבעים ותשעה גברים, נשים וילדים) מאשר בחמש עשרה השנים שלפני כן (מאתיים חמישים וארבעה). באותן חמש שנים נרצחו חמישים אחוזים יותר מאשר בכל תקופת האינתיפאדה הראשונה. עד ספטמבר 1998, נהרגו מאתיים שבעים ותשעה ישראלים בתשעים ושנתיים בתקפות רצחניות.
9 בדצמבר 1987 עד 9 בספטמבר 1993 (שש שנים): מאה שבעים ושניים הרוגים
9 בספטמבר 1993 עד 11 בספטמבר 1998: מאתיים שבעים ותשעה הרוגים
הטבלה דלעיל מציגה את מספר הישראלים שנהרגו בכל חודש בהתקפות טרור פלשתיניות מתחילת האינתיפאדה בדצמבר 1987 עד אוגוסט 1998. היא מחולקת לקטעים, המציינים שינויים משמעותיים במצב הפוליטי. הקו האדום מציין את הרמה הממוצעת של הרוגים במשך כל תקופה פוליטית. את אותם הנתונים ניתן לראות גם מנקודת השקפה אחרת, כדלקמן.
בשנה שמספטמבר 1994 ועד ספטמבר 1995 היו יותר מפי-שניים קורבנות טרור ישראלים, מאשר בשנה שמספטמבר 1991 ועד ספטמבר 1992. מספרם של הרוגי הטרור עלה בשבעים ושלושה אחוזים בשנתיים שלאחר אוסלו לעומת השנתיים שלפני חתימת ההסכמים. (הנתונים דלעיל אינם כוללים הרוגים כתוצאה מהתקפות החיזבאללה והרוגים ישראלים בארצות אחרות) העלייה אירעה בעיקר בתחומי הארץ, שבתוך גבולות 1967 ולא ביהודה, שומרון וחבל עזה. ההתקפות על ישראל שבגבולות 1967 נמשכות בהתמדה למרות שתשעים ושמונה אחוזים מן הפלשתינים חיים תחת שלטונה של הרשות הפלשתינית.

במונחי האינתיפאדה הקודמת, הנחשבת לתקופת-משבר בניהול הביטחון של ישראל ותרמה לצורך ב"פתרון מדיני" לבעיה הפלשתינית, יש לראות את הנתונים הממחישים, כי מספר ההרוגים על ידי טרוריסטים פלשתינים במשך חמש השנים שלאחר אוסלו (מאתים שבעים ותשעה) עולה בחמישים אחוזים על מספר ההרוגים במשך שש השנים מאז האינתיפאדה - מאה שבעים שניים.
6 שנות האינתיפאדה (מ9 בדצמבר 1987 ועד 9 בספטמבר 1993): מאה שבעים ושניים
5 שנים מאז אוסלו (מ9 בספטמבר 1993 ועד 11 בספטמבר 1998): מאתיים שבעים ותשעה

מהשוואה שבין שבעת החודשים הראשונים של כל תקופה מתברר, כי התקופה שמאוקטובר 2000 עד אפריל 2001 הייתה אלימה יותר מאשר האינתיפאדה שהחלה ב9 בדצמבר 1987. הממוצעים היומיים של שני האירועים הקטלניים וההרוגים על ידי פלשתינים היו בחמישים אחוזים גבוהים יותר בין אוקטובר 2000 לאפריל 2001, בהשוואה לשבעת החודשים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה. לגבי הישראלים ההבדל מודגש עוד יותר; הממוצע היומי של תקריות קטלניות באינתיפאדת אל-אקצה גבוהה פי עשרה ויותר מזה של האינתיפאדה הראשונה. הממוצע היומי של הרוגים גבוה פי חמישים ויותר. תוצאות דומות מתקבלות מהשוואה של הממוצעים של שבעת החודשים הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצה עם המוצעים של כל תקופת האינתיפאדה הראשונה. מעניין, כי הן לגבי הישראלים והן לגבי הפלשתינים עלה הממוצע היומי של התקריות הקטלניות ושל הרוגים בערך פי שלושה, בתקופה שמאוקטובר 2000 ועד אפריל 2001, בהשוואה לתקופה שבין דצמבר 198 לספטמבר 1993.

בינואר ובמארס 2001 היו כל ההרוגים הישראלים אזרחים. השיעור הממוצע החודשי של הרוגים אזרחים ישראלים הגיע לשישים ושניים נקודה שישה אחוזים. מהשוואה בין שבעת החודשים הראשונים של האינתיפאדה הנוכחית לאינתיפאדה הראשונה עולה, כי זו קטלנית פי שלושה הן לפלשתינים והן לישראלים וכי המגמה נוטה לעלייה בשיעור ההרוגים הישראלים, שבתחומי ישראל שלפני 1967, במשך שבעת החודשים הללו, חמישים שניים נקודה שישה אחוזים מן ההרוגים הישראלים היו בגדה המערבית, שלושים וארבעה, נקודה שישה אחוזים בתוך ישראל שלפני 1967 ושניים עשר נקודה שמונה אחוזים ברצועת עזה. למרות הסטטיסטיקה הכוללת, עלה שיעורם של ההרוגים הישראלים בתחומי ישראל בגבולות שלפני 1967 ביותר מפי שניים לעומת התקופה של ארבעת החודשים הראשונים לפרוץ האלימות. תהיינה התנודות הסטטיסטיות אשר תהיינה, ביטחון הפנים בישראל בגבולות שלפני 1967 לא השתפר כתוצאה מ"תהליך השלום".
הטבלה דלעיל מציגה את מספר ההרוגים הישראלים בהתקפות טרור בכל אחת משלושים השנים מאז 1967 . היא מציגה את הגידול במספרם אחרי ספטמבר 1993. בשנת 1965 ביצע פת"ח שלושים וחמש פשיטות חבלה אל תוך ישראל ובשנת 1966 היו ארבעים ואחת התקפות טרור, בעיקר בהשראתה של מצרים, מאחר ובתגובה להתקפות התגמול ניפץ המלך חוסיין את פעילות הטרור משטחה של ירדן. במחצית הראשונה של שנת 1967 אירעו שלושים ושבע פעולות חבלה. כולן היו חלק מן ההסלמה לקריאת מלחמת 1967. אף על פי כן נראה, כי הן חמורות פחות מן המצב עמו מתמודדת ישראל מאז שנת 1993.

מתוך הצגת המעטה הדקיק של הסכמים שנחתמו על ידי הפלשתינים לעומת מספרם המצטבר של ההרוגים הישראלים, מתחילה להתברר תמונה נוספת. אחרי קיפאון בין התקופה שלפני "הפעימה" של חברון והכישלון של קמפ-דיוויד II, מופיעה עלייה חדה מאד בתרשים, כאילו היו שתי תקופות גרועות יותר מכל צד של תקופה טובה יותר.
בתרשים אלה ניכרת עלייה תלולה, לאחר הסכמי אוסלו .

תרשימי תדירותם של מעשי האלימות דלהלן מצביעים כל כך, כי כל אימת שהסכם עומד על הפרק, מופיעה ירידה בתדירותם של מעשי אלימות טרוריסטיים, הנמשכת מספר ימים או חודשים ובהתקרב מועד החתימה חלה עלייה בתדירותם. תדירות האלימות עולה שוב לאחר אותה תקופה של שקט יחסי - מלבד בתקופת כהונתו של נתניהו. במשך תקופת כהונתו של ברק כראש ממשלה פחתה התדירות, אולי בשל ההבטחות הרצופות. תקופות התדירות הגבוהה ביותר אירעו בשנים 1995-1993 ובמשך האינתיפאדה השנייה.

דני רובינשטיין טען בשנת 1998, כי נתונים שנמסרו מלשכת ראש הממשלה במלאת חמש שנים להסכמי אוסלו היו מגמתיים והתעלמו מנתוני הטרור, המתייחסים להתקפות מחו"ל לפני ההסכמים. התקפות של פלשתינים בששת החודשים שקדמו לחתימה על הסכמים גרמו לחמישה עשר הרוגים ישראלים והיו עוד שישה עשר הרוגים בששת החודשים שלאחר החתימה על ההסכמים. מסקנתו היא, כי "קו פרשת המים האמיתי בדפוסי הטרור הפלשתיני לא היה הסכם אוסלו, אלא הטבח במערת המכפלה". האירועים אחרי 1998 וממוצעים שנתיים השוואתיים של מקרי מוות כתוצאה מטרור, שהתרחשו הרבה לפני ששת החודשים שקדמו לחתימה על ההסכמים, מצביעים על הסכנות הטמונות בהנחות שטחיות (כגון "התקפת הטרור שהיו לה השלכות חמורות ביותר על הסכם אוסלו בוצעה למעשה על ידי ישראלי...").
ניתוח לטווח קצר של מספרי האבדות בעקבות מאמציו הכושלים של אהוד ברק לשאת ולתת על הסדר הקבע עם הפלשתינים, מוצג בצורה גרפית, כדלהלן. התרשים מציג ירידה במספר ההרוגים הפלשתינים לעומת עלייה בהרוגים הישראלים. הם מוצגים, מדי שבועיים, במשך תקופה של שבעה חודשים.

תקופת קיץ 2001 שמה ללעג ולקלס את "תוכנית טנט". מאז הפסקת האש בתיווכה של ארצות הברית הפרו הפלשתינים שוב ושוב את התחייבויותיהם, על ידי המשך ביצוען של התקפות טרור נגד ישראלים. ניתן להציג את תרשים חודש יוני, כדלקמן:
עד עתה (עד ה20- בינואר 2002 - ולפיכך המספר גדול יותר), בתקופת ממשלת שרון רצחו הערבים מאתיים ארבעים ושלושה ופצעו אלפיים, חמשת מאות שבעים ושבעה (מהם רבים שהפכו נכים לצמיתות). מן ה14- באוקטובר ועד 19 בנובמבר 2001 סוכלו שישה עשר פיגועי טרור חמורים על ידי ישראל ולא על ידי הרשות הפלשתינית, האמורה למנוע אפשרויות לפיגועי טרור.
נתונים אלה אינם מציגים מספרים של יידויי- אבנים על כלי-רכב הנעים בכבישי יהודה, שומרון וחבל עזה. הם מגלים רק את מה שנחשב כראוי לדיווח ולתיעוד. לעומת זאת הם מייחסים העדפה לנפגעים האזרחים, הטבועה בחותם ברור של העדפת הטרור. פרופסור או'בריאן מציין, כי ההתקפות של אש"פ כמעט שאינן מכוונות נגד אנשי צבא או מתקנים צבאיים, אלא הן בעיקר פעולות טרור. "מתוך שלוש מאות חמישים ושלוש התקפות טרור בישראל, אשר הסבו אבדות בנפש, מחודש יוני 1967 עד אוקטובר 1985, רק עשרים וחמש היו נגד צה"ל או כוחות הביטחון ואף לא אחת נגד מתקנים צבאיים. רבים מן החיילים שהותקפו לא היו בתפקיד, דהיינו, הם הותקפו ב"טרמפיאדות". השוואה בין אזרחים לבין אנשי כוחות הביטחון, לפי הנתונים דלהלן, מעלה כי הטקטיקה לא נשתנתה למרות תהליך אוסלו. אנו יודעים, כי אם המספרים המוצגים על ידי העיתונאי זאב שיף הם מדויקים (מספרם הכולל של ישראלים שנהרגו או נפצעו בין מלחמת העצמאות לבין "מבצע סיני" מגיע לאלף מאתיים שלושים ושבעה), אזי המספרים דאז, אכן דומים למספרים של הסכסוך הנוכחי בתקופה שמספטמבר 2000 ועד ינואר 2002 - אולם לפי ספירות אחרות המספרים שלאחר אוסלו גרועים עוד יותר! נראה, כי מספרים כאלה אינם יוצרים, עתה, תחושת דחיפות ואי-סובלנות, כפי שיצרו אך לפני חמישים שנה.

תקריות חמורות, המאיימות ומסכנות אזרחים מתרחשות, לעתים קרובות, בתוך ישראל, בגבולות שלפני 1967, בקביעות וללא כל הגבלה לשטחי "ההתנחלויות". המספר הגבוה ביותר של נרצחים בתל-אביב, נתניה, חיפה וירושלים מוכיח, כי גם טבלאות של מספר ההתקפות עלולות להסתיר את מספר ההרוגים בכל תקרית, שהוא אמת המידה לפגיעותה של האוכלוסייה האזרחית.

התרשים דלהלן כולל את האבדות שנגרמו בפעילות מבצעית או בעקבות פיגועי-טרור. הנתונים משקפים את הסכנות להן חשופים, עד תחילת שנת 2000, מי שחיים מעבר ל"קו הירוק", למרות ההבטחות, כי מדובר ב"תהליך שלום". מגמה חשובה היא קציר הדמים הקבוע בתוך תחומי ישראל, שלפני 1967, המפריך את התעמולה של אש"פ ומדינות ערב, לפיה האלימות נגד הישראלים היא תוצר של "הכיבוש" (אלא אם מדובר במשמעות האסלאמית, לפיה כל אדמה שהייתה אי-פעם מוסלמית יש לתבוע את החזרתה, על פי דין). מבחינה סטטיסטית חלה ירידה בביטחונם של הישראלים בתוך "הקו הירוק", אחרי הסכם אוסלו, לעומת המצב לפניו.

להלן מעין דפוס-כולל:
במשך התקופה משנת 1987 עד 1999 הממוצע החודשי הגבוה ביותר של הרוגים ישראלים היה בתקופת ממשלת רבין / פרס (6.0), נמוך יותר בתקופת ממשלת שמיר (2.7) והנמוך ביותר בתקופת ממשלת נתניהו (1.9), בעוד שהממוצע החודשי של הרוגים פלשתינים בתקופתן של שלוש הממשלות ירד, כדלקמן: שמיר - 18.7; רבין/פרס - 10.1; נתניה - 3.3. פיצוצים גרמו למותם של 54% מן הישראלים שנהרגו על ידי פלשתינים בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות (DOP), בהשוואה ל2.4% בלבד בתקופה שלפני ההצהרה. אזרחים ישראלים (לעומת אנשי צבא) היו מעורבים במספר כפול ומעלה של תקריות, בהן נהרגו פלשתינים בתקופה שלאחר ההצהרה, לעומת התקופה שלפניה. (13.8% לעומת 6.6%).
בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות ירד מספר התקריות בהן נהרגו ישראלים. בתקופה שלפני ההצהרה היה הממוצע החודשי של תקריות קטלניות: 2.2 (סך הכל מאה חמישים ושתיים). בתקופה שלאחר ההצהרה ירד מספר התקריות ב27.4% אחוזים, לממוצע חודשי של 1.6% (סך הכל מאה ושניים עשר). עם זאת, בתקופה שלאחר ההצרה עלה מספר ההרוגים הישראלים באורח דרמטי. המספר עלה ב32.3%, מ3.1 לפני ההצהרה ל4.1 לאחריה. (סך הכל מאתיים שמונים ושבעה). מאידך גיסא, ירד מספרם של ההרוגים הפלשתינים באורח דרמטי. המספר הממוצע ירד ב68.7% לערך, מ17.9 בתקופה שלפני ההצהרה (סך הכל אלף מאתיים שלושים ושישה) ל5.6 בתקופה שלאחריה (סך הכל שלוש מאות תשעים ואחד).
הפלשתינים סבלו ממוצע חודשי של ארבע עשר נקודה אחת תקריות קטלניות (סך הכל תשע מאות שבעים ושלושה) בתקופה שלפני ההצהרה. בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות ירד מספר ההרוגים הפלשתינים ב- 74.3%, לממוצע חודשי של 3.6 (סך הכל מאתיים חמישים וארבע).

חל גידול של יותר מפי שניים במעורבותם של אזרחים ישראלים (לעומת אנשי צבא) בתקריות בהן נהרגו פלשתינים בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות, לעומת התקופה שלפניה. (13.8 לעומת 6.6). הנתונים משקפים שינוי בהשקפות הישראלים, אך רק שינוי לרעה בעניין הפלשתיני. בתקופה שלפני ההצהרה עמד שיעור ההרוגים הישראלים הממוצע לתקרית על 1.4. המספר עלה ב78.6% והגיע ל2.6 הרוגים לתקרית, בתקופה שלאחר ההצהרה. המספר הממוצע של הרוגים פלשתינים לתקרית עלה אף הוא, אך לא באופן כה דרסטי. הנתונים מצביעים על עלייה באלימותן של ההתנגשויות אחרי ההצהרה.
בתקופה שלפני ההצהרה היה ירי-רובים הגורם העיקרי להרוגים ישראלים (39.6%); דקירות סכין היה הגורם השני במעלה (30.7%); פיצוצים גרמו ל2.4% בלבד מכלל ההרוגים הישראלים. לאחר ההצהרה עלה חלקם של הפיצוצים כגורם להרוגים ישראלים ל54.6% בעוד שירי-רובים ירד ל29.6% ודקירות ל7.3%. הנתונים מעידים על עלייה בפעילויות הטרור במקביל לשיטות, בהן השתמש החיזבאללה בלבנון. ירי-רובים היה הסיבה העיקרית להרוגים פלשתינים לפני ההצהרה (94.6%) ולאחריה - 93.6%. אמצעי ההגנה שננקטו על ידי צה"ל ועל ידי יחידים מאוימים מסבירים זאת.

בשתי התקופות אירעו תקריות שהסתיימו בהרוגים ישראלים, בשכיחות גבוהה ביותר בתחומי ישראל שבתוך "הקו הירוק" (לרבות כל ירושלים). עם זאת, לאחר הצהרה העקרונות עלה באופן משמעותי אחוז מקרי המוות כתוצאה מתקריות בתוך ישראל. בתקופה שלפני ההצהרה אירעו 47.2% ממקרי המוות של ישראלים בתחומי ישראל בגבולות שלפני 1967; לעומת 66.2%. נתון זה מוכיח באופן חד וחלק, כי הסכם אוסלו לא השיג את מטרתו העיקרית, דהיינו חיזוק הביטחון והשלום בתחומי ישראל שבגבולות 1967. עולה בבירור, כי "בתקופה שלפני ההצהרה, 64.2% מן ההרוגים הישראלים בתקריות של פלשתינים-נגד-ישראלים היו אזרחים". משמע, ההתקפות על אזרחים עלו בשיעור ניכר אחרי אוסלו. לפני ההצהרה פחות ממחצית ההרוגים הישראלים נהרגו בתוך תחומי הקו הירוק (כולל ירושלים) ולאחר ההסכם עלה השיעור. בתקופתו של אהוד ברק, ירד מספר ההרוגים בישראל שלפני 1967, באופן יחסי למספרם בתקופותיהם של שלושה ראשי ממשלה קודמים, אולם המספר עודנו גבוה מאד. שיעור ההרוגים מקרב האזרחים הישראלים, בתחומי הקו הירוק, היה נמוך ביותר בתקופת ממשלת ברק (57.4%), אולם זהו יותר ממחצית מכלל ההרוגים. ייתכן, כי ההגבלות שהוטלו על תנועתם של ערבים אל תחומי הקו הירוק, הפחיתו את מספר ההרוגים בתחום ישראל בגבולות שלפני 1967.

פרופסור ברנרד לואיס מציין, כי תהליך אוסלו גרם לאנטישמיות הערבית-מוסלמית לכבוש פסגות חדשות ולעלות לעוצמה חדשה. הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על העדר פתרון במסגרת הסכמי אוסלו להתנגדות הפלשתינית לקיומה של מדינה יהודית ב"דאר אל-איסלאם".