טרנספר של האוכלוסיה הגרמנית מחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה

חבל הסודטים, שאוכלוסייתו גרמנית, נכלל ברפובליקה הצ'כוסלובקית, אחת המדינות שקמו על חורבות האימפריה האוסטרו-הונגרית. צ'כוסלובקיה עשתה מאמצים רבים כדי להקנות לבני כל המיעוטים זכויות שוות וחופש תרבות. ברם, הגרמנים תושבי הסודטים לא השלימו עם מעבר זה – מבני הקבוצה השלטת באימפריה ל"מיעוט לאומי".
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הם הפעילו מכונת תעמולה בקרב הקהילות הגרמניות מחוץ לגרמניה ועררו בקרבן נטיות אירדנטיות. הגרמנים הסודטים שימשו ככלי נוח בידי היטלר להשתלטות על צ'כוסלובקיה. מנהיג הגרמנים הסודטים, קונרד הנליין, נפגש עם היטלר וקיבל הוראות להעמיד דרישות אותן לא תוכל הממשלה הצ'כוסלובקית לקבל. בכך ששימשו כגיס חמישי עבור הנאצים בגדו הגרמנים הסודטים במולדתם צ'כוסלובקיה, שהיתה מדינה דמוקרטית למופת ומתקדמת, ובראשה עמדו מנהיגים דגולים – תומש מסאריק ואדוארד בנש. בועידת מינכן (1938) נמסר חבל הסודטים לידי גרמניה, וזמן קצר לאחר מכן התפרקה צ'כוסלובקיה ונפלה לידי הגרמנים.
עוד במהלך מלחמת העולם השנייה הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה הכינה תוכניות לטרנספר של שני מיליון הגרמנים מחבל הסודטים. על כך היא ניהלה מגעים עם ראשי בעלות הברית וזכתה להסכמת קברניטי בריטניה, ארה"ב ובריה"מ. ב 23 לנובמבר 1944 תוכנית הטרנספר הוצגה לממשלות בריטניה, צרפת, ארה"ב ובריה"מ.
הנשיא בנש הבהיר בהזדמנויות שונות כי רק טרנספר כללי יבטיח את עתידה של צ'כוסלובקיה, ובשל בגידתם והשתתפותם בדיכוי העם הצ'כי, הישארותם בארצו עלולה לפתוח מלחמת אזרחים.
בשל התנהגות המיעוט הגרמני, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה בעלות הברית הסכימו לערוך טרנספר לגרמנים מצ'כוסלובקיה. בועידת פוטסדאם, באוגוסט 1945, "שלוש הגדולות" (ארה"ב, בריה"מ ובריטניה) נתנו את האישור לטרנספר של הגרמנים מצ'כוסלובקיה, פולין והונגריה.
לאחר תבוסת הגרמנים נחקקו חוקים נגד הגרמנים בצ'כוסלובקיה שהטילו עליהם הגבלות שונות.
באוגוסט 1945 הנשיא של צ'כוסלובקיה, אדוארד בנש, מוציא את "צו האזרחות הצ'כוסלובקית". הצו שלל את אזרחותם של כל הגרמנים, למעט קרבנות הנאצים וכאלו שהיו יכולים להוכיח כי נותרו נאמנים לצ'כוסלובקיה. רכושם של הגרמנים הוחרם, במסגרת "רפורמה אגררית" ו"הלאמת התעשייה" (למעט קרבנות הנאצים ולוחמי ההתנגדות). הוחלט כי 1,750,000 יועברו לאזור הכיבוש האמריקאי של גרמניה, ו 750,000 לאזור הסובייטי. הטרנספר בוצע למשפחות שלמות, במטרה לא לפצל בין בני המשפחה, והרשויות אף דחו את העברת המשפחות שאחד מחבריהן נעדר עד לאחר שיימצא ויועבר עם משפחתו. בנקודות האיסוף של הגרמנים לפני העברתם אורגנו שירותי בריאות, שדאגו למצב ההיגייני ולבדיקות רפואיות לפני הנסיעה של המועברים. אלו שלא היו יכולים לעמוד בתלאות הדרך, ונשים בהריון מתקדם, הועברו בקרונות אישפוז ובאמבולנסים. מיולי ועד אוקטובר 1946 יצאו ארבע רכבות של מועברים ביום. היסטוריונים שונים טוענים כי במהלך גירוש נהרגו כמה אלפי גרמנים. בשלהי 1946 נמנו בשטחי גרמניה 3,22,000 גרמנים שהועברו מהסודטים (מספר גבוה מהמספר שאושר בידי בעלות הברית– 2.5 מיליון).
טרנספר החובה הסתיים ב 1947, אולם נמשכה זרימה מרצון של גרמנים אתניים למערב גרמניה – כמה עשרות אלפי אנשים בתחילת שנות החמישים. ב 1953 מוענקת אזרחות צ'כוסלובקית לגרמנים המעטים שנותרו בצ'כוסלובקיה, ומוסרות ההגבלות על השימוש בשפה הגרמנית.
בדצמבר 1973 צ'כוסלובקיה ומערב גרמניה מכוננות יחסים דיפלומטיים בחתימה על הסכם פראג, הכולל הצהרה כי לשתי המדינות "אין תביעות טריטוריאליות... ולא יעלו כאלו בעתיד".
ב 1992 צ'כוסלובקיה וגרמניה המאוחדת חותמות על הסכם ידידות ושכנות טובה. נתונים המתפרסמים באותה שנה מלמדים כי ההשקעות הגרמניות מהוות 80% מכלל ההשקעות הזרות בצ'כוסלובקיה. אף שהארגונים של הגרמנים מהסודטים ממשיכים להעלות לכותרות את דרישותיהם, היחסים בין הצ'כים וגרמניה ידידותיים למדי. ממשלות שתי המדינות אף תרמו כמאה מיליון דולר לקרן שתקדם פרוייקטים עתידיים של שיתוף פעולה בין שתי המדינות.