"שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים"^[1]

שחקן אחד אחראי באופן בלעדי לאלימות ולטרור המכונים אינתיפאדת אל-אקצה - ערפאת. טרוריסט סדרתי, הגדול מכולם, המשתמש בארבע מסכות: השבאב - ההמונים הזורקים אבנים, שניתן להשתמש בהם ולבזבז אותם כמשאב בלתי-נדלה; הארגונים החמושים הפועלים תחת שמות כיסוי מגוונים - הכוח שלו לשימור והחזקת שלטונו; אלה המחייכים פוזיטיבית ומדברים רק על שלום ואחווה למען המערכת הבינלאומית והישראלית (אבו-עלא, אבו-מאזן, סאאב עריקאת); והוא, המסכן האומלל, הרוטט בשפתיו, תוך שהוא משלב את האקדח עם ענף הזית, מאז הופעתו באו"ם, בנובמבר 1974.
מולו עומדת מדינת ישראל, חלשה ומגיבה, שלא למדה את אישיותו והתנהגותו מתוך הניסיון שנצבר לגביו בשלושים השנים האחרונות, בעיקר בירדן ובלבנון. ערפאת היה ונותר הסרבן הגדול מכולם, שלא מוכן לוותר על "פלשתין הגדולה": אש הטרור בידיו והכרזות השלום בגרונו, כשהוא שולט שליטה מלאה בלהבות הטרור וגובהן. ערפאת, כמוהו כסדאם חוסיין, חסר רגש להרג והרס. המלך חוסיין סילק אותו מירדן; אסד סילק אותו מלבנון, תוך נידוי מוחלט. ורק חכמי אוסלו קלטו אותו באהבה, לגודל אסונה של מדינת ישראל.
הבעיה העיקרית של ישראל היא השילוב הקטלני בין פוליטיקאים קטנים, חברי "מסדר חכמי אוסלו", עם תקשורת מעריצה ומתמסרת, אשר עשתה, ועדיין עושה הכל, להחדרת האופוריה האוטופית הקרויה "תהליך השלום". התפתחה "חברת הערצה הדדית" בין שתי הקבוצות: חכמי אוסלו העניקו לתקשורת "סקוּפים" ואִפשרו לה למכור לציבור חלומות שווא של שלום, ואילו התקשורת הפכה אותם לידוּענים גדולים מהחיים. הטרור והאלימות צריכים היו להביא אותם להתפכחות. אך הם לא סרו מדרכם, וממשיכים באטימות-מוחין ובעיקשות עיוורת להגביר את האסון. ברברה טוכמן מתארת מצב זה בהתייחסותה לפיליפ השני, מלך ספרד, "שהיה האטום מכל המלכים, אך שום כישלון לא שינה את תפישתו כי מדיניותו ממש מצוינת".
אכן, התקשורת היא בבחינת "שעלים קטנים מחבלים כרמים", דווקא משום שהיא מעצבת את דעת-הקהל וקובעת את סדר-היום הפוליטי באופן מוחלט. חבריה מן השמאל שולטים בה שליטה מלאה, והיא ממחזרת שוב ושוב את המנטרות הכושלות שלהם. 'יד רוחצת יד', ומרבית הציבור מקבל את דבריהם כאמת מוחלטת. ואילו בעלי הידע, אלה היכולים להאיר את פני הציבור ולזעוק - מנותקים במכוון מכל אפשרות תקשורתית של השפעה ושינוי עמדות. ו"ספינת השוטים" ממשיכה בגאון במסעה אל האסון.

המנטרה החשובה ביותר שלהם, והאווילית מכולן, היא כי "השטחים" הם הבעיה; לוּ רק תיסוג מהם ישראל - ומיד ישררו שלום ושגשוג בארץ. אך מה דעת הפלשתינים? המועצה הלאומית הפלשתינית ה- 13, ממרץ 1977, קבעה כי הפתרון הוא מימוש "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני" שהוגדרו במונחי שלוש התייחסויות: זכות השיבה (החלטה 194 מ- 11 בדצמבר 1948); הזכות להגדרה עצמית; הזכות להקמת מדינתו העצמאית על מולדתו הלאומית, בהתאם להחלטתו ובחירתו. הפלשתינים אפילו מִחזרו את סיסמת "המדינה הפלשתינית הדמוקרטית החילונית", לגביה קבעה המועצה הלאומית הפלשתינית ה- 12 מחודש יוני 1974, שהמדינה תהיה ערבית, וכך גם סמליה ולאומיותה. היהודים יקבלו רק אוטונומיה תרבותית דתית, אם בכלל.
המנטרה השנייה של "השועלים הקטנים", נוגעת לסוגיית עוצמתה הצבאית של ישראל. המסר הוא כי למדינת ישראל יש צבא אדיר, בעל יכולת להביס את כל צבאות מדינות ערב יחד. מכאן שהיא יכולה להרשות לעצמה לוותר, להבליג, להעניק מחוות. אין שקר גדול יותר מהשקר הזה. עוצמה צבאית ללא רוח ומוטיבציה, איננה עוצמה כלל. לדברי נסראללה, מנהיג חיזבאללה, "ישראל חלשה כקורי עכביש". אכן, אם תהליך סירוס זה אשר ישראל עוברת מידי שועליה יימשך, היא תישאר אולי חזקה בשרירים, אך נכָה סופנית בנפשה הקיומית.
המנטרה השלישית של השועלים הקטנים המחבלים כרמים, היא הפחדת הנהנתנים של המעמד החברתי-כלכלי-תרבותי המבוסס, במונחים של "המלחמה בשער". לכן, חייבים לוותר ולהבליג, גם במחיר קבלת "זכות השיבה" וחלוקת ירושלים. העיקר שהמשולש של צפון תל-אביב - הרצליה פיתוח - כפר שמריהו ימשיך בחיי השלווה והנהנתנות שלו. והחשיבה המערבית שלהם נתפשת כל כך מובנת והגונה ורציונלית, אם רק יפעלו לפיה, הכל יהיה בסדר: שלום ושלווה ישררו בארצנו, "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". אולם, צריך לזכור כי מה שקִיים את מדינת ישראל עד כה זו עוצמת הרתעתה. והרתעה משמעה אמינות, אפקטיביות, מחויבות ונחישות. לפחות שלושה מבין הממדים הללו הם בתחום השכנוע ההתנהגותי. כלומר, עוצמה מוראלית. ללא זאת - אין הרתעה.
המנטרה הרביעית היא שיווקה של אוסלו כאוטופיה. השועלים הקטנים מכרו לעם ישראל הנבוך כי באש"פ חל שינוי דרמטי, ערפאת התמתן, והוא מוכן לקבל את מדינת ישראל. אך אלה הם שני שקרים גדולים: האחד, ההסכמים נחתמו על-ידי הפת"ח בלבד, כאשר כל יתר עשרת הארגונים החברים באש"פ פרשו תוך התנגדות מוחלטת. ההסכמים מעולם לא אושרו על-ידי "המועצה הלאומית הפלשתינית", אלא על-ידי המועצה המהפכנית של הפת"ח. באותה מידה, המועצה הלאומית הפלשתינית מעולם לא כונסה ו"האמנה הלאומית הפלשתינית" מעולם לא בוטלה (ראה תנאים בסעיף 33). השקר השני - השינוי הדרמטי לא התחולל אצל ערפאת בספטמבר 1993, אלא ביוני 1974, בעת כינוס "המועצה הלאומית הפלשתינית" ה- 12, בקהיר. שם נזנחה המדיניות של "לעולם-לא" (אָבָּדָן) ו"כולה שלי", והוחלט על אסטרטגיית השלבים: כל שטח שישוחרר מידי ישראל, אש"פ יקבל אותו, מבלי לוותר על שחרור פלשתין בשלמותה. השועלים שלנו כלל לא למדו כי ערפאת בשום אופן איננו מתכוון להיות המנהיג הפלשתיני הראשון בהיסטוריה אשר יוותר על "פלשתין הגדולה", ייתן חותמת רשמית להכרה בקיומה של ישות יהודית על אדמת פלשתין. הם לא הפנימו את העובדה כי הקוד הגנטי של ערפאת איננו מכיל לא הכרה ולא השלמה. גישתו היא של "חֻ'דֵייבִּיֵיה", של ג'יהאד, והעיקר הוא מאבק מתמיד במדינת הכופרים אשר כובשים את האדמה המוסלמית.
ומול מדיניות זו השועלים הקטנים מציעים פייסנות ושתדלנות, כמאפיין התרבותי היהודי הקלאסי של הגולה. כל עולם הערכים של ישראל התבוסתנית התמוטט, אך הם ממשיכים בדרכם, באותה שלווה של אוכלי עשב נטרפים.

* * *

ישראל נטועה בתסמונת הבייליניזם, שיכורה ולא מיין. בעידוד אמצעי התקשורת, היא איננה רוצה להתעורר ממצב העילפון המסמם, ואיננה מבינה כי העדר התגובה האפקטיבית והנשיכה בשפתיים הופכים להיות מקור וסיבת חולשתה. במערכת הבינלאומית מתרַגלים לישראל הקורבן, כפי שהיה באירופה משך מאות בשנים, ולכן זכותה להגנה עצמית נחלשת ומִטשטשת. ובמערכת האזורית, בתרבות הערבית, אי-מדיניות איננה נתפשת כגבורה אלא כחולשה רבתי, ולכן צריך להחליש את ישראל עוד יותר ו"להחזירה לממדיה הטבעיים". האסטרטגיה הערבית הזאת, "להביא את ישראל לממדיה הטבעיים", איננה לוחמה צבאית בשדה-הקרב אלא "לוחמת שתי החזיתות": השגת תמיכת המערכת הבינלאומית ותמיכת דעת-הקהל העולמית מחד; ומאידך, כרסום מוראלי ושחיקה של המערכת הפנימית בישראל. אלה הם שני אמצעים הרסניים בעוצמת השפעתם, והתקשורת ממלאת בהם תפקיד מרכזי.
אולם הבעיה סבוכה ומורכבת הרבה יותר. ניתן להוכיח כי התקשורת בישראל, התכנים והמסרים שלה - הם הם המוקד להתייחסות הביקורתית במערכת הבינלאומית, והם הגורם לדעת-הקהל העולמית העוינת את ישראל. התפקיד הראשון של כל שגרירות זרה הוא לבחון את הלכי-הרוח בציבור ואת עמדות התקשורת. נשלחים סיכומים בנושא, ולאלה תפקיד חשוב בעיצוב התגובות וההתייחסות של מדינות. אז מה אומרים הסיכומים של השגרירויות הזרות מישראל? מה תמצית החומר אשר נשלח למדינות-האם? אין ספק מהו התפקיד הקריטי שממלאת התקשורת בישראל.
מי שרוצה, שיבדוק את השבוע שחלף בין תפיסת אוניית-הנשק "קארין-איי" לבין הריסת הבתים ברפיח, למשל. מה עשתה הקואליציה של חכמי אוסלו ושועליהם? על כן, אל נלין על בלגיה, או דנמרק, ועל שרי-חוץ כאלה ואחרים. הם אומרים אך מעט, ובעדינות יחסית, לעומת מה שנכתב בתקשורת הישראלית. צודק האלוף עמוס גלעד, באומרו כי "התקשורת הישראלית משרתת את הטרור"^[2]. וכן גם דב גולדשטיין בדבריו, כי "עֵד האמונים של אנשי השמאל העיוור, הדבקים באמונות הכזב שלהם, הוא ערפאת, ואיש האמונים של המתרפקים באיוולתם על אשליות שנגוזו, הוא רג'וב"^[3]. אכן, "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ."^[4].