ישראל: היהודי בין האומות

אני מציע ארבעה הסברים עיקריים לפער שבין המציאות לבין התפישה. הראשון הוא האנטישמיות המתמשכת בחלקים רבים של הקהילה הבינלאומית, המועברת מן 'היהודי' אל האומה היהודית. השני הוא דה-לגיטימציה של ישראל על-ידי הפלשתינים, העושים מאמץ מתואם לכך באמצעות הגזמה בפגמים בנושא זכויות האדם. השלישי נובע מכך שמתנגדיה הישראלים של הממשלה הנוכחית - בעבר ובהווה - גרמו לבנאום ההתנגדות הפנימית על-ידי הבלטת הפגמים בזכויות האדם ושידורם לחו"ל; בכך הם מאשרים ברבים את הגוזמאות של אויבי ישראל. ההסבר הרביעי הוא כי ידידי ישראל ואויביה, מבית ומחוץ, מצפים מישראל לעשות יותר בתחום זכויות האדם, בשל היותה מדינה יהודית.
אולם יהיו ההסברים והסיבות אשר יהיו, למען שלטון החוק, חיוני להעריך מחדש את הפער האמור, לבל יינתן תוקף להוקעתן של זכויות האדם הבינלאומיות כ"צביעות על קביים", כדברי בנת'אם [Bentham].

המצורעת שבין האומות
במשך 1900 השנים הראשונות לספירה, ניתן היה להעריך את אופיה של כל עיר, אומה, תרבות או דת, על-פי אופן התייחסותה והתנהגותה כלפי שכניה היהודים. היום, ניתן להעריך את אופיה של הקהילה הבינלאומית על-פי האופן בו היא מתייחסת אל היהודי שבין האומות. אם נשפוט לפי אמת-מידה זו, הרי שארגון האומות המאוחדות נכשל כישלון חרוץ, וכמוהו גם רבות מן האומות הגדולות של אירופה, אסיה, אפריקה ודרום-אמריקה. גם אמנסטי הבינלאומי - ארגון חיובי לכל דבר, שאני תומך בו - תורם להשוואות המסולפות בין ישראל לבין אומות פושעות שאינן מכבדות את שלטון החוק. הגינוי הפומבי השגרתי של ישראל, על מעשים אשר רק לעתים רחוקות מעוררים גינוי כשהם מבוצעים על-ידי אומות אחרות, הוא רק גילוי אחד מני רבים של מידת איפָה ואיפה. כמבחן-עזר פשוט להנחה זו, הבה נדמיין כי שליח מכוכב אחר נשלח אל כדור הארץ כדי להעריך את מידת הציות של כל אומה לשלטון החוק. אילו היתה סקירתו של השליח מוגבלת להחלטות האו"ם במשך שליש-המאה האחרונה, הוא היה מדווח לשולחיו כי ישראל היא האומה הפושעת של כוכב הלכת הקרוי "ארץ" והיא שוברת את שיאי אי-הציות לשלטון החוק.
אותו שליח מכוכב אחר היה מדווח כי, המצורעת שבין האומות מוקעת ומגונה בגין פתיחה במלחמה תוקפנית, כיבוש והחזקה בשטחיהן של אומות אחרות, גירוש אזרחים מבתיהם, קיום משפטים חשאיים, מאסר אנשים ללא משפט, הפצצת יעדים אזרחיים, אפליה דתית ומינית, ועוד כהנה וכהנה הפרות של שלטון החוק. בהיותו שליח מתוחכם, יבדוק חוּצננו לא רק את ההיסטוריה של גינוי ישראל, אלא גם את ההיסטוריה ההשוואתית של גינויים כלפי אומות אחרות. הערכה השוואתית כזו רק תאשר את מסקנתו כי ישראל היא העבריינית הגרועה ביותר על פני כוכב-לכת זה, מכל הבחינות - חומרת העברות, מידת השכנוע והחזרות על אותה עברה.
שליח מכוכב אחר אינו אלא אמצעי-עזר, יציר-דמיונו של פרופסור למשפטים. אולם אותו פרופסור למשפטים נסע ברחבי העולם האמיתי, הִרצה ושוחח אודות שלטון החוק בפני קהל של בני כוכב ארץ באוניברסיטאות, קהל מאזינים צעירים מניו-זילנד ועד דרום-אפריקה, מסין ועד רוסיה, מאוסטרליה ועד גרמניה, מקנדה ועד פולניה, מאיטליה ועד נורבגיה ובכל עיר גדולה בצפון-אמריקה. הדו"ח שלי - על התפישות של צעירים משכילים, גברים ונשים, בכל רחבי העולם - לא יהיה שונה הרבה ממסקנותיו של השליח-החוצן. למרות שרוב בני כדור הארץ הצעירים מבינים כי הפרות של זכויות האדם אינן בלעדיות לישראל - הם הרי שמעו על איראן, לוב, אלג'יר, סין וארצות אחרות המפירות בהתמדה ובאופן בוטה את שלטון החוק - רבים מאמינים כי ישראל נמנית על הגרועות שבעברייניות. תפישה זו, כפי שאציג להלן, אינה רק בלתי-הוגנת ומסוכנת לישראל, אלא אף הרסנית לשלטון החוק עצמו, שאינו יכול להתקיים בהעדר איפָה אחת לכל האומות.

דבקותה האמיתית של ישראל בשלטון החוק נוכח איומים מבית ומחוץ
בהערכת דבקותה של ישראל בשלטון החוק, חשוב להתחיל במערכת המשפט שלה, שהיא מן המעולות והעצמאיות ביותר בעולם. שופטיה נבחרים ללא שיקולים פוליטיים ובאים מן העלית של מקצוע המשפטים והאקדמיה. מערכת המשפט אינה כפופה לחלוטין לממשלה ומעולם לא היה, ולו רמז, להכתבה של הממשלה למערכת המשפט כיצד לפסוק בדין. ניסיוני האישי מאשש מסקנה זו:

עד כאן באשר להאשמות כי טרוריסט פלשתיני שהואשם, אינו יכול לזכות למשפט הוגן בישראל. עטא חייב להודות לאל על שלא נשפט על-ידי בית דין איסלאמי, אש"פי, מצרי או ירדני. לישראל יש מערכת משפטית מן ההוגנות ביותר בעולם, גם במקרים של שפיטת חשודים בטרור. מערכת המשפט בישראל אינה נטולת פגמים, ככל מערכת משפטית אחרת. אולם החלטותיו של בית המשפט העליון לבטל את הרשעתו של עטא, ולבטל את הרשעתו של דמניוק - שהוא כביכול "איבן האיום" מטרבלינקה - מבהירות כי האשמות שהוטחו בישראל על-ידי עטא ואחרים יש להן מניע פוליטי. הנה כי-כן, אילו ניתנה לי הבחירה לטעון בערעור למען נאשם שהורשע בפלילים בפני בית המשפט העליון הנוכחי בארצות-הברית או בפני בית המשפט העליון בישראל, הייתי בוחר ללא היסוס בבית המשפט הישראלי.
בשנים האחרונות נחשפו גברים, נשים וילדים ישראלים לפעולות טרור אכזריות, הולכות וגוברות. חברים וקרובי משפחה של חלק מן הקורבנות תבעו עונש מוות לטרוריסטים והאשימו את בתי המשפט בפינוק פושעים. נשמע מוּכר! אולם בתי המשפט הישראליים התנגדו לקריאות אלה ועמדו על יישומו של החוק הישראלי הקיים, באופן זהה לגבי טרוריסטים פלשתינים ולגבי יהודים הנאשמים בפשעים חמורים.

לחץ פיזי מתון כלפי חשודים בטרור
שונה המצב בשטחים הכבושים, בהיותם תחת סמכותו של הצבא, ושיפוט צבאי אינו רגיש להליך משפטי ראוי כפי שמקובל במערכת המשפט האזרחית. אולם גם בתי הדין הצבאיים של השטחים הכבושים, כפופים לביקורתו של בית המשפט העליון הישראלי. גם בשטחים הכבושים נהנים הערבים מזכויות רבות יותר מכפי שיש להם בכל שלטון ערבי הקיים בעולם. אין עוד מערכת משפט עצמאית ומכובדת כמערכת המשפט הישראלית, ברחבי המזרח התיכון כולו. אף-על-פי-כן ממשיכים להלקות את ישראל בכל רחבי העולם. בדו"ח אמנסטי הבינלאומי שפורסם לאחרונה, נדונה מערכת המשפט של ישראל יחד עם מערכות משפט מזרח תיכוניות וצפון-אפריקאיות שונות ונמתחה עליה ביקורת דומה. על-ידי התייחסות שווה ו"מאוזנת" לישראל ולאויביה, נכשל העולם באי-הבנה של ההבדל החשוב בין דמוקרטיה פגומה לבין דיקטטורות לקויות.
מעבר לעדות המשובצת סיפורי מעשיות אודות מקרים יחידים, קיימת ספרות ענפה העוסקת בנושא העינויים כביכול על-ידי שירות הביטחון הישראלי. היו חקירות רשמיות, ביקורות משפטיות, מחקרים אקדמיים וידיעות על שימוש במה שמכונה 'לחץ פיזי' על חשודים בטרור, במטרה להוציא מהם מידע הנחוץ למניעתן של פעולות טרור המתוכננות לביצוע מיידי. הבה נכניס נושא זה להקשרו.
שוו נא בנפשכם את המצב הבא: טרוריסט נלכד. על גופו נמצאות תוכניות לפיגוע התאבדות בשטח הומה אדם שבו מתאספים ילדים. המקום והזמן אינם מפורטים. המחבל-המתאבד נמצא בדרכו לפוצץ את הילדים. עמיתו שנתפס יודע את זהותו, את מקום הימצאו ואת היעד, אולם הוא מסרב לגלותם. אנשי המשטרה מכסים ראשו בשק, צועקים עליו, מטלטלים אותו בחוזקה ומאיימים עליו בפגיעה גופנית. כתוצאה מכך, הוא מגלה את המידע, עמיתו נתפס ופעולת הטרור נמנעת. האם יש לשבח את המשטרה או לגנותה על שימוש באמצעים כאלה כדי למנוע פעולת טרור?
נושא זה אינו עניין מופשט בישראל. יש ויכוח סוער בשאלה אם בתי המשפט צריכים להתיר לסוכנויות הביטחון, הנלחמות בטרור, להמשיך ולהפעיל את מה שנקרא בלשון נקייה 'לחץ פיזי מתון', כלפי טרוריסטים שנתפסו, כדי להשיג מידע הנחוץ למניעת התקפות טרור המתוכננות נגד יעדים אזרחיים. די בביקור קצר בישראל כדי להבהיר את האיום האמיתי של הטרור, כאשר החמאס נשבע יום-יום לשלוח מחבלים-מתאבדים לשווקים, לאוטובוסים, לגני-ילדים ולבתי-ספר. השב"כ טוען כי הוא זקוק לסמכות להפעיל לחץ פיזי כדי למנוע מעשי טרור כאלה.
חִשבו על השוואה. כל חברה תרבותית מתירה למשטרה שלה להפעיל כוח קטלני כדי לתפוס עבריינים נמלטים החשודים בביצוע פשע, מתוך חשש סביר כי הם עלולים להוות סכנה אלימה אם יניחו להם להימלט. עבריינים נמלטים כאלה לא בהכרח הורשעו בביצוע פשע, וכחשודים הם עדיין בחזקת חפים מפשע. יתרה מזאת, הסכנה הצפויה מהם אינה כרוכה בהכרח בנטילת חיים. לדוגמה, ירי אפשרי בחשוד באונס או בשוד מזוין כדי למנוע בריחתו. זהו הרקע לשאלה הקשה, האם בנסיבות כלשהן מותר לחברה תרבותית להפעיל כוח לא-קטלני על חשוד בטרור, הנמצא במעצר, כדי להשיג מידע שעשוי להיות חיוני למניעת פעולת טרור איומה. למרות ששני המצבים מעלים נושאים משפטיים, פילוסופיים ומוסריים דומים, אין להתייחס אליהן מכּללא באופן מקביל.
בשני המקרים, מופעל כוח מתוך חיזוי. המטרה אינה ענישה ואף לא השגת ראיות לצורך המשפט. במקרה של העבריין הנמלט, המטרה היא להביא את החשוד למשפט ולהבטיח כי אינו מבצע פשעים עתידיים. במקרה של החשוד בטרור המטרה היא: להשיג מידע אודות התקפות טרור מתוכננות במגמה למנוע אותן. במקרה של העבריין הנמלט, החוק מתיר במפורש שימוש בכוח קטלני. במילים אחרות, השוטר רשאי לירות על מנת להרוג. במקרה של החשוד בטרור, המשטרה הישראלית רשאית להפעיל כוח פיזי שאינו מסכן חיים, אך יש בו כדי להפחיד או להכאיב. במקרה של העבריין הנמלט, הסבירות לפשע חוזר היא בגדר השערה בלבד והנזק שעלול איננו כרוך בהכרח בנטילת חיים. במקרה של החשוד בטרור, הסבירות לגרימת הנזק עלולה להיות ודאית וטבעו של הנזק הוא רצח המוני.
המסקנה המתבקשת היא, כי אם כוח קטלני יכול לשמש כמוצא אחרון כדי למנוע בריחה של חשוד בעברה, אזי כוח לא-קטלני יכול - לא כל שכן - לשמש נגד חשוד בטרור כדי להוציא ממנו מידע הנחוץ למניעת נזקים חמורים הרבה יותר.
אף-על-פי-כן, יש משהו מטריד בחברה תרבותית המשתמשת באמצעים שיש בהם שמץ של עינוי. הדבר מזכיר את "לשכת הסתרים" [בתי-הדין החשאיים] של המאה השבע-עשרה או את החקירות "בדרגה שלישית" מתקופה קרובה יותר. קליע קטלני אינו בלתי-אסתטי כמו הפעלה ממושכת של כוח נגד אסיר מוקף בשוטרים. אולם מלבד הנושא האסתטי, מה באמת מעורר התנגדות רבה יותר? זו שאלה קשה - להלכה בלבד. למעשה, כל חברה תרבותית תְענה בעליל טרוריסטים שנתפסו, אם הדבר נחוץ כדי למנוע רצח המוני. בישראל נתקבלה החלטה להוציא את הנושא מחדרי-חדרים ולפתוח אותו לדיון פומבי. התוצאה היא כי מערכת המשפט חייבת עתה לאשר עינוי מתון, לפני שמתירים להפעילו. הדבר מחייב את השופטים "ללכלך" ידיהם בהוצאת 'צווי-עינוי' בפועל. אין עוד אומה אשר ניסתה אי-פעם לערב את מערכת המשפט שלה בהיבט המלוכלך הזה של מלחמה בטרור. אמנם, שופט בקליפורניה ציווה על נאשם ללבוש חגורה אלקטרונית המגבילה את חופש התנועה שלו ומסוגלת לגרום למכת-חשמל בעוצמה של 50,000 וולט, וכאשר הנאשם לא התנהג כשורה, ציווה השופט לבצע את ההלם החשמלי; אולם מעשה זה לא נחשב לעינוי על-ידי בתי המשפט.
תהיה אשר תהיה תוצאת המחלוקת בשאלת השימוש בעינוי פיזי כדי למנוע טרור, ישראל ראויה לכל שבח על שהוציאה את השאלה מחדרי-חדרים לדיון ציבורי גלוי. זהו המעט שניתן לדרוש מדמוקרטיה. במקום זאת, ישראל מוקעת וזוכה לגינוי דווקא בשל נכונותה להעלות את הבעיה הטורדנית אל פני השטח ולהציגה לביקורת משפטית ולבדיקה ציבורית מדוקדקת.

אמצעי הגירוש בישראל לעומת אומות אחרות
הבה נשקול גם את נושא הגירוש. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה פה-אחד את ישראל, על שציוותה לגרש ערבים מן הגדה המערבית. עם זאת, ישנם אמריקנים שמנסים להבין מדוע נזקקת ישראל לאמצעי הגירוש, במסגרת מאמציה למנוע טרור אלים ההולך וגובר נגד אזרחיה, גברים, נשים וילדים.
בארצות ערב אין צורך בגירוש כדי למנוע איומים באלימות. כל מי שנחשב לאִיום - אלים או אחר - פשוט נעצר, מושלך לכלא או מוצא להורג. אין ולוּ מראית-עין של הליך משפטי ראוי במדינה ערבית כלשהי, בימים אלה. גם במצרים ובירדן - המתקרבות לציות חלקי לפחות לצורות כלשהן של הליך ראוי - נעצרים, באופן שגרתי, מתנגדים פוליטיים ודתיים של המשטר. לדוגמא, בית דין מצרי מיוחד 'לביטחון המדינה' דן את הסופר עלא חאמד לשמונה שנות מאסר באשמת כפירה באיסלאם. 'פשעו' היה כתיבת סיפור על משה, אשר כביכול 'הסית לחילול הקודש'. הנשיא חוסני מובארק סירב לבטל את החלטת בית הדין וקבע כי 'אינך יכול לפגוע בדתות ואחר לומר שאין בכך כלום.' אין אפשרות ערעור בפני בית דין כלשהו. הרי לכם הליך משפטי ראוי. (לפחות לא הוצא חוזה להריגתו של עלא חאמד, כפי שהיה במקרהו של סלמאן רושדי, על-ידי הממשלה האיסלאמית של איראן.)
הרשות הפלשתינית - המתנגדת בקולניות רבה לגירושים הישראליים - יש לה דרך משלה לטפל במתנגדיה. היא משתמשת במה שג'ורג' ברנרד שו כינה: "הצורה האולטימטיבית של הצנזורה", דהיינו, רצח. במשך האינתיפאדה נהרגו מאות ערבים פלשתינים על-ידי ערבים פלשתינים. כאשר ראש העיר בית-לחם הציע הפסקת אש באינתיפאדה, בתמורה לשיחות שלום, איים ערפאת: "כל מי שחושב להפסיק את האינתיפאדה בטרם השיגה את מטרותיה, אני אירה עשרה כדורים בחזהו." אין ערעור על הוצאה להורג משיקולים פוליטיים בפקודת ערפאת. בכל רחבי העולם הערבי, החשודים פשוט נעצרים ואין שומעים מהם עוד דבר. 'משפטים', אם ישנם כאלה, נערכים על-ידי בתי דין צבאיים, בתי דין מיוחדים לביטחון, ארגונים דתיים או 'תאים' פוליטיים. בדרך כלל נאסר על התקשורת, הנשלטת על-ידי הממשלה, לדווח על הליכי משפט מאולתרים אלה.
לישראל, לעומת זאת, יש מערכת משפט בנוסח מערבי, עם הליך ראוי, דיני ראיות קשוחים ובתי דין לערעור. בראש המערכת המשפטית עומד בית המשפט העליון של ישראל, הנחשב כאחד מבתי המשפט העליונים העצמאיים והמקצועיים ביותר בעולם. בית המשפט העליון בישראל ביטל, במקרים רבים, את החלטותיהן של ממשלת ישראל ושל רשויות הצבא, במגוון של נושאים כגון הפקעת קרקעות של ערבים לטובת יישובים יהודים ופיצוץ בתים ערביים אשר שימשו כבסיסי טרור.
הנה כי-כן, דווקא בשל תובענותו הרבה של בית המשפט העליון של ישראל, עומדות רשויות הצבא על השימוש בתרופה החריגה של גירוש, כנגד ערבים פלשתינים החשודים בליבוי טרור ואלימות נגד אזרחים. בכל מדינה אחרת במזרח התיכון היו חשודים אלה נעצרים, נדונים ומורשעים על סמך עדות שמיעה ושמועות. בישראל נדרשת רמה גבוהה של ראיות קבילות לצורך כל הרשעה, לרבות בפשעי ביטחון. לצורך גירוש, לעומת זאת, גם עדות שמיעה מספקת - אם היא משכנעת די הצורך את הרשויות הצבאיות. כך, לדוגמה, אם סוכן חשאי אמין מדווח על מזימה טרוריסטית, יכול הצבא הישראלי למנוע אותה מבלי לגלות את זהותו של הסוכן החשאי. יש זכות ערעור על צווי-גירוש של הצבא, אך היא אינה כה מחמירה כבמקרי פשע ואף אינה צריכה להיות כה מחמירה, מאחר שגירוש הוא עונש פחות חמור ממאסר לתקופה ארוכה.

* * *

ליאון ויזלטיר, עיתונאי של ניו-רפבליק, שימש כהד למבקריה הערביים של ישראל כאשר השווה את גירוש הפלשתינים על-ידי הישראלים לגירוש היהודים על-ידי הנאצים בתקופת השואה. ההשוואה היא מעשה תועבה: הפלשתינים מגורשים אל החופש בארצות אחרות, ואילו היהודים גורשו אל מחנות המוות. כל יהודי בגרמניה או בפולניה בתקופת השואה היה נותן כל אשר לו כדי להיות מגורש לכל מקום שהוא מחוץ לציפורני הנאצים.
אין בדברים אלה כדי להמעיט מהשפעת הגירוש על המגורש או על משפחתו. אין בכך גם כדי להצדיק את מעשיה של ישראל. אולם הגירושים המבוצעים על-ידי ישראל - שמספרם מועט יחסית במשך השנים האחרונות - חייבים להיות מוצגים בהקשר השוואתי נכון. בהקשר בו הוצגו, ברור מעל ומעבר לכל ספק עד כמה צבועה מועצת הביטחון כאשר היא נוהגת איפה ואיפה כלפי ישראל וכלפי מפעילי הטרור על אוכלוסייתה האזרחית. בעולם שבו הוצאות להורג על רקע פוליטי, חטיפות וצדק מאולתר נפוצים כל כך, זוהי שערורייה כי דווקא ישראל - אומה דמוקרטית המנסה להתמודד עם טרור במסגרת מגבלותיו של שלטון החוק - היא הארץ היחידה המוקעת וזוכה לגינוי חמור על-ידי ארצות אחרות, אשר רבות מביניהן טוב תעשינה אם תאמצנה את אמת-המידה הבלתי-מושלמת של ישראל בנושא חירויות אזרחיות.
יש לשקול גם פגיעות אחרות בשלמותן של זכויות האדם - כגון מעצר מנהלי של חשודים בטרור; הריסת בתים בבעלות משפחותיהם של מחבלים-מתאבדים; ומשפטים בדלתיים סגורות בנושאים של ביטחון לאומי - נוכח מציאות שבה ארצות אחרות מטפלות באיומי טרור פחותים בהרבה תוך פגיעות חמורות הרבה יותר בשלטון החוק, או שאינן מעמידות אפילו פנים כאילו הן מצייתות לצורה כלשהי של הליך משפטי ראוי.

סיכום
כמי שדוגל בחירויות האזרח ובזכויות האדם, אני עצמי מתנגד לרוב הפגיעות הישראליות בשלמותו של שלטון החוק, כשם שאני מתנגד לפגיעות כאלה מצד ארצי. לו הייתי אזרח ישראלי, הייתי נאבק למען שינויים ושיפורים בישראל. אולם הקהילה הבינלאומית - שלא כאזרחי ישראל - אין לה שום זכות להוקיע ולגנות את ישראל כגרועה שבעבריינים, בעוד שאומה מכותרת זו היא מן המחויבות ביותר לשלטון החוק. האשמתה של ישראל על-ידי הקהילה הבינלאומית כגרועה שבמפירי שלטון החוק, היא המקבילה הבינלאומית של עלילת הדם האנטישמית הנושנה.