הכובש המשחית

עם אחד הביא לארץ הזו, כבר לפני אלפי שנים, פריחה ושגשוג, בנה בה ערים, סלל דרכים, והפך אותה למרכז רוחני וחומרי עולמי. עם אחר הביא עליה ניוול, ביצות ושממה, כשכל מטרתו לסלק ממנה את יושביה אז למי בדיוק קראתם כובש?

ארץ ישראל הובטחה לאברהם ולזרעו בברית בין הבתרים. מהים ועד למדבר ומנהר מצרים ועד לנהר פרת. כשיצא עם ישראל משעבוד מצרים וגלותה, כבשו בני ישראל את ארץ ישראל ההררית והשוממה והתנחלו בה. מאז, במשך למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנה, אין עם ישראל כובש בארצו כי אם בעליה האמיתיים. גם אם גלינו, גם אם התרחקנו, תמיד חזרנו. תמיד היינו כאן כעובדים וכיוצרים. מיהו כובש? כובש בא והורס ושודד את הארץ, מנצל אותה ושולט בה מבלי להפוך אותה למכורתו. כך למשל הגרמנים כבשו את פולין, וכך גם ממלכת עבר הירדן כבשה את יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") במלחמת השחרור. עם ישראל לעומת זאת הפך את ארץ ישראל למכורתו, פיתח בה את ערש התרבות האנושית ואת האמונה באל עליון אחד. לכאורה תרבות רוחנית היא מושג מופשט, הגות ואותיות פורחות, ואין ביצירתו התרבותית הכבירה של עם ישראל בארצו כדי להוכיח כי לא כובשים אנו בארץ. רוח הקודש שנחה על מלכים וכוהנים, נביאים וחכמים בארץ ישראל – הקרינה על כל העולם כולו ויצרה את הבסיס לציביליזציה המונותיאיסטית, לתרבות המערב. אך לעם ישראל גם חתימה חומרית מובהקת בנופי הארץ, פרי היותנו תושביה, מעצביה, מחייה ומטפחיה לאורך אלפי שנים.

חקלאות המדרגות בהרי הארץ היא פרי עמל כפיהם של אבותינו. כבר לפני כ-3,100 שנה היה עם ישראל בין הראשונים בעולם שבנה מדרגות חקלאיות, וזאת בשלושה חבלי אקלים שונים: בהרי צפון הארץ גידלו אבותינו את שבעת המינים בחקלאות-בעל, כשמי הגשמים הם מקור ההשקיה היחיד. במדבר יהודה ובחבל עין-גדי בנו היהודים הקדומים מדרגות לצורך גידול צמחי רפואה ובשמים, צרי ולבונה, תמרים ואתרוגים בחקלאות שלחין, המבוססת על מי המעיינות. בעמקי הנחלים בנגב בנה עם ישראל מדרגות לגידול דגנים, גפנים וירקות בעזרת מי השיטפונות. כך יצר העם היהודי את חקלאות המדרגות והוריש אותה לכל עמי המזרח התיכון, כך יצאה מציון תורת הפיכת הררי טרשים ויערות ל"ארץ לחם וכרמים" (ישעיהו ל"ד, 17). הרי ארץ ישראל מעוטרים עד היום במדרגות החקלאות שבנו אבותינו, מונומנטים היסטוריים אדירים ליצירה היהודית החלוצית בנופי ההר.

אגירת מים היא אומנות נפלאה שפיתח העם היהודי בארץ ישראל. זה היה התנאי שאפשר את הפיכת הארץ הצחיחה-למחצה לגן פורח. בורות מים וברכות, מעיינות, בארות ואמות מים נחצבו ונבנו בסלעיה של "ארץ לא שבעה מים" (משלי ל"ו, 17). כך השכילו היהודים לבנות יישובים בהר ובמדבר – בכל אשר בחרו לשבת בחבלי הממלכה. כך גם ירושלים היהודית ידעה לצמוח מעיר יבוסית זעירה לבירת מקדש ומלוכה, עיר רבתי-עם שגם בעתות מלחמה ומצור לא נכרתו מימיה. אבותינו ידעו ליצור אדמה חקלאית במדרונות תלולים, לשמור כל טיפת מים ולהשתמש בה, אך כדי לעבד את האדמה ולאגור את יבוליה דרושים כלים. חרושת העץ והמתכת הפכה בזכות מוצריה את ההר הקירח והמדבר הנידח למרכזי התעשייה הלאומית היהודית. שלמה המלך סחר במוצרי הארץ עם ארבע אימפריות - מצרים, חת, ארם-דמשק וקוה - ומכר להן מרכבות עץ וברזל, וגם את הסוסים למשוך את המרכבות הללו (מלכים א' ו', 28-29).

את אבני הארץ הזאת חצב העם היהודי וסיתת אותן ובנה מהן מבצרים וחומות, ארמונות ומקדש שכל העולם השתאה ליופיו. הארכיטקטורה המופלאה של בנייה באבני גזית היתה באותה עת למופת לכל העולם. באבני גזית נבנתה ירושלים בימי בית שני על שטח של 1,800 דונם, והיא מוקפת חומות שאורכן 7.5 קילומטרים. הענק שבמבצרים, הר הבית, השתרע על 144 דונמים, ובמשך עשר שנים עמלו עשרת אלפים פועלים יהודים על בניינו ו-35 מיליון ימי עבודה הושקעו במלאכה. לא היתה בכל העולם המיושב באותה עת חומה גבוהה כחומת הר הבית בפינתו הדרום מזרחית, 52 מטר גובהה. אבותינו ידעו לסתת ולהסיע אבני גזית במשקל 550 טון, שאחת מהן אנו יכולים לראות כיום במנהרת הכותל. מסכת סוכה (נ"א ע"ב) לא הגזימה כשאמרה "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו - לא ראה בניין מפואר מעולם". אך לא רק את יפי הארץ וחקלאותה, בנייניה, מקדשה ומבצריה עיצב העם היהודי. אבותינו רישתו את ארץ ישראל במסילות ובמעלות בהרים, בדרכי מלך ובנתיבות עולי רגל. במקרא נזכרות שבע דרכים בהר שנועדו לאפשר גישה קצרה ונוחה ממישור החוף והבקעה להרי הארץ, אך מחקריו של אחד ממחברי מאמר זה (פרופ' הראל) בחמישים השנה האחרונות מגלים כי אבותינו סללו 38 דרכים ומעלות בהרי יהודה בלבד. אף ארץ קדומה אחרת לא יצרה לעצמה מערך דרכים כה משוכלל וכה מסועף בשטח כה קטן. רוב דרכי הארץ נסללו בידי ממלכות ישראל ויהודה ומקצתן בידי הרומאים והביזנטים, ואף אלו נוסדו - על פי ממצאים ארכיאולוגיים - על תשתית קדומה של דרכים ישראליות. דוגמא מופלאה לאחת הדרכים הללו היא דרך עולי הרגל מיפו לירושלים, שנקראה במקרא "דרך הקודש" (ישעיהו ל"ה, 8) ויוסף בן מתתיהו קורא לה "דרך נושאת עם" (מלחמות היהודים ב' כב' כ'). עליה נהרו מאות אלפים יהודים העולים לרגל מיפו, דרך מעלה בית חורון ועד ירושלים – מסלול בן שישים קילומטרים. גם כך עיצבו היהודים את נופי ארץ ישראל והשאירו בה חותמם כמצבת-עד לאלפי שנים.

המתפלל לכיוון ירושלים - יומת
ערביי ארץ ישראל, ובעקבותיהם גם יהודים אובדי דרך בדורות האחרונים, משננים את מנטרת ה"כיבוש". כביכול באו היהודים מאירופה וכבשו את הארץ ושיעבדו את התושבים הערבים. נדגיש שהציונות החלה מ"ציון" של דוד, שנזכרה 154 פעמים במקרא. אין לנו אלא ללמוד שיעור קצר על הערבים - מיהם, מאין באו, ומה מקומה של ארץ ישראל בהיסטוריה שלהם, בתרבותם ובאמונתם. מה אומרים המקורות המוסלמיים על הזיקה בין עם ישראל לארץ ישראל? בקוראן אומר משה לעם ישראל: "התקדמו בדרככם אל הארץ הקדושה אשר הבטיח (אללה) לכם" (סורה 5, 22), "אחר כך הושבנו את בני ישראל לבטח בארצם" (סורה 37, 135). באותו קוראן מוזכר דבר אללה הסוקר את ההיסטוריה האנושית ואומר: "הטבענו אותו (את פרעה) ואת כל אשר לו יחדיו, ואחר כך אמרנו לבני ישראל התנחלו בארץ ישראל" (סורה 17, 6). גם הקוראן אם כן מכיר באדנותו של עם ישראל על ארץ ישראל. מנגד הוא מציג את מרכזיותו וקדושתו של חצי האי ערב למוסלמים: פרופ' ברנרד לואיס, חוקר אסלאם דגול, מצטט צו של הח'ליף עומר (640 לספירה), האומר כי ערב, מולדת הנביא מוחמד, היא ארץ הקודש של המוסלמים ומותרת רק לדת אחת – האסלאם, ולפיכך היהודים והנוצרים נדרשו לעזוב אותה.

ירושלים הפכה בידי דוד המלך ושלמה בנו לפני 3,100 שנה לעיר מקדש ולבירת הממלכה, כ-1,700 שנה לפני שדרך הכובש הערבי הראשון על אדמת הארץ. וירושלים - ירושלים זו שלנו – איננה נזכרת כלל בקוראן שלהם. יתרה מכך, גדולי חכמים ההלכה המוסלמית לדורותיהם הדגישו את אי-קדושתה של ירושלים לאסלאם. האימאם השיעי ג'עפר א-צאדק, שהיה מצאצאי הנביא מוחמד, כותב בפירושו לקוראן (בשנת 765): "אין שום קדושה לירושלים באסלאם, וזו אף נוגדת לאסלאם". איבן תימייה (1269-1328), חכם הלכה ומשפט סוני חשוב, כותב כי "אסור לקיים הקפות סביב הסלע והמסגד אל-אקצא ולשחוט קורבנות לידם, ואסור לפנות לכיוונם בתפילה. אין בירושלים קדושה (חַרַם), והעובר על איסורים אלו הריהו כופר החוזר בו מהאסלאם. יש לבקשו לחזור בתשובה, אם יחזור מה טוב, ולא - יש להוציאו להורג".

כאשר כבשו המוסלמים את ירושלים מידי הנוצרים הביזנטים בשנת 638 לספירה, המשיכו לקרוא לעיר "אְילִיָה", בדומה לשם שקראו לה הרומאים לאחר שכבשו והחריבו אותה ושרפו את בית המקדש – "אֶלִיָה קפיטולינה", על שם אליוס הדריינוס, כובש העיר. ארבע מאות שנה המשיכו המוסלמים לקרוא לירושלים אְילִיָה, בכתביהם ובמטבעותיהם. אחרי המאה העשירית אנו מוצאים את הכינוי "אֶלְקוּדְס" (הקדושה) לירושלים, וגם שם זה אינו מקורי, אלא שאול מהשם העברי "עיר הקודש" המוזכר 37 פעם במקרא.

לאום תוצרת בריטניה
כיצד הפכו ערביי ארץ ישראל ל"עם פלשתיני"? בכל תולדות השלטון המוסלמי בארץ ישראל לא היתה קיימת אומה כזאת. ודאי שאין שום קשר בין הפלשתינים לבין הפלשתים, שמוצאם מגויי הים, בעוד הערבים הם שמים. היה זה פרופסור בן-ציון דינור, מגדולי ההיסטוריונים שקם לעם ישראל בדורות האחרונים, שכתב כבר ב-1957: "עם פלשתיני לא היה ולא נברא... לא משל ולא נמשל". ועוד כתב: "לערבים – כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל". פלשתין אינה מוזכרת כלל בקוראן, ולפיכך ודאי שלא מוזכר עם פלשתיני במשך 1,065 שנות שלטון מוסלמי בארץ. המושג הזה נוצר לראשונה בידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1925, ולא הוצהר בכל תולדות האסלאם בארץ ישראל עד מלחמת ששת הימים, כפי שמציין במחקריו פרופ' ברנרד לואיס. לאסוננו הצליחו הערבים בדורות האחרונים להפוך את המושג הקולוניאליסטי הבריטי "עם פלשתיני" לישות המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. גם מנהיגי ישראל שהתנגדו תחילה למושג זה, קיבלו אותו בהדרגה והוא הפך "עובדה קיימת". אף שאין להם דת נפרדת, שפה שונה או שורשים היסטוריים בארץ, הפכו עצמם הפלשתינים - בסיוע אויבי ישראל, בזכות מלחמתם הרצופה בעם ישראל ובמדינת ישראל, ובכוח הלחץ הפוליטי וההומניטרי שהפעילו מאות אלפי הפליטים שהושארו במחנותיהם - ל"ישות לאומית".

ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא, והעם צווה לכבוש את הארץ. אין שום ארץ אחרת בעולם שלגביה מורה היהדות מצוות כיבוש. האסלאם לעומת זאת מחלק את העולם לדאר אל-סלאם - הארצות שבהן שולטים המוסלמים, ולדאר אל-חרב – כל הארצות שבהן מתגוררים לא-מוסלמים, ואותן יש מצווה לכבוש בחרב. הכיבוש באסלאם הוא ערך דתי, צבאי ואידיאולוגי הנקרא "פַתַח". בסיסמה "דין מוחמד בסייף" כבשו הערבים את ארץ ישראל, כפי שכבשו את ארצות צפון אפריקה, ספרד, המזרח התיכון ואסיה התיכונה. ובמשך שנות השלטון הערבי-מוסלמי בארץ ישראל הפכה הארץ, שפרחה בימי בית ראשון ושני וכן בימי המשנה (השלטון הרומי) והתלמוד (שלטון רומי ושלטון ביזנטי) – לארץ שממה וחורבן. התורכים הגדילו לעשות. בימיהם בפרט הפכו המישורים והעמקים לביצות ממאירות, וההרים לקירחים מעצים. הארץ היתה פרוצה למסעי שוד מצד בדווים ונוודים אחרים, ולא היתה אלא פינה נידחת באימפריה העות'מנית. עם ישראל בנה את ארץ ישראל בכל תקופות חייו ושלטונו בה. עם ישראל נהג בארץ כבמכורה. הערבים והבדווים הביאו לארץ שממה וחורבן, שוד והרס. בכל שנות שלטונם בארץ אכן נהגו ככובשים, שאין להם זיקה ועניין ביישובה של הארץ ובפריחתה.