מדרום (שוב) תיפתח הרעה
עתיד יחסי מצרים-ישראל בעשור הנוכחי

השלום המעוות
עד לסוף שנות השבעים של המאה העשרים היתה מצרים האויב הקיומי הנחוש ביותר של ישראל. החלטתו ההיסטורית של הנשיא אנואר סאדאת להגיע להסכם שלום עם ישראל, נועדה להשיג את מטרותיה האסטרטגיות של מצרים בכל האמצעים למעט בדרך המלחמה, שעליה לא היתה תפארתה. כאשר הצהיר סאדאת: "לא עוד מלחמות", היה זה מתוך שהסיק כי הדרך היחידה שבאמצעותה ישיב את ריבונותה של מצרים בסיני היא חתימה על חוזה שלום נפרד עם ישראל, תוך הסתייעות בארה"ב.
משה ששון, שגרירה השני של ישראל במצרים, הצביע על מניעיה של מצרים בפיכחון נטול אשליות: "מנקודת הראות המצרית, התפתחות זו לא נבעה ממסירות לערך השלום כשלעצמו, אף לא מתמורה אידיאולוגית כלשהי. למעשה היא נבעה מאינטרסים מצריים לאומיים טהורים".^[1]
הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, שנועד להיות בר-קיימא, יציב ובלתי הפיך, נערך בין מדינה דמוקרטית לבין משטר רודני; בין חברה בעלת תרבות פוליטית ונורמות מערביות לבין חברה מוסלמית מזרחית בעלת השקפת עולם, התייחסות וקודים תרבותיים שונים בכל הנוגע למשמעותם של שלום, קדושת החיים, אמת וצדק. לפיכך, השלום בין ישראל לשכנתה הדרומית הנו מטֶבע ברייתו, שברירי, פגיע והפיך.
ניתוח רטרוספקטיבי של מדיניות מצרים כלפי ישראל מאז חתמו שתי המדינות על חוזה השלום ביניהן ב- 1979, מצביע על כך כי אסטרטגיית ה"שלום" של מצרים טעונה עוינות וחשדנות כלפי האויבת לשעבר. תפישת השלום המצרית עדיין טומנת בחובה פוטנציאל לעימות בין שתי המדינות, שעלול להובילן אל סף מלחמה. היחסים בין שתי המדינות, המתוארים כ"שלום קר" זה למעלה משני עשורים, רוויים ברגשות איבה עממיים של הציבור המצרי כלפי ישראל, הציונות והעם היהודי. אמצעי התקשורת המצריים אינם נרתעים מדמוניזציה של ישראל ומנהיגיה ומדה-הומניזציה של העם היהודי, ומסיתים את הציבור באמצעות פרסום מאמרים וקריקטורות אנטישמיים.
בעוד ישראל ייחלה לשלום אמיתי ונורמלי עם מצרים, ובעקבותיה עם מדינות ערביות אחרות, מצרים העניקה לשלום עם ישראל את משמעותו המצומצמת ביותר האפשרית. על אף שאספה אל חיקה את פירות השלום, והסיוע האמריקאי בכללם - ברמה הדו-צדדית היא גמלה לישראל בוויתורים אידיאולוגיים ודיפלומטיים מצומצמים ביותר. פואד עג'מי, מבכירי האינטלקטואלים והמומחים העולמיים בנושאי המזה"ת, היטיב לאבחן את האַ-סימטריה במשוואת השלום בין מצרים לישראל, בקובעו כי "מצרים ... נשארת בתוך תחומי הכדאיות. היא לא קיבלה על עצמה מאבק אינטלקטואלי למען השלום".^[2] המצרים עדיין לא הפנימו את הצורך בהתפייסות אמיתית עם ישראל, והנהגתם לא ניסתה עד כה לעצב מחדש את דעת הקהל ודפוסי תודעתה בכיוון זה. ישראל עדיין נתפשת, אם לא כאויב מוצהר, הרי לבטח כיריבתה הגדולה של מצרים על ההגמוניה האזורית, וכמתחרה מסוכנת על פירות השלום.
מנהיגי מצרים מאז סאדאת, קרי, הנשיא חוסני מובארכּ ושר החוץ לשעבר עמרו מוסא , המנסח והמוציא לפועל העיקרי של מדיניות החוץ המצרית בעשור האחרון וכיום מזכ"ל הליגה הערבית, תופשים את מטרת תהליך השלום עם ישראל כדרך שנועדה לכווצה ל"ממדיה הטבעיים", דהיינו, להחזירה לגבולותיה שלפני 1967 ולנשלה מנכסיה האסטרטגיים. לחצם המתמיד לאלץ את ישראל לשקיפות רבה יותר בכל הנוגע ליכולות ההרתעה האסטרטגיות שלה, הנו אחד מעמודי התווך בתפישה המצרית את ישראל כאיום אסטרטגי מתמיד.^[3] גם היחסים האסטרטגיים המתפתחים בשנים האחרונות בין ישראל לתורכיה, הם מקור לדאגה גוברת אצל מקבלי ההחלטות במצרים, הרואים גם בתהליך זה איום ליציבות האזורית במזה"ת.^[4] למעשה, מצרים מנהלת את יחסיה עם ישראל כ"משחק סכום אפס". הנשיא מובארכּ מפגין אמנם מחויבות לחוזה השלום הפורמלי כלשונו, אך לא כרוחו. מאז עלה לשלטון הוא מתחמק בהתמדה, באופן סמלי רב-משמעות, מביקור רשמי בישראל, למעט ביקור אחד - בהלווייתו של ראש-הממשלה המנוח יצחק רבין. כל הקשרים הדו-צדדיים בין מצרים לישראל הוקפאו זה מכבר על-ידי מצרים בכל התחומים המאפיינים יחסי שלום תקינים ונורמליים - תיירות, סחר, תעשייה. ה- 18.9.1998 - יום השנה העשרים לציון הסכמי קמפ-דייוויד שהיו המסד לחוזה השלום המצרי-ישראלי - עבר במצרים ללא אזכור ציבורי כלשהו.^[5] תחושת אכזבה ותסכול היתה נחלת מרבית המצרים נוכח תוצאותיהן של עשרים שנות "שלום" עם ישראל, שלא ענו על ציפיותיהם.

דיפלומטיה מכשילה
בחותמה על חוזה השלום עם ישראל ב- 1979, אותתה מצרים למדינות ערביות אחרות ללכת בעקבותיה, אך ללא הצלחה. אולם דווקא ב- 1993, כאשר הושגה פריצת הדרך באוסלו בין ישראל לאש"פ, ללא מעורבותה של מצרים, היה הדבר לצנינים בעיניה ומנהיגיה הביעו דאגה נוכח התפתחות זו - מצרים חדלה להיות הגורם הערבי היחיד המקיים דיאלוג ישיר עם ישראל.
מאז חתימת חוזה השלום בין ירדן לישראל ב- 1994, בעקבות מו"מ ישיר בין שתי המדינות, דומה לעתים כי מצרים מתחרטת על צעדה ההיסטורי ב- 1979. כאשר תהליך הנורמליזציה ביחסים שבין ישראל לבין אחדות ממדינות ערב במגרֶבּ ובמפרץ הפרסי צבר תאוצה ב- 1994 וב- 1995, ניסתה מצרים לבולמו, מחשש לאובדן השפעתה בהכתבת הקצב של תהליך השלום בכללו.^[6] מצרים הפכה למעשה לגורם מכשיל בעידן של תקווה גוברת לשלום; כך לדוגמה, פעלה בוועידה הראשונה לשיתוף-פעולה כלכלי במזה"ת, שהתכנסה ברבּאט בנובמבר 1994. התפישה שרווחה במצרים באותה עת גרסה כי מיזמים לשיתוף פעולה כלכלי בין ערבים לישראלים יהיו גורם מתחרה למצרים ויבואו על חשבונה, דוגמת עקיפה אפשרית של תעלת סואץ על-ידי מדינות המפרץ שיסחרו עם ישראל.^[7]
מצרים הפכה למתנגדת הנחושה ביותר לרעיונותיו של שמעון פרס בדבר "השוק המשותף של המזה"ת" שאמור היה להוביל ל"מזרח תיכון חדש", ודובריה הביעו רתיעה נחרצת מרעיון שילובה של ישראל בליגה הערבית, ובכך הפכו את חזונו לאשליה. ככל שהעריכה מצרים כי תהליך השלום מתקדם, כך הפכו מנהיגיה מודאגים יותר. הם יזמו כינוסי פסגה מצומצמים של מנהיגי מדינות ערב כדי לעכב את ההתקדמות, המהירה מדי לטעמם, של תהליך הנִרמול הישראלי-ערבי. הצהרות חתומות על-ידי 200 פוליטיקאים, פרופסורים ואנשי ציבור מצריים, הזהירו מפני "סכנה מרחפת המאיימת על עתיד האומה הערבית".^[8]
מצרים העדיפה להאט ככל שניתן את תהליכי השלום והנִרמול, כדי לשמר את הלגיטימציה הבינערבית לפעלתנותה הדיפלומטית. דומה כי זו הפכה במהלך העשור האחרון ל"ענף היצוא" העיקרי של מצרים. ככל שנשחק מעמדה הייחודי כמדינה ערבית יחידה בעלת חוזה שלום עם ישראל, שוב לא יכלו מנהיגיה לצפות לקבל כמובנים מאליהם את תמיכת ישראל, אוהדיה בארה"ב והמשך הסיוע האמריקאי למצרים. מוקד שיתוף הפעולה המדיני בין ארה"ב למצרים נסב עד אז על ניהול תהליך השלום הישראלי-ערבי.^[9] ככל שהשלום הכולל הקדים את הבשלתו, גברה דאגתה של מצרים מפני שחיקת חשיבותה בעיני ארה"ב, וכתוצאה מכך החלה לחשוש מפני בחינה אמריקאית מחודשת של הסיוע הצבאי והפיננסי לו זכתה מאז חתימת חוזה השלום עם ישראל. האטת תהליך השלום נועדה אפוא לשרת את מאבקה של מצרים להישרדותה כגורם אזורי, מתווך ומקשר, הרלבנטי לתהליך השלום.
באורח פרדוכסלי, מדיניות ממשלות ישראל בראשות אנשי מפלגת העבודה, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, אשר ניסו לקדם את התהליך המדיני, הכבידה דווקא על מצרים, שכן היא הגבילה את מרחב התמרון המצרי להשיג באמצעות "תהליך השלום" את גימודה של ישראל. מעצבי המדיניות המצרית נותרו מתוסכלים ונבוכים בעיקר בתקופת רבין-פרס, כאשר נגררו באי-רצון אחרי תנופתה הדיפלומטית של ישראל. לא מקרה הוא שב- 1995, רה"מ דאז, יצחק רבין, מצא לנכון לציין בפומבי את "הרוחות הרעות" המנשבות ממשרד החוץ המצרי. מאז לא חדלו רוחות אלו לנשב מקהיר. מנקודת הראות המצרית, לא די בכך שישראל לא התכווצה, כצפוי, לממדיה ה"טבעיים", אלא היא אף השכילה לשמר את עוצמתה הצבאית והאסטרטגית ולהפיק יתרונות מדיניים וכלכליים נוספים בנסיבות החדשות שנוצרו.
לעומת זאת, מדיניות ישראל בהנהגת ממשלת הימין, בראשות בנימין נתניהו ב- 1996- 1999, שהסכמי "אוסלו" לא היו לרוחה ואשר התנגדה ללידתה של מדינה פלשתינית ביש"ע - מדיניות זו "העניקה" למצרים מרווח נשימה דיפלומטי גדול יותר בזירות הבינערבית והבינלאומית. למצרים התאפשר אז להציג עצמה כמי שמחלצת את התהליך המדיני מן המבוי הסתום אליו נקלע, ולפיכך כגורם מקשר ומפשר שלא ניתן לוותר עליו במזה"ת.^[10] רה"מ נתניהו הפך לשק החבטות של התקשורת המצרית, וההתקפות עליו שאבו השראתן מן הנשיא מובארכּ, שלא הסתיר את עוינותו האישית כלפי ראש ממשלת ישראל.^[11] ב- 1997 הובילה התייחסות זו להחלטת איגודי התעשיינים והעסקים במצרים להקפיא את כל קשרי הסחר עם ישראל, וכן לסילוק חברים מאיגודי העיתונאים והסופרים במצרים אשר הביעו תמיכה פומבית בנרמול היחסים עם ישראל.^[12]
ככלל, החשיבו מקבלי ההחלטות במדיניות החוץ המצרית את כל ראשי ממשלות ישראל כעשויים מקשה אחת - כמי שמנסים להרוויח זמן "כדי להשיג יתרונות פוליטיים וכלכליים".^[13]

הקלף הפלשתיני
לאורך מרבית התהליך המדיני במסלולו הישראלי-פלשתיני, תפקדה מצרים כפטרונית הרשות הפלשתינית (להלן הרש"פ), והתייצבה לצדה כמשקל נגד לישראל - לא כמי שמעוניינת למלא בתהליך תפקיד בונה, כמתווך שלום הוגן. כאשר המו"מ או המגעים בין ישראל לרש"פ הגיעו לצומתי דרכים שבהן נדרשו הכרעות, תשומת הדיפלומטיה המצרית בראשות עמרו מוסא לתהליך, היתה בדרך כלל שלילית. היה זה שר החוץ המצרי לשעבר אשר ניסח ועיצב את המדיניות המצרית בדבר הזיקה המחייבת והמותנית בין נורמליזציה מלאה של יחסי מצרים וישראל לבין הסדר סופי של הבעיה הפלשתינית, כאשר האחרון קודם לראשון.^[14] כך נהגה מצרים בדצמבר 96' ובינואר 97', כאשר לפי דוברים ישראלים רשמיים, הובילה מצרים את הפלשתינים לדחות את אשרור "הסכם חברון".^[15]
ביטוי בולט במיוחד להתנהלותה של מצרים בנושא הפלשתיני, ניתן בזמן כינוסה של ועידת קמפ-דייוויד בארה"ב בקיץ 2000 בהשתתפות ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, יו"ר הרש"פ ערפאת ובחסות נשיא ארה"ב דאז קלינטון.
אין ספק כי בכל ניתוח עתידי של הסיבות שהובילו לפרוץ האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, מן הראוי יהיה לשקול בין היתר את התפקיד השלילי שמילא הנשיא מובארכּ ב"חישוק" ערפאת בעת כינוס הוועידה, שכישלונה הוביל לקריסת תהליך השלום הישראלי-פלשתיני כולו. סירובו של נשיא מצרים לסייע בידי הנשיא קלינטון לשכנע את ערפאת להתקדם לקראת פתרון, תוך כדי איום על המנהיג הפלשתיני כי ייחשב בוגד אם יקבל את ההצעות שהועלו בוועידה, ושלילת כל לגיטימציה ממנו לקבל החלטות הנוגעות לירושלים ולמקומות הקדושים - עמדה זו של מצרים היתה הרסנית ותרמה לשיתוק ועידת "קמפ-דייוויד".^[16] התקשורת המצרית הרשמית והרשמית-למחצה, כמו גם אנשי הדת במסגדים, תקפו את ממשל הנשיא קלינטון בשל מה שתואר כפנייתו למדינות ערב ללחוץ על ערפאת כדי להשיג ויתורים בנושא ירושלים.^[17]
התגובה המצרית לפרוץ האלימות הפלשתינית בספטמבר 2000 גבלה במעין קתרזיס לאומי. מייצגו הבולט של הקו הנוקשה במצרים ובעולם הערבי בכללו, עמרו מוסא הצהיר בריאיון לעיתון הלבנוני א-ספיר , בתחושת הקלה כמעט כי "תהליך השלום חוסל". הוא ציין, בעקבות כינוס חירום של הליגה הערבית בקהיר, כי "כרגע ניתנת עדיפות עליונה לעמדה הנחושה שנוקט העם הפלשתיני ולהתנגדותו לכיבוש הישראלי". מוסא הבטיח כי "מצרים לא תכונן יחסים עם ישראל, אלא אם כן יעוצב תהליך שלום חדש שישיב זכויות לערבים". לדבריו, מן הראוי היה לנקוט בכל האמצעים למנוע את "חדירת" ישראל לעולם הערבי. הוא קרא לערבים לסייע לאינתיפאדה הפלשתינית על-ידי נקיטת עמדה פאן-ערבית, ולסרב לחזור ל"מסגרות הישנות" של המו"מ עם ישראל.^[18]
הסיכוי שנפתח עבור מצרים, עם פרוץ האינתיפאדה, לשלוט בתבערת עימות בעצימות נמוכה בין ישראל לפלשתינים, תאם את אסטרטגיית ה"שלום" שלה ואת אי-רצונה לקדם את יחסיה עם ישראל מעבר לשלום "קר" ופורמלי. מוסא, שנישא על גל גואה של הלכי רוח אנטי-ישראליים, הפך לגיבור עממי; בפזמון פופולרי שרווח ברחובות ערי מצרים ב- 2001 נאמר: "אני אוהב את מוסא ושונא את ישראל".^[19]
עשרות אלפי מצרים מכל מגזרי האוכלוסייה יצאו להפגנות נגד ישראל בדרישה לנתק את כל סוגי היחסים עִמה. מאז פרוץ האלימות הפלשתינית, ציין הנשיא המצרי בהזדמנויות אחדות, לרבות אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר 2001 בארה"ב, כי פיגועי ההתאבדות הפלשתיניים בתל-אביב בתוך גבולות ישראל שלפני 1967, אינם מהווים מעשי טרור.^[20] כך הזין הנשיא המצרי את הלכי הרוח בארצו, וניזון מהם בו-זמנית.
עם זאת, מתוך חשש לזליגת האינתיפאדה לרחובות ערי מצרים ופוטנציאל התרחבותה להפגנות נגד המשטר, הציב מובארכּ פרמטרים למחאת ההזדהות המצרית עם הפלשתינים; בעודו מגלה סובלנות כלפי הפגנות תמיכה במצרים נגד ישראל ואלימות פלשתינית מבוקרת בשטחים, שלל מובארכּ פעמים אחדות את האופציה של מלחמה ערבית כוללת נגד ישראל.^[21] דהיינו, האינתיפאדה סיפקה למצרים אסטרטגיה חלופית למלחמה כוללת -מעין מלחמת התשה באמצעות הפלשתינים נגד ישראל, מתוך ציפייה סמויה כי אלימות זו תחולל "מציאות חדשה בכל הרמות".^[22] אף שמלחמה-רבתי לא נכללה בין קלפיו המוצהרים של מובארכּ, הנשיא המצרי לא החמיץ הזדמנויות להשמיע איומים מרומזים על אודות "כניסה למנהרת הבלתי נודע".^[23] (מן הראוי לזכור כי מובארכּ היה שותף לתוכנית ההונאה המצרית שקדמה למלחמת יום הכיפורים ב- 1973). החזרת השגריר המצרי מישראל בנובמבר 2000 תאמה אפוא את מסגרת הפרמטרים של עימות מבוקר לא-מלחמתי עם ישראל. בעקבות צעד מצרי זה, ביטא העיתון המצרי אל-אהראם את מה שהיה זה מכבר לחלק בלתי נפרד מן הפרדיגמה המצרית של השלום עם ישראל מאז נחתם:

בין תפארת למציאות
ראייה זו של היחסים עם ישראל, שהיא נחלת מרבית המנהיגים הפוליטיים של מצרים וכן האינטלקטואלים שלה, נובעת בין היתר מתחושה עמוקה של תסכול נוכח המציאות היומיומית, הניצבת בניגוד בולט לתפארת עברה ההיסטורי של מצרים, ולזיכרונות מנהיגותה הפאן-ערבית מן העבר הקרוב יותר בעת החדשה. פואד עג'מי, בספרו ארמון החלומות של הערבים - אודיסיאה של דור, תיאר, מתוך תובנה עמוקה, את הפסיכולוגיה הקולקטיבית המצרית: "בלבם של החיים במצרים נעוצה תחושת אכזבה קשה. גאוות מצרים המודרנית הִנָה גדולה לאין שיעור מהישגיה... לא ניתן להתעלם מן הפער בין תודעתה העצמית של מצרים לבין אופן תפקודה".^[25] מנהיגי דעת הקהל במצרים חוששים כי מצרים, המעורטלת מיומרות מנהיגותה האזורית והבינערבית, תהפוך למדינה שולית בעולם השלישי. דפוס חשיבה זה עלול להוביל את מצרים לצחצוח חרבות, בנסיבות שייתפשו על-ידה כגלישה לתהום במדרון ההיסטוריה.
האינטלקטואלים המצריים, ובהם גם אנשי שמאל וליברלים, הם מן המתנגדים הצעקניים ביותר לשלום עם ישראל. בעוד אינטלקטואלים מערביים נתפשים בדרך כלל כמחוללי שינוי, תומכים בשלום אוניברסלי ובזכויות אדם, האינטלקטואלים המצריים, לרבות סופרים, עיתונאים ועורכי-דין, הם מובילים נוקשים של הקו הלוחמני בכל הקשור לישראל. לדידם, השלום "הפרעוני" שחתם הנשיא סאדאת עם ישראל הנו בבחינת בגידה, ולפיכך הם מתנגדים לכל דיאלוג ופיוס עִמה. מנקודת ראותם, מאחר שטרם נוצרו תנאים נוחים, אליבא דמצרים, לפתרון צבאי כולל של יחסי הערבים עם ישראל, מעדיפים האינטלקטואלים המצריים את "השלום הקר" כברירת מחדל. לשיטתם, שלום "חם", נורמלי, הנו בלתי-אפשרי בין מיעוט עשיר - קרי ישראל - לבין הרוב העני של הערבים. רבים מן האינטלקטואלים המצריים מעורבים, לפיכך, בפעילות המציגה את ישראל "כמטרה לשנאה עבור המצרי הפשוט".^[26] בכך האינטלקטואלים המצריים הם, למעשה, פקידי מדינה משכילים המבססים לגיטימציה ציבורית למדיניות ה"שלום הקר" של המשטר, שהיא גירסה פרגמטית חדשה לעמדה הנאצרית הפאן-ערבית כלפי ישראל. המשטר, בתורו, מצדיק את עמדותיו האנטי-ישראליות בטיעון של היענות לרצון העם. אחדים מן האינטלקטואלים מודים לעתים, בגילוי נדיר של כנוּת, כי השאלה הטורדת ביותר את מנוחתם נוגעת לסוגיית התפקיד העתידי שתמלא מצרים במזה"ת לאחר שייכון שלום כולל עם ישראל.^[27] סוגיה זו טורדת גם את מנוחתם של המנהיגים הפוליטיים ומקבלי ההחלטות של מדיניות החוץ בקהיר. בהימוג תפארת העבר ובהעדר חזון לעתיד, נותרו המניפולציות הדיפלומטיות, שנועדו לעכב ולדחות ככל הניתן את ההתקדמות לקראת שלום אמת עם ישראל, כמשענת קנה רצוץ למניעת "קמילתה" של מצרים.
הסֵדר העולמי החדש החד-קוטבי, שנתכונן על הריסות קריסת בריה"מ והגוש המזרחי, הדומיננטיוּת של הקפיטליזם בנוסחו האמריקאי וה"גלובליזציה", אינם נתפשים במצרים כהתפתחויות ותהליכים המיטיבים עִמה. מצרים עדיין משתייכת לקבוצת מדינות גדולה הניצבות חדלות-אונים נוכח אתגרים חברתיים, כלכליים ודמוגרפיים, המאיימים על יציבותן הפנימית. מצרים נכשלה עד כה בהשתלבות בתהליך הגלובליזציה מבחינה כלכלית ותודעתית. לא די בכך שהמצרים נעדרים תשתיות וידע טכנולוגיים מודרניים, העשויים להקל עליהם את התחרות בשוק העולמי, אלא שהם חוששים מלאבד את זהותם התרבותית, הדתית, נוכח מה שהם מפרשים כאילוצי הגלובליזציה שהיא בעיניהם בבחינת רַע הכרחי, במקום לראות בה הזדמנות להרחבת חירויותיהם.^[28] החשש המצרי מן הגלובליזציה מזוהה בשיח היומיומי הציבורי, ובמיוחד בזה של החוגים האיסלמיים הקיצוניים, עם שלילת הנִרמול של יחסי מצרים וישראל. לדידם, שני תהליכים אלה יעניקו לישראל יתרון ברור ועלולים לדחוק את מצרים לפינה.^[29]
ההאטה הכלכלית הגלובלית וההלם שבעקבות פיגועי ה- 11 בספטמבר 2001, השפיעו באורח חמור על הכלכלה המצרית. היא סובלת מירידה חדה בהיקף התיירות, ממחירי נפט נמוכים ומירידה בהכנסות מתעלת סואץ ומתקבולי העובדים המצריים בחו"ל. בנוסף, שלטונות מצרים עדיין מתמודדים בהצלחה מועטה עם הבעיה הכרונית של גידול מהיר באוכלוסייה נוכח משאבי טבע מוגבלים יחסית. כיום, שיעור הריבוי הטבעי במצרים נאמד ב- 1.3 מיליון נפש לשנה. הנשיא מובארכּ, שהטיל את מלוא יוקרתו על השגת יציבות כלכלית ושיפור מתמיד של כלכלת ארצו, תוך שאיפה להפוך את מצרים ל"נמר הנילוס" (כחיקוי ל"נמרי אסיה"), נכשל בהנחלת רפורמה כלכלית הכוללת הסרת פיקוח מן המשק המצרי והפרטתו. למרות הודאתה של קהיר כי תפקודה הכלכלי בשנים האחרונות היה פחות טוב מכפי שדוּוח על-ידי קברניטי הממשל, רוב המשקיפים מעריכים כי המצב גרוע עוד יותר. נוכח גלישתה של מצרים במדרון הכלכלי, "הכתיר" אותה כתב-העת אקונומיסט הבריטי בראשית 2002 בתואר הלא מחמיא: "תנין נטול שיניים".^[30]
בקרב קבוצות ומגזרים רחבים בחברה המצרית, הפגיעים מבחינה כלכלית וסובלים מאבטלה גוברת, קיימת נרגנות מתמדת כתוצאה מהידרדרות מצבם.^[31] הבדלים קיצוניים בין עושר לעוני רווחים בחברה המצרית, המתנהלת תחת "משטר אנשי עסקים" שבו הביורוקרטים, קציני צבא בכירים ואנשי עסקים חוברים יחדיו לשיתוף פעולה על בסיס נורמות מושחתות.^[32]
דומה כי הדיסוננס בין האתוס המצרי בדבר היותה של מצרים גורם כוח אזורי בעל השפעה מכרעת, לבין מעמדה הנוכחי למעשה, כמדינה מתפתחת קשת-יום, אינו בר-גישור בעתיד הנראה לעין. פואד עג'מי מתאר את ההיסטוריה המצרית בעיקרה כחיפוש "סיזיפי" אחר מודרניזם ועוצמה לאומית.^[33]

תחזיות קודרות
בתקופת מובארכּ - נוכח המציאות הפנימית העגומה במצרים ומדיניות ה"שלום" המינימליסטית שלה כלפי ישראל ב- 22 השנים האחרונות, התחזית ליחסים העתידיים בין שתי המדינות בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת - קודרת. בהתבסס על הנחות היסוד הבאות: כינון הֶסדר כלשהו בין ישראל לפלשתינים יארך עוד שנים, תוך עליות ומורדות; המבוי הסתום בתהליך המדיני מול סוריה יתקבע אף הוא למשך זמן רב, למצער עד להתבססותו של בשאר אל-אסאד בשלטונו; הנשיא מובארכּ ימצה עד תום את תקופת כהונתו הנוכחית ב- 2005 - אזי לא צפוי שינוי חיובי מהותי בפרדיגמה המצרית של יחסי מצרים-ישראל. לפיכך, במקרה הטוב, יישאר בעינו ה"שלום הקר" הנוכחי, על כל ממדיו. ניתן לשער כי גם אם וכאשר יתחדש המו"מ עם הפלשתינים, ואף יושגו במהלכו פתרונות משביעי רצון לשני הצדדים, תחושת היריבות המצרית נגד ישראל והעוינות התרבותית והרגשית כלפיה לא ייעלמו אלא יוסטו לאפיקים אחרים.
מצרים תימנע מנרמול יחסיה עם ישראל ותחתור להפעלת לחץ בינלאומי עליה, לנישולה מכל נכסיה האסטרטגיים. כך נהגה הדיפלומטיה המצרית בשנים 1993 - 1995, כאשר הדינמיקה של השלום והנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב היתה בפריחתה. באותה עת, מצרים העלתה על ראש סדר היום, בפורומים בינלאומיים העוסקים בבקרת נשק, את תביעותיה החותרות לחיסול הפוטנציאל הגרעיני המיוחס על-ידה לישראל.^[34] במילים אחרות, נושאים אסטרטגיים שונים עלולים להפוך "בני ערובה" לנכונות המצרית לעצב מחדש את תפישת השלום שלה עם ישראל, גם אם המחלוקות הטריטוריאליות עם הפלשתינים, סוריה ולבנון יבואו על פתרונן. המשטר הנוכחי במצרים לא "יעניק" לישראל שלום כולל, אלא אם כן תעוקר ישראל מעוצמותיה האסטרטגיות. אוסאמה אל-באז, יועצו הפוליטי הבכיר של הנשיא מובארכּ, הבהיר עמדה זו, בקובעו: "מצרים לא תקבל את עובדת היותה של ישראל המעצמה הגרעינית היחידה באזור... שלום מלא וכולל הנו ההרתעה היחידה נגד בעלותה של ישראל על ארסנל גרעיני..."^[35] מומחה מצרי אחר לעניינים אסטרטגיים, המליץ לעולם הערבי לסמוך על אזרחי ישראל הערביים כעמוד תווך עתידי במאבק המתמשך לעקירתה של המדינה היהודית.^[36]
בנוסף להתלהטות העימות המדיני, קיים סיכון, כל עוד ניצב המשטר הנוכחי על מכונו, של הידרדרות היחסים מ"שלום קר" למתיחות צבאית, אם כי בעצימות נמוכה, בעקבות הפרה מצרית של חוזה 1979 בכל הנוגע לפירוז חצי האי סיני ו/או בעקבות החלטה אסטרטגית של המשטר, לחתור לבניית יכולת הרתעה גרעינית.^[37]
נכונות הצבא המצרי ומוכנותו לעבור מן המצב הנוכחי של "אי-לוחמה" עם ישראל לעימות צבאי פעיל, הִנָה מימד הראוי למחקר נפרד שאינו נדון במאמר זה. עם זאת, יוזכר כי שר ההגנה והתעשייה הצבאית המצרי, פילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, התבטא בעשור שחלף בפורום סגור בדבר הצורך של מצרים להיות ערוכה למלחמה עתידית נגד ישראל. מאוחר יותר הכחיש טנטאווי את הדברים שיוחסו לו ושיבח את חשיבות "השלום האסטרטגי" עם ישראל, אך הבהיר את תפישת השלום שלו באומרו: "השלום אין משמעותו הרפיה ... כל איום על מדינה ערבית או אפריקאית, מהווה איום על ביטחונה הלאומי של מצרים".^[38] למרות שקיומו של צבא חזק הנו מסורת בעולם הערבי ומעין סמל סטטוס לחוסנו של המשטר, מצרים טרם הבהירה קבל עולם באופן ברור וחד-משמעי מדוע ולאיזו מטרה מושקע חלק הארי של הסיוע האמריקאי בבניית אחד הצבאות החזקים והמודרניים במזה"ת.^[39]

לאחר מובארכּ - הסיכון להישנותו של עימות מדיני וצבאי בעל עצימות גבוהה בין ישראל למצרים, עלול לגבור לאחר הסתלקותו של מובארכּ מן השלטון, אם וכאשר מצרים תיכנס לתקופה של אי-יציבות. עד כה נמנע מובארכּ בעקביות ממינוי סגן-נשיא או מאיתות כלשהו על מועמדו המועדף כיורש. יורש זה, שעשוי לעלות מקרב האליטה הצבאית, או אפשר מקרב אנשי האליטה השלטת הנוכחית שאינם אנשי צבא ברקע שלהם, ייאלץ בנסיבות מסוימות, להתייחס בסובלנות רבה לזרמים האיסלמיסטיים במצרים, למצער בראשית דרכו, כדי לשמר ולבסס את יציבות שלטונו מבית. חרף הצלחת השלטון הנוכחי בדיכוי ארגוני הטרור האיסלמי הקיצוניים במצרים, לא נעלמה מן הזירה החברתית מגמת הנהייה אחר האיסלם כחלופה לאידיאולוגיות החילוניות המערביות, שכשלו בפתרון בעיותיה האינהרנטיות של החברה המצרית. אובדן האשליות הציבורי באשר ליעילותן במציאת מזור לתחלואי היומיום של מצרים, הביא לחידוש כוח המשיכה של האופציה הדתית.^[40] ברור, לפיכך, כי לא נעלמו גם הסיבות הסוציו-כלכליות לתחייתו המחודשת של האיסלם הקיצוני. התמודדות המשטר והמדינה עם האתגר שהציב בפניהם האיסלם הקיצוני הוא מן הנושאים העיקריים שעל סדר-היום הציבורי במשך מרבית תקופת כהונתו של הנשיא מובארכּ. החוקר הנודע ג'ון אספוזיטו התייחס לסוגיה זו בקובעו: "...לתחיית האסלאם הפונדמנטליסטי בימינו, במקורותיו ובגילוייו, יש שורשים חזקים ומעצבים בהוויה המצרית ...הוא נעשה חלק בלתי-נפרד מן החיים של הזרם המרכזי המתון והחברה [במצרים]".^[41] מעורבותם של טרוריסטים-מוסלמים שמוצאם מן המעמד המצרי הבינוני בפיגועי ה- 11 בספטמבר והשתלבותם במנהיגות של ארגון "אל-קאעדה", היא תזכורת להשפעה המצרית העמוקה על האיסלם העל-לאומי.
ההקצנה הדתית המכה שורש בקרב הציבור המצרי, עלולה להוביל את מצרים, בתקופה שלאחר מובארכּ, לאי-שקט ולאי-יציבות קדם-מהפכניים, בדומה למצב ששרר באיראן ערב מהפכת חומייני ב- 1977/78. האם עלולה מצרים להפוך לרפובליקה איסלמית נוסח איראן? אין לשלול תרחיש זה על הסף. מאחר ו'האחים המוסלמים' והארגונים הקיצוניים האחרים שצמחו מקרבם השיגו זה מכבר לגיטימציה חברתית רחבה בקרב הציבור המצרי, הגדֵלה בהתמדה ואינה מצטמצמת, עשוי כוח המשיכה הפוליטי שלהם להתחזק אף הוא לאחר היעלמותו של מובארכּ מן הזירה הפוליטית. על רקע נרגנוּת ציבורית גוברת, קיים פוטנציאל לקריסה חברתית-כלכלית שבעקבותיה ישתרר תוהו ובוהו פוליטי. היעלמותו של מובארכּ עלולה לגרור אחריה את היעלמותם מן הזירה של דמויות מפתח ממעגל מקורבי הנשיאות, דוגמת הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים, שרים ובכירים מן המגזר העסקי. בוואקום פוליטי מעין זה, ומתוך דינמיקה מהפכנית אלימה, עלולה לעלות אל פני השטח קואליציית כוחות חברתיים ופוליטיים חדשה ורחבה מקרב המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך, הנשענת על תשתיות 'האחים המוסלמים' ותומכיהם. המבנה הסוציו-פוליטי הישן עלול להתמוטט נוכח אתגרי רחוב אלים, מונחה אוריינטציה דתית עמוקה.^[42]
בתרחיש שלאחר-מובארכּ, שבּו פעילי 'האחים המוסלמים' ותומכיהם נאבקים על השלטון עם יריביהם הפוליטיים מן הממסד הנוכחי, עלולה האיבה כלפי ישראל, המובנית עמוק בתודעה המצרית ובשיח הציבורי המצרי, להיות מכנה משותף נמוך ודבק מלכד בין הניצים. והיה ו'האחים המוסלמים', הנמצאים כיום "טכנית" מחוץ לממסד השלטוני, ישיגו לגיטימציה פוליטית וישתלבו בסדר הפוליטי החדש לאחר מובארכּ, הם עלולים להוות זרז בתהליך הידרדרות היחסים בין ישראל למצרים, עד כדי ביטולו של חוזה השלום.
במקרה כזה, ייתכן שיתוף פעולה בין הצבא לבין 'האחים המוסלמים' ותומכיהם. בניגוד לצבא התורכי, אין הצבא המצרי שומר בהכרח אמונים לאתוס החילוני. למרות היותו מצויד ומאומן זה שנים על-ידי ארה"ב, עלול הצבא המצרי בתוך פרק זמן קצר לשנות את כיוון האוריינטציה שלו נגד בעלי-בריתו ומיטיביו האמריקאיים, בנסיבות הדומות לאלה שאפיינו את איראן בימיו האחרונים של השאח. הקצונה האיראנית הבכירה, ממעגל המקורבים לשאח, התגלתה אז כחסרת-אונים במניעת קריסתו של המשטר הישן, בעוד החיילים, הקצינים הזוטרים והנַגָדים, שרבים מהם התאמנו בארה"ב אך מוצאם החברתי היה מן המעמד הבינוני ומטָה, הפכו כהרף עין לראש החץ של "המהפכה האיסלמית".

עת להערכה מחדש
מייחלים לשלום ולנורמליות, עייפים מעימותים, מלחמה ושפיכות דמים עם השכנים הערבים - מנהיגי ישראל, מימין ומשמאל, מתייחסים ברובם ברפיון-מה לשלום המעוּות עם מצרים, וממעטים להעריך את משמעותו והשלכותיו על יחסיהן העתידיים של שתי המדינות. ההנהגה הישראלית לגווניה הסתגלה לפרמטרים של "שלום קר" המוכתבים זה מעל עשרים שנה על-ידי מצרים, בבחינת מה שהיה הוא שיהיה, תוך הפרזה בהערכת "חשיבותה האזורית" של מצרים וגילויי רגישות מוגזמים ליומרותיו של הנשיא מובארכּ למלא תפקיד מפתח בייצוב האזור הנפיץ של המזה"ת.
דומה שישראל מניחה כיום, כמובן מאליו, את אי-הפיכותו של השלום הפורמלי שנחתם עם מצרים. הנחה זו מוטלת בספק נוכח מדיניותה של מצרים כלפי ישראל מאז 1979, ומסוכנת, נוכח התמורות הצפויות בצומתי שינוי אזוריים ופנים-מצריים בעשור הנוכחי.
לפיכך יהא זה מעניינה של ישראל לנער את "התיק המצרי" ולהעלות את סוגיית היחסים עם מצרים על סדר-היום הציבורי. האם המצב הנוכחי של העדר מלחמה עם מצרים הוא מעין פרוזדור המוביל בהכרח אלי שלום נצחי עם שכנתנו מדרום, או שמא הוא בבחינת שביתת נשק זמנית המנוצלת על-ידי מצרים להשגת איזון אסטרטגי עם ישראל, במאמץ לשדרג את העוצמה הצבאית שלה ובמקביל לשחוק את עוצמתה האסטרטגית, ההרתעתית, הכלכלית והפוליטית של ישראל?
ברור לעין כל כי החומה הפסיכולוגית בין ישראל לערבים, שאותה התיימר הנשיא סאדאת להסיר, עדיין ניצבת על תִלהּ, ובחלקה הגדול טרם נהרסה. אין זה סביר לצפות לשינוי ה"פרדיגמה" הישראלית של ההנהגה המצרית הנוכחית, לרבות השאיפה לגמד את ישראל ולהשיבה ל"ממדיה הטבעיים". לפיכך אין להתייחס בביטול ובהינף יד לסיכון שבהתלהטות ה"שלום הקר" לכדי חידוש העימות בין מצרים לישראל בשנים הקרובות של עשור זה. הגם שאפשרות מלחמה-רבתי בין שתי המדינות, כל עוד מובארכּ בשלטון, נשללת על-ידו בנחישות, ולוּ הצהרתית - הבשלתו של תרחיש מעין זה עשויה להתממש בתאוצה גוברת בסמוך להסתלקותו מן הזירה הפוליטית. במסגרת ההערכה מחדש של יחסי ישראל עם מצרים, כל עוד הנהגתה הנוכחית בשלטון, מן הרצוי לשקול הלימת התייחסותה של ישראל למשקלה הסגולי הריאלי, האזורי והבינלאומי של מצרים כיום, ולא לחשיבותה בעיני עצמה. בין היתר ניתן לצמצם באורח מרבי ביקורי "צמרת" ישראליים בקהיר, ולהבהיר למנהיגי מצרים, כמו גם לממשל בארה"ב, כי שיתופה של מצרים כגורם מעורב בקידום פתרון לבעיה הפלשתינית, כל עוד היא אינה מתנתקת מחסותה המוחלטת על הרש"פ, אינו בחזקת מובן מאליו. ייתכן שגישה כזו תאלץ את ממשל מובארכּ לשקול מחדש את מדיניותו, הכורכת התניית הנורמליזציה עם ישראל בנכונותה ללכת לקראת מילוי משאלות הפלשתינים. כמו-כן תוכל ישראל לנסות ולדרוש ממנהיגי מצרים הנוכחיים לחדול מרטוריקה מסיתה, לעיין מחדש בדוקטרינת הביטחון המצרית, לשנות את תפישת האיום שלהם כלפי ישראל ובעקבות כך לקצץ בממדי הכוחות המזוינים ובחימושם. במקביל, נוכח העידן שלאחר-מובארכּ, הקרב ובא, על ישראל להידרך מבחינה צבאית כדי לקדם כל "רעה" העלולה להיפתח מדרום. בהקשר זה רצוי לישראל לנסות ולשכנע את ארה"ב להיות סלקטיבית יותר באספקת מערכות נשק מתקדמות למצרים, אם ברצונה למנוע הישנות התרחיש האיראני, שבמהלכו נפלו מערכות כאלה לידי אנשי המהפכה האיסלמית - שליטיה החדשים של איראן.
כתשומה להערכה מחדש של יחסי ישראל-מצרים ועד להפקת מסקנותיה, רצוי להטות אוזן קשבת לאזהרתו הסמויה של אמין אל-מהדי, סופר ופובליציסט ואחד מן האינטלקטואלים המצריים האמיצים הבודדים, בריאיון לעיתונאי ישראלי:

אכן, אין ערובות לשלום נצחי בין עמים, תרבויות ומדינות. קשת האפשרויות בין מלחמה-רבתי לבין חזון השלום האוטופי של נביאי התנ"ך היא רחבה ומגוונת. אבא אבן, שר החוץ לשעבר של ישראל ומן הדיפלומטים המזהירים של המאה העשרים, הגדיר בתמציתיות את השקפת עולמו על היחסים הבינלאומיים ותפקידה של הדיפלומטיה בספרו הדיפלומטיה החדשה - יחסים בינלאומיים בעידן המודרני, לאמור: "מלחמה שנמנעה היא מעין שלום, אולי הסוג האחד והיחיד של שלום שישרור כל עוד תתקיימנה מדינות על פני אדמות..."^[44] היפוך-מה של קביעה זו ניתן להחיל על יחסי מצרים-ישראל; שלום שנמנע ולא התממש אינו אלא סכסוך מזוין פוטנציאלי הנושא בחובו את זרעי המלחמה הבאה.