לחיות בתוך הסכסוך ועימו

אם צריך היה ראיה לכך שהסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל אינו פתיר, בא אהוד ברק בוויתוריו שנדחו - שיש רואים אותם כנדיבים ביותר ויש המכנים אותם מופקרים - והוכיח את התזה של העדר-פתרון. ואכן, הוא עצמו, ושותפו לדרך שלמה בן-עמי, מודים עתה שהסכם עם הפלשתינים אינו אפשרי. על כן מציע הראשון "נסיגה חד-צדדית" והתבצרות מאחורי גדר, והשני מרחיק לכת עד כדי הזמנת כוח כפייה בינלאומי לחצוץ בין הצדדים, כדי להציל אותם מידי עצמם.
למרות זאת, הידענים והידעונים מן השמאל ממשיכים להפיץ את הסיסמה הריקה "אין פתרון צבאי, יש רק פתרון מדיני"; בכך הם מוחקים, פחות או יותר, את כל ההיסטוריה של המין האנושי, הרצופה הכרעות צבאיות שהכתיבו תוצאות מדיניות. במניפולציה דמגוגית הם מציגים טקס חתימה על הסכם מדיני, ומסתירים את החרב שהביאה אליו. ל"פתרון המדיני" של הקמת העולם ההלניסטי, קדם הניצחון הצבאי של אלכסנדר הגדול; ניצחון ווטרלו על נפוליאון גרר, כתוצאה מדינית, את ה"רסטורציה" של המשטרים המלוכניים הישנים; הניצחון הצבאי על ה"רייך השלישי" העמיד את התנאים המדיניים להתהוות אירופה של ימינו. גם הפתרון לשאלה היהודית ששמו מדינת ישראל, לא היה מתגשם אילולא קדם לו ניצחון צבאי.
מכאן, שאת המַנְטְרָה השמאלנית יש להפוך על ראשה ולומר, שבדרך כלל ניצחונות צבאיים קובעים תוצאות מדיניות.
על-פי כלל זה, מהי התוצאה המדינית שיש לשאוף להשיגה כפועל-יוצא מניצחון צבאי במלחמת-אוסלו? התשובה מתבקשת כמעט מאליה: פירוק הרשות הפלשתינית וגירושם מן הארץ של המנהיגים ואנשי הממסד שלה שישרדו מהמלחמה. חיסול שלטון המחבלים של ערפאת הוא מטרת-מלחמה רָאשית של ישראל, מפני שגוף זה הוא התגלמותן של שתי תביעות קטלניות וסופניות לעצם קיומה של מדינת היהודים: התביעה לזכות שיבה לכל פליטי הערבים וצאצאיהם, והתביעה להקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. הרשות הפלשתינית היא גם "המדינה הפלשתינית בדרך" וגם - על-פי עצם מהותה - "הסוכנות הערבית" לביצוע זכות השיבה. הידברות מכל מין שהוא תיתכן רק עם גורמים מקומיים המייצגים אינטרסים מקומיים, בניגוד לאנשי תוניס, שהם שליחי הפזורה הפלשתינית.
יתר על כן: כל הידברות תוכל להתייחס אך ורק לחיפוש Modus Vivendi - מונח לטיני שמשמעותו "אופן חיים" או דרך קיום. לא "שלום" ולא "פתרון".

מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית - קִצה של מדינת ישראל
ניתן לכתוב כרכים שלמים על הנזק הצפוי לנפש הלאומית, בטווחים היסטוריים, אם יוותר העם היהודי, במו ידיו, על הארץ המובטחת לטובת עם אחר. למרות 1878 שנים של חיים בגלות, בחולשה ובחידלון אונים - לא נמצאו קהילה, רב או בית דין שוויתרו על זכותם של היהודים, ולו בסנטימטר אחד מארץ ישראל. תשאלו רבנים ויגידו לכם שגם הרמב"ם או הגאון מווילנה, לוּ רצו, לא היו יכולים לעשות מעשה שכזה. מה שמוביל אל המסקנה האבסורדית שבמחיר של 20,000 הרוגים היו צריכים היהודים להקים להם מדינה, כדי שיהיה להם גוף בעל סמכות לוותר בשמם על ארץ ישראל. אילו תסריט כזה היה מתגשם הלכה למעשה, ספק אם מדינת ישראל, כסוכנת "מוסמכת" לוויתור על ארץ ישראל, היתה מאריכה ימים.
על כן יסלחו לי אותם הקוראים שעצם ההנמקה, מדוע היהודים אינם צריכים להקים במולדתם מדינה לעם אחר, מעליבה אותם. אלה, גם אם תביא להם את כל הנימוקים והסיבות המשכנעות שבעולם - מדוע אחיזה במולדתם אינה טובה כביכול לעתידם, רעה לביטחונם ומזיקה לאינטרסים שלהם - עדיין לא יאבו להאזין, כפי שילד נורמלי לא יתכחש לאמו. יחידים ומיוחדים אנו בהשוואה לכל עם אחר, בכך שבכלל מתנהל אצלנו מיקוח פנימי על ארצנו מולדתנו, על מחירה והאם הוא כדאי. אבל, בעל כורחנו, הואיל והוויכוח הזה ניטש בלאו הכי, נשתתף בו גם אנו.

* * *

• אם "רשות פלשתינית", שכולה איים-איים מכותרים בשטחי שליטה ופיקוח ישראלים, הצליחה להצטייד במרגמות, מוקשים, אלפי טונות של חומרי נפץ ונשק אנטי-טנקי ואנטי-אווירי - מי ישער את האיום הצבאי הצפוי לנו מישות פלשתינית שהיא מדינה?
• אם הרשות הפלשתינית, התלויה בישראל בחשמל, מים, תקשורת, כספים, קשר יבשתי ואווירי, חומרי גלם ורכישת תוצרת - עומדת בראש קואליציה כלל-ערבית נגד ישראל המאיימת עליה במלחמה כלל-אזורית, מי יוכל למנוע ממדינה פלשתינית למסד את הקשר הזה בבריתות צבאיות?
• אם עדיין תחת משטר אוסלו, הרשות הפלשתינית מתפרעת בניגוד להתחייבויותיה עד כדי כך, שברצועת עזה הרסה את כל מערכת המים, קל וחומר כאשר כל השטח יהיה בשליטתה הבלעדית.
• אם במצב הנוכחי, כשמעברי הגבול עם מצרים וירדן מצויים בשטח הנשלט על-ידי ישראל, עשרות אלפים, ויש אומרים מאות אלפים, הסתננו ליש"ע ואף לתוך הקו הירוק - מה מצפה לנו כאשר השטח יהיה בשליטת מדינה פלשתינית?
• אם כבר היום, כאשר הרשות הפלשתינית עדיין שולטת שלטון מלא רק על 16% משטח יו"ש, ערפאת - בנאום אל מדינות ערב - מודיע כי דחה את הצעותיו של ברק, מפני שאינו מוכן לכך שבמלחמה, המרחב האווירי מעל למדינתו ינוצל על-ידי ישראל נגד "אחיו הערבים" - היעלה על הדעת שהוא יפעל אחרת כאשר יעמוד בראש המדינה הזאת?

בנימין נתניהו מעיר בצדק, שאין מדינה בעולם שתגַבה את ישראל בדרישה לשלול מן המדינה הפלשתינית את ריבונותה בחמישה תחומים יסודיים וחיוניים אלה, שעצם מושג הריבונות מתמצה בהם. מכאן, שהמדינה הפלשתינית תוכל להתנער מן ההגבלות האלה מיד, בקלות, ובתמיכת כל העולם.
מאידך, בהתגשם חמשת האיומים האלה, יהיו חייה של מדינת ישראל חלום בלהות אחד בלתי-פוסק, ועד מהרה יחזה ערפאת בהגשמת תוכניתו, אותה פרש בפני 40 נציגים דיפלומטיים ערבים במלון בשטוקהולם (1995), לדחוק מיליוני יהודים החוצה מתוך מדינת ישראל. מיליון ישראלים יהודים, אם לא יותר, צעירים ופרודוקטיביים שבנקל יסתדרו בכל מקום אחר בעולם, ודווקא מבין החוגים שדרשו שלום בכל מחיר - ימהרו לנטוש. הם יסרבו לחיות ב"שלום" גיהינומי של שכנוּת קרובה והדוקה עם מדינת טרור עוינת.
להשלמת התמונה חייבים להוסיף, שאפילו לא תיכלל בקעת הירדן במדינה הפלשתינית בשלב הראשון, הרי במוקדם או במאוחר דבר לא יעצור בעדה מלהגיע לנהר הירדן ולהביא לנפילתה של הממלכה ההאשמית. כתוצאה מכך, המדינה הטרוריסטית תשתרע עד גבול עיראק, ולא רק לוחמנותה ותוקפנותה ידירו את שנתם של היהודים המכותרים במדינתם הזערורית, כי אם גם עצם משקלה של המפלצת הזאת.

ניתן לסכם בפסילה על הסף כל ריבונות פלשתינית ממערב לנהר הירדן.

בחזרה לממשל צבאי? טרנספר?
תובנה אחת חילצה החברה הישראלית מתוך תל החורבות של אוסלו, והיא: שלא לשלוט באופן ישיר על הערבים המקומיים. גם בימין הרדיקלי לא תשמעו היום געגועים לימי הממשל הצבאי, כאשר מִנהל יהודי נשא בעול ניהול חייהם של מיליוני זרים. אין עוד צורך לנתח את הסיבות לכך, אין גם טעם להתעמק בסוגיה המוסרית כביכול ("כיבוש"), שהשמאל מעלה בקשר לכך. די שנרשום לפנינו את שתי העובדות, שהממשל הזה נכשל וגם העם אינו רוצה בו עוד.
המִנהל האזרחי של הממשל הצבאי, גם לפני שעלה עליו הכורת של אוסלו, הלך והתנוון. הוא המאיס את עצמו, וגם נמאס על עצמו, מפני שממשל צבאי מעצם טבעו נועד להיות זמני בלבד, ולפלא הדבר כיצד זה התקיים 27 שנים. ואולי היהודים אינם מתאימים לסוג כזה של שלטון: מצד אחד לא היינו קשים מספיק באכיפה, ומאידך לא היינו די רכים בהבנה, בדאגה ובאמפתיה כלפי זרים שלא מבני עמנו. ספק אם כבר למדנו איך לשלוט - אפילו על עצמנו.
אם כן, שלטון ישראלי ישיר על מיליוני הערבים המרוכזים בעיקר ב- 16% של שטחי "A" אינו בא בחשבון. אם ניאלץ להיכנס אל הערים הערביות לצורך לחימה, לא נעשה זאת כדי להישאר שם. אופציה אחרת, לעומת זאת - הטרנספר - לא ירדה מעל הפרק בתוך הימין הישראלי. להפך. מעשי האיבה הערביים הגבירו את כוחו של המחנה הזה, אף כי גם היום הוא עדיין מיעוט, אפילו בקרב הימין. הואיל ואני מביע כאן דעה אישית, יכולתי להסתפק בדחייה קטגורית מטעמים של מוסר ומצפון, את עצם הרעיון לגרש אוכלוסייה בכפייה, על-פי תכנון מראש ולעת שלום או רגיעה. מעבר לזה, הרעיון אינו פרקטי, מפני שהעולם של היום מתייחס אליו כאל פשע מלחמה ("טיהור אתני"), ואף קבע דפוסי פעולה למניעתו בכוח על-ידי התערבות צבאית מבחוץ, כפי שראינו בקוסובו. ואם בטריטוריה שהכל הודו שהיא בריבונות יוגוסלבית כך, בשטח-מריבה כמו יש"ע, על אחת כמה וכמה.
יצוין עוד, שהתרוקנותו של שטח מדינת ישראל במלחמת תש"ח ממרבית הערבים שהיו בו, היתה בסערת מלחמה; בדרך כלל לא היה זה פרי תכנון מוקדם, ובחלקה הגדול היתה זו בריחה מרצון. "הטרנספר" הזה התאפשר רק אגב המחיר הנורא שעלתה המלחמה לשחרור וקוממיות: 1% מכל האוכלוסייה היהודית בהרוגים בלבד (6,500 מתוך 650,000), כלומר - כ- 50,000 הרוגים, חלילה, במספרים של היום. דומה, שלהבדיל ממצב שבו הערבים כופים עלינו מלחמה אזורית כוללת, גם "הטרנספריסט" הנלהב ביותר לא יאבה לשלם מחיר כזה, אך ורק כדי להיפטר מן הערבים.

יש חיים ללא הסכם שלום
השנים המרות שלאחר אוסלו, שהביאו לשיא של תסכול תחת שלטון ברק ובן-עמי במפולת קמפ-דייוויד-2 וטאבה, הוכיחו שהערבים אינם רוצים, ושמא גם אינם יכולים, לכרות עם "הישות הציונית" הסכם במובן האירופי של המילה, להבדיל מהסכמי "אל-חודייביה" עם כופרים, שמצווה להפירם בהזדמנות הראשונה. על כן, חייבים להשתחרר מדימויי שווא שהושתלו במוחותינו על-ידי אסכולת השלום. יש צורך "להחליף דיסקט" ולשקם דפוסי מחשבה ישנים בדבר חיים ללא הסכם וללא "פתרון" - חיים בתוך הסכסוך ועִמו. נוכל להסתייע בהיסטוריה הציונית מאז העלייה הראשונה, שהיתה רצופה אינתיפאדות גלים-גלים, ובה צמחנו מכמות של 40,000 נפש אחרי מלחמת העולם הראשונה ל- 5.2 מיליון השתא. התקופה הזאת התאפיינה ב"מאורעות", קרי - התפרצויות אלימות מדי כמה שנים, שרובן דוכאו ביד קשה (למשל - "מאורעות" 1936-1939 ומלחמת תש"ח). הניצחונות הצבאיים הניבו שנות שקט של בנייה וגידול. לאחר הקמת המדינה, ועד לאינתיפאדה הראשונה (1988), משך 40 שנה, החליפו המלחמות עם ארצות ערב את "המאורעות" בפנים הארץ, וגם כאן חזר ונשנה אותו דפוס: ניצחונות צבאיים ישראליים הניבו הפוגות עוינות. גם הסכמי השלום עם מצרים וירדן אינם יותר מזה, שהרי שמאל וימין מודים, שהכל מותנה בסיפוק תביעות הפלשתינים, וכי במקרה של מלחמה מקיפה עם הפלשתינים ייהפך הסכסוך ל"אזורי", ובראש "האזור" שיצטרף למלחמה תעמוד מצרים, וירדן תיגרר לתוכה מאין ברירה, כפי שקרה ב- 1967. עובדה: מצרים כבר איימה במלחמה אם ישראל תנסה למוטט את הרשות הפלשתינית או תפגע בערפאת.

* * *

ובכל זאת, בכל התקופה הזאת של העדר שלום, הפכה ישראל למעצמה צבאית ולמעצמת היי-טק, קלטה מיליוני עולים, יישבה רבע מליון יהודים ביש"ע, בנתה ציוויליזציה גדולה, ואף היו לה אי אלו הישגים תרבותיים.
השמאל, שכל "פתרונותיו" התפוגגו כתעתועי שרב, ממשיך להשליך לרגלי הימין את האתגר "ומה הפתרון שלכם?" על כך, התשובה הישירה והכנה ביותר היא כביטוי האנגלי "more of the same" - יותר ויותר ממה שאנחנו עושים כבר 100 שנה: יותר עלייה, יותר ילדים, יותר התיישבות, יותר צבירת כוח, יותר אחדות ודבקות במטרה. יצור אנושי מסוגל להסתדר בתנאים של חוסר פתרון, ורובנו מתנסים בכך בחיינו הפרטיים. אבל אנחנו מתקשים להתמודד עם תסכול, אובדן דרך, תקוות נכזבות וחלומות נשברים. עובדה, המתנחלים החיים בתנאי לחץ קשים וקוברים את מתיהם, מקרינים אופטימיות ושמחת חיים, ואילו בקרב אחיהם היושבים במקומות בטוחים יותר, יש גילויי חולשה והססנות ואף ספקות בעתידם כאן. כולנו קרוצים מאותו חומר, וכל ההבדל הוא שאצל האחרונים התנפצו אשליות ותקוות-שווא.
יתר על כן: באופן פרדוכסלי, הפנמת העדר שלום כעובדת חיים, עשויה להביא הקלה פסיכולוגית. לוּ פנה הקולקטיב היהודי-ישראלי לפסיכולוג למתן ייעוץ וסעד נפשי, דומה שזה היה מייעץ: חִדלו מן החיפוש העצבני אחר תעתועי שלום, הַפסיקו לפכור ידיים ולומר "הלנצח תאכל חרב?", הָבינו והַפנימו שמדינת היהודים לא נוצרה כדי לשחרר אתכם מן הצורך להילחם, כי אם לתת לכם את היכולת להילחם, שנשללה מכם לפני 1866 שנים, מאז מלחמת בר-כוכבא. מכאן, שלמרות המצור והאיבה סביבכם, אתם חלק מסיפור הצלחה גדול, לא כישלון.

דגם וירטואלי
ובכל זאת, מוח האדם ימשיך תמיד לחפש תשובות, ולוּ תיאורטיות. לכן, גם לאחר שאמרנו לעצמנו שהסכסוך הזה אין לו "פתרון" (מונח הלקוח מן המתימטיקה), והמונח "תהליך" (הלקוח מן הכימיה) אינו תופס בו - בכל זאת ניתֵן דעתנו, כמו בעולם אידיאות אפלטוני, לדגם של הסדר, לאפשרות של מודוס ויוונדי, וירטואלי בינתיים, בינינו לבין מי שנגזר עלינו שיהיו שכנינו. דגם כזה נוכל להציג בוויכוחים ובעימותים האינסופיים עם "העולם". הוא גם יספק צורך פסיכולוגי שלנו לומר לעצמנו: הנה מה שניתן היה לעשות, אילו היה לנו פרטנר שהשלים באמת ובתמים עם העובדה שהיהודים שבו לארצם. ומי יודע? גרמניה ויפן עברו מוטציה דמוקרטית, לראשונה בתולדותיהן, לאחר שחרבו במלחמה. אולי - ניצחון צבאי ישראלי מוחץ שימוצה פעם אחת עד תום ולא יושם לאַל מיד לאחר מכן ליד שולחן מו"מ, יוכל יום אחד להביא לאותה ההשלמה בדיעבד שעליה כתב ז'בוטינסקי ב"קיר הברזל".

1. נקדים ונאמר, שאוטונומיה פלשתינית לא תקום, וספק אם רצוי שתקום - על-פי הסכם. דווקא מי שחפץ בהצלחת התוכנית, יברח כמפני אש מכל משא ומתן, הסכמים וחתימות, מפני שהם גופם, בעצם קיומם, מערימים מכשולים על הדרך להגיע לתוצאה מעשית כלשהי. יתרה מזו, אם ייחתם משהו, המסמך הזה גופו יהפוך מטרה להתקפות, ומכל מקום, סיכוייו להתגשם יהיו כגורל כל ההסכמים שחתמנו עם הערבים מאז ומעולם. אוטונומיה צריך להקים דה-פקטו, בשטח, בפועל ממש, ככל האפשר ללא הסדרים דה-יורה, ומבלי לקרוא לעובדות שייווצרו בשמות ולהדביק עליהן תוויות. זאת ועוד: עובדות מוגמרות, שייווצרו לאחר הכרעה צבאית, יחשפו פחות את האישים שישלימו עִמן וייקחו חלק ביישומן, להתקפות אישיות. על-פי ניסיון של 20 שנות השלטון הישראלי ביש"ע שקדמו לאינתיפאדה הראשונה, איוש תפקידים ומשרות באוטונומיה על-ידי ערבים מקומיים לא יהווה בעיה, וזאת בתנאי שלא נתבע מהם, לפחות בשלב הראשון, הכרה והסכמה פורמלית, נטילת אחריות מדינית. אם האוטונומיה תצליח לתפקד כמה שנים, מסתמא יקומו בתוכה באופן ספונטני ותוך כדי עבודה, גורמים פנימיים חברתיים ופוליטיים, אשר בשיתוף-פעולה עם מדינת-האם, ישראל, יגבשו ויעצבו את האוטונומיה ומוסדותיה. האוטונומיה כמודוס ויוונדי תוקם בהדרגה באופן מודולרי, עם ניסוי וטעייה, ולא יהיה כאן דגם נוקשה, מוצנח משולחן התכנון, בחינת כזה ראה וקדש.

2. בפרק קודם הבענו התנגדות לשלטון ישראלי ישיר על הרוב המכריע של ערביי יש"ע, אולם אין פירוש הדבר שניתן להשאיר את האוטונומיה "תלויה באוויר", כפי שנעשה בהסכם קמפ דייוויד של בגין-סאדאת. עצם המושג "אוטונומיה" טומן בחובו את ההנחה של קיום מסגרת כוללת אשר האוטונומיה שייכת אליה, והיא היא שמאצילה את הסמכויות האוטונומיות בתחומים מוגדרים. אוטונומיה שאינה גדורה בתוך מערכת של מדינת-אם, תגלוש בהכרח למעמד של מדינה חופשית וריבונית. היא תצא מן הנמל אל הים הפתוח, פשוט מפני ששום חבל אינו קושר אותה אל המזח. וכך אכן התגלגלה האוטונומיה של בגין דרך מדריד ואוסלו, עד שהגיעה לסף מדינה, מדינת-טרור. מכאן שמבחינת המשפט הבינלאומי, כל שטחי יש"ע חייבים להיכלל בשטח הריבוני של מדינת ישראל, והיא שתעניק לתושבים בחבלי ארץ שייקבעו - אוטונומיה.

3. אין מקום להיכנס לפרטי פרטים באשר לחלוקת הסמכויות בין מדינת-האם לאוטונומיה. הקו המנחה יהיה מסירת מרב הסמכויות האפשרי, כדי שהפלשתינים ינהלו את חייהם ללא התערבות. ישראל תשייר בידה לכל הפחות ארבעה אלה: את הביטחון (להוציא שיטור פנימי), את יחסי החוץ, את תשתיות-העל ואת הפיקוח על הכניסות והיציאות בגבולות הבינלאומיים. לתושבי האוטונומיה יהיה מִנהל שייבחר בבחירות דמוקרטיות, והם לא יצביעו לכנסת ישראל. אם תקום בעתיד מדינה פלשתינית בעבר הירדן, המקום שהבריטים הועידו מלכתחילה למטרה זו, ערביי האוטונומיה יהיו אזרחי המדינה הזאת. שם הם יבטאו את אישיותם הלאומית; באוטונומיה הם יתבטאו כתושבים.
   גבולות האוטונומיה לא ייקבעו על-פי הסכמי שביתת הנשק של רודוס ("הקו הירוק"), ובוודאי לא בהתאם להסכמי אוסלו (אזורי A-C). הם יותוו כך, שהשטח יכלול את המרבית המכרעת של אוכלוסי יש"ע הערביים, בצירוף מרחבים הנחוצים להם לפיתוח. סביר להניח שישראל תוציא מן האוטונומיה שטחים, כגון עוטף-ירושלים, ומאידך אין זה מן הנמנע ששטחים בתוך הקו הירוק, כמו העיר אום-אל-פחם וריכוזים אחרים של ערביי ישראל שיעדיפו שלטון-בית ערבי, יצורפו לאוטונומיה. תושבי אזורים כאלה לא יצביעו עוד לכנסת. עצם קיומה של אפשרות כזו עשוי לשמש סם הרגעה נפלא לאלמנטים רבים בתוך ערביי ישראל, המהווים היום מוקדי תסיסה ומרי. לערבים המתגוררים באזורי יש"ע שיוצאו מן האוטונומיה, תינתן אופציה לקבל אזרחות ישראלית על-פי דגם מזרח-ירושלים.
   קבלת אזרחות המדינה השכנה אינה מותנית בהכרח בהקמת מדינה פלשתינית בעבר הירדן. מדינת ישראל לא תשפיע ולא תתערב בנעשה בממלכה ההאשמית. אם הפלשתינים יראו את הממלכה הזאת כמגלמת ומייצגת את לאומיותם, כל מה שהוצע לעיל ייעשה אצלה ועִמה. ותושבי האוטונומיה יהיו אזרחי הממלכה הירדנית, ויצביעו לפרלמנט שם. בכל מקרה, ההנחה היא שהמדינה ממזרח לנו תקיים עמנו יחסים ידידותיים. יתר על כן - למדינה ממזרח, שבכל מקרה רובה פלשתינים, יכול להינתן בהסכם בין המדינות מעמד שיתיר לה לתת גב וחסות לאזרחיה תושבי האוטונומיה.

4. הצלחתה של האוטונומיה תלויה במידה רבה ביכולתה של ישראל להבין ולהפנים שרווחת התושבים - בכלכלה, בבריאות, בקדמה ובשלטון מתוקן - היא אינטרס מובהק של ישראל. בשלטון הצבאי דבר זה לא היה תמיד מובן מאליו, והוא התנקם בנו קשות. מומחים אומרים, שאילו השקיעה ישראל במנהל האזרחי ולו חלק מן הכספים שהזרימה אחר-כך במסגרת אוסלו לממסד האש"פי של ערפאת, לא היתה פורצת כלל האינתיפאדה הראשונה.
   וירושלים תוכיח. שונא ישראל, המנוח פייסל חוסייני, השקיע מאמצים בלתי-נלאים להבעיר את אש האינתיפאדה השנייה בירושלים, ולא עלתה בידו. אם ירושלים שקטה יחסית, הרי זה למרות ניסיונות רבים של הממסד הפלשתיני להסית ולהמריד את הערבים תושבי מזרח-ירושלים, שהרי אין עוד מקום בארץ שבו חשוב לו יותר להראות מרי ומרד נגד השלטון היהודי. הסיבה לכישלונו של ערפאת אינה הפיכתם של ערביי ירושלים לציונים, אלא יתרונות בכלכלה, בשירותי בריאות וברווחה מצד אחד, ורתיעה מפני שלטון פלשתיני עריץ ועושק מצד שני, עם העדפה של שלטון-חוק דמוקרטי. זאת, למרות הרבה טענות, חלקן בוודאי מוצדקות, בדבר קיפוח הסקטור הערבי בירושלים.

   דוגמה מן החיים:
   משטרת ישראל נתבקשה לספק, אם אפשר, חוות-דעת: האם בניית השכונה היהודית במעלה הזיתים (ראס אל עמוד) מסכנת את הביטחון, הואיל ובנייתה עלולה לחולל מהומות קשות מצד התושבים הערבים. בכך ביקשו למצוא עילה לאסור בנייתה של השכונה. אולם המשטרה נאלצה לאכזב את מזמיני חוות-הדעת. התברר לה שאדרבא - ערביי הסביבה מקדמים בברכה את הקמת השכונה, בהנחה שתעלה את רמת הפיתוח ושמירת החוק בכל הסביבה. גם בניית הר חומה עוררה יותר מהומה ב"גוש השלום" היהודי מאשר בין ערביי ירושלים.

   מה שמתחולל בירושלים, ובעיקר מה שאינו מתחולל, חשוב מאין כמותו כמורה-דרך לעתיד, מפני שיש בו כדי לסתור דפוסי חשיבה שגרתיים ומקובלים, מימין ומשמאל גם יחד, המייחסים לערביי ארץ ישראל שעתוק מכני, מלא, של דפוסי חשיבה והתנהגות לאומניים, מן הדגם האירופי של המאה הקודמת.
   
   

5. הערת אזהרה: כל ההסדרים האלה, או דומיהם, לא יפתרו שתי בעיות-יסוד: את בעיית הפליטים הערבים - בארץ ומחוצה לה - ואת בעיית הצפיפות ההולכת וגדלה, בעיקר ברצועת עזה. על השטח הצר של ארץ ישראל המערבית נדחסים 6.5 מיליון תושבי ישראל, ואולי 3 מיליון ערבים ביש"ע. מספר זה עתיד לגדול באופן דרמטי, והוא יכביד ללא נשוא על עתודות המים, הקרקע, על איכות הסביבה ועל הכלכלה. את הבעיות האלה ניתן לפתור רק בעזרת משאבים שמחוץ לשטח ארץ ישראל המערבית - משאבי קרקע ומשאבים כספיים. רק מטעמים פוליטיים-לאומניים נדחסת רצועת עזה עד להתפקעות, בעוד מרחבי צפון-סיני ריקים. על אחת כמה וכמה מרחביה הריקים של ירדן, השייכים אורגנית להקשר המדיני והכלכלי הפלשתיני, ומחייבים מתן מוצא למצוקות הפלשתיניות. הלא לשם כך בדיוק הפרידו הבריטים בין שני חלקי פלסטַיין המנדטורית, והשיגו את הסכמת חבר הלאומים לסגור את החלק המזרחי, המהווה שלושה-רבעים מן השטח הכולל, בפני עלייה והתיישבות של יהודים, כולל איסור לרכוש קרקעות, ואפילו מגורים של יהודים לא הותרו שם. וזאת למרות שמלכתחילה כל האזור הנרחב הזה כולו היה מיועד להיות חלק מן "הבית הלאומי" של העם היהודי.
   ישראל רשאית שלא לקבל את כללי המשחק הציניים, לפיהם החבלים שנשללו מן העם היהודי במטרה ליצור עתודה קרקעית ולאומית לפלשתינים - ייסגרו בפניהם, מתוך מגמה שכל הלחץ יופנה אל תוך המדינה היהודית הזעירה, כדי לחולל בה התפוצצות אוכלוסין. אם תרמנו להם שלושה-רבעים מ"ביתנו הלאומי", תנוצל לפחות התרומה הזאת כדי למלא כמה פונקציות חיוניות של "הבית הלאומי" שלהם.

חזרה למציאות
דרך מִשקפי המציאות, הדגם הנ"ל הוא אכן רק וירטואלי, מנותק לחלוטין מן ההוויה הערבית-יהודית כפי שהיא היום ובכל עתיד נראה לעין. על כן, תשובה ריאליסטית על השאלה "מה המוצא" - איננה משחק ההדמיה שקראנו לו אוטונומיה, כי אם המשך המעש הציוני, ואף הגברתו פי כמה וכמה מונים. בלי זה, לא רק שלא נתקדם - לא נתקיים! למדינת ישראל מצב סטטי הוא כסם המוות. דומים אנחנו למהלך על חבל, שכל הכוחות הפיסיקליים מושכים אותו כלפי מטה, ורק דבר אחד מצילו מנפילה והתרסקות - התנועה הדינמית קדימה. לערבים ישנם כל היתרונות החומריים, כולל תמיכה בלתי-מותנית של "העולם", בגלל שנאת יהודים וגם בגלל אהבת הנפט והשוק הערבי הענקי, קרי: הכסף. והערבים מודעים לכוחם. כדי לשרוד, אנחנו מוכרחים להתחזק כל הזמן, ברוח ובחומר, ולפי סדר זה.