הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

מבוא
ע"מ לפתור בעיה, עלינו להבין במלוא מובן המילה מ הי הבעיה והגורמים לה.
יש הטוענים שהבעיה היא שליטתנו בשטחים, אחרים אומרים כי הבעיה היא הטרור הערבי ויש הטוענים שהבעיה היא בהנהגה הפלסטינית.
מטרת המסמך הינה, להציג פתרון אמיתי ויחידי לטעמי לסכסוך הדמים המתמשך באזורנו, תוך התחשבות בצרכי שני העמים להגדרה עצמית ומימוש זכותם על הארץ הזאת. פתרון שהינו פרגמטי, ואיננו מקובע לפי הגדרה של ימין או שמאל פוליטי בישראל.

זכויות על הארץ
אלמנט חיוני בניצחוננו במאבק המתנהל בארצנו, נעוץ במידת אמונתנו בזכותו של העם היהודי להתיישב בארץ אבותיו, מבלי להתעלם מזכויותיהם של הערבים הגרים כאן תקופה לא מבוטלת.
מוזר בעיני השימוש במונח שטח פלסטיני כבוש, אשר אחדים מאתנו משתמשים בו (כנראה השפעה מהתעמולה הערבית), כאשר למעשה לא הייתה קיימת באזור זה, מדינה פלסטינית מעולם והשטח שנכבש בשנת 1967, נכבש מירדן וממצרים - שלא מעוניינות לקבל אותו בחזרה.
טענה זו, שמדברים עליה כברורה מעליה בחוגים מסוימים - אינה חד משמעית, גם מבחינת החוק הבינלאומי, וגם הדרישה לנסיגה שמצוינת בהחלטות או"ם, מדברת על נסיגה משטחים ולא השטחים או כל השטחים (דבר שלמעשה כבר בוצע קיום הסכמי אוסלו).
ליהודים יש זכות לגור בחברון, כפי שחיו אלפי שנים (עד שיום אחד החליטו שכניהם הערבים לשחוט אותם - בשנת 1929) ובמקומות רבים אחרים לפני קום המדינה - למשל גוש עציון, ממש כשם שלפלסטינים זכויות ביפו, חיפה ועוד.
לכן, לא הצלחתי להבין ועדיין אינני מבין, כיצד השמאל - המאמין בשלום אמת בין העמים ובדו-קיום ומדבר על "מזרח תיכון חדש" - מדבר באותה נשימה על פינוי יישובי היהודים.
הרי אם מדובר על שלום וגבולות פתוחים - כמו באירופה, כאשר אין יותר מלחמה וטרור - מדוע שהיהודים שגרים ביהודה ושומרון וחבל עזה, לא ימשיכו לגור שם תחת שלטון פלסטיני, ממש כשם שחיים כאן ערבים בישראל. זהו ביתם, שם גדלו וגידלו את משפחתם וזוהי מולדתם ואין סיבה שבתנאי שלום יאלצו לעזוב.
כך לפחות נראה בעיני הפתרון האידיאלי, המשרת בצורה הטובה ביותר את עקרונות הצדק והמוסר - וכשחשבתי בעבר גם אני, במונחים של "מזרח תיכון חדש" - זה היה אמור להיות המודל של השמאל ההומני - שיהודים וערבים אשר חיו על פיסת ארץ זו בכל כנפותיה, ימשיכו לגור כך - גם במדינה היהודית וגם במדינה הפלסטינית.

השבר
בכל תקופת הסכמי אוסלו, משנת 1993, למרות הסכנות (שבסופן התבררו כנכונות) שראיתי במהלך, תמכתי בו בכל מעודי. ראיתי בכך הזדמנות יוצאת דופן לסיום הסכסוך בפשרה, בדרכי שלום וזו הסיבה, שכנראה אני ורבים אחרים - נרדמנו בשמירה.
לא שלא היו לנו סימנים מעוררי סימני שאלה - מדי פעם היינו זוכים לשמוע נאומי ג'יהאד מצד ערפאת, נאומים אשר הושתקו בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית כ"מחויבות של ערפאת לבני עמו - אבל אתנו הוא מדבר אחרת" - נאמר לנו.
כמו כן התעלמנו מחוסר רצונם לפרק את ארגוני הטרור - למרות שאלה המשיכו לפגע בנו מהשטחים שמסרנו להם, מחוסר נכונותם להסגיר רוצחים אלה - למרות הסעיפים המפורשים על כך בהסכמי אוסלו ומהמשך ההסתה הפרועה בתקשורת ובמערכת החינוך הפלסטינית - למאבק "בכובש הציוני". התעלמותנו מכל אלה ועוד נבעה מהיותנו מסונוורים מהאפשרות להגיע לפתרון - וכל זאת עד שהגיעה הצעתו של ברק לערפאת בקמפ-דויד.
ראש ממשלת ישראל, אשר חרג מכל קונסנזוס בציבור הישראלי והציע הצעה מרחיקת לכת בתמורה לסיום הסכסוך. הצעה זו כללה בין היתר - הקמת מדינה פלסטינית, פינוי 97% מהשטח (3% נוספים הציע בחולות חלוצה) תוך פינוי מרבית הישובים בשטחים, חלוקת ירושלים ל - 2 בירות ואפילו החזרת חלק מהפליטים לתוך ישראל על בסיס הומניטרי ואיחוד משפחות.
הפלסטינים כאמור לא הסתפקו בכך ודרשו שליטה מלאה ומוחלטת בהר הבית וזכות שיבה גורפת לכל הפלסטינים בתפוצות, לתוך שטח ישראל.
מספר חודשים לאחר כישלון השיחות - פתחו במתקפה מתוכננת ומתוזמנת.
המדהים בכל העניין, שלמרות הצהרתו של ראש ממשלת ישראל כי הפלסטינים הכשילו את השיחות ולמרות ההצהרה המפורשת שנתן על כך נשיא ארה"ב ביל קלינטון (שהינו כזכור צד שלישי בעניין), ואפילו הודעה (בחצי פה אמנם) של חלק מהאישים הפלסטינים - כי האינתיפאדה היא פרי תכנון של הרשות - עדיין יש בשמאל הישראלי, המאשימים במצב שנוצר את ברק או את שרון - עקב עלייתו להר הבית.
בנקודה זו למעשה, חלה התפנית וההכרה, גם שלי וגם של חלקים נרחבים מהעם, שהתפכח מהאשליה לפתרון בתנאים הנוכחיים - למרות שגם היום - אחרי כל מה שקרה, עדיין חושב אני, כי הצעד של ברק היה הצעד הנכון - ע"מ למצות כל דרך לפתרון של שלום לסכסוך הארוך הזה.

המצב כיום
בניסיוני לנתח ולהבין מה הניע את הפלסטינים לפתוח נגדנו במלחמה, במקום לסיים את הסכסוך - הגעתי להכרה כי מעולם לא הכירו בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, באזור זה של העולם.
את המשא ומתן ניהלה ישראל, למעשה עם הפת"ח - שהינו הזרם והארגון המרכזי של העם הפלסטיני, שהיה היחיד שהסכים לדבר אתנו. אנשי זרם זה, אמרו לנו כי הם מוכנים לשלום, אבל שלום מבחינתם יהיה אך ורק במידה ונסכים לתנאים הבאים - הקמת מדינה פלסטינית כבר היום, על כל שטחי עיו"ש שנכבשו (כאמור מירדן וממצרים) ב - 1967, כולל מזרח ירושלים כבירה והר הבית - כאשר מדינה זו תהיה מדינה ערבית "נקייה" מיהודים - את כל היהודים יש לפנות משטחי המדינה הפלסטינית החדשה. מנגד, בישראל תקום מדינה דו-לאומית, שתכלול בנוסף לפלסטינים הנמצאים בה, גם את כל הפליטים אשר יחפצו לחזור מהגלות - לא לשטח מדינתם החדשה - אלה לתוך המדינה הדו-לאומית.
שמעתם וראיתם בוודאי את הפרסומים והתחזיות על המצב הדמוגרפי בישראל ועל כך שהיהודים בעתיד הלא כל כך רחוק (20, 40 עד 50 שנה), יהפכו למיעוט בארצם. תאמינו לי, גם הפלסטינים יודעים ומכירים את המספרים האלה. כולנו יודעים מהו קצב גידול האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ואילולא העלייה האחרונה מברית המועצות לשעבר, מצבנו היה קשה כבר היום.
ערפאת כבר השתמש בעבר בביטויים שמדברים על ניצחונם של הפלסטינים וניהול המאבק דרך "הרחם של האישה הפלסטינית" - אבל אנו כאמור ממשיכים לעצום עיניים.
גם עתודות העלייה של היהודים בעולם הצטמצמו ולמעט קטסטרופות - כמו בארגנטינה, לא צפוי גל עלייה גדול נוסף של יהודים למדינה, בוודאי לא בתנאים שנוצרו כאן (סבירה יותר הנהירה החוצה).
בנוסף, שמעתם בוודאי גם את המספרים המבהילים,של מאות אלפים פלסטינים מהשטחים, אשר קיבלו או נמצאים בתהליך של התאזרחות בארץ, עקב נישואים עם ערבים בעלי תעודות זהות כחולות - גם אם זה נעשה בצורה פיקטיבית.
מהדברים שציינתי עולה, כי גם הזרם המרכזי ונחשב מתון בעם הפלסטיני, לא רואה כאן את מדינת ישראל כמדינה יהודית לאורך זמן - ולמעשה, כשהם מדברים על זכות הגדרה עצמית לעם הפלסטיני, ע"פ תפיסתם - הם שוללים את זכותו של העם היהודי למדינה על אדמת מולדתו.
השוו בעבר את המצב בשטחים למצב באפגניסטן תחת שלטון הטאליבן והחסות שהוא העניק לארגוני הטרור בשטחים שבשליטתם. המצב כאן למעשה, הרבה יותר קשה, שכן למשטר הטאליבן הייתה אופוזיציה אפגנית וממשלה גולה, שבסופו של דבר תפסה את השלטון, בעזרתה של ארה"ב (כנ"ל יש דרך-אגב ממשלות גולות ואופוזיציות למשטרים בעיראק ואפילו איראן). האופוזיציה הפלסטינית מורכבת כולה מארגוני טרור, שהם אפילו קיצוניים יותר מהפת"ח (למרות שבאינתיפאדה הנוכחית, את מרבית הפיגועים והקשים שבהם, ביצע ארגון הפת"ח - שבראשו עומד ערפאת) וכוללים את החזיתות למיניהם, החמאס והג'יהאד האיסלמי - ארגונים אשר אפילו לא מוכנים להידבר אתנו וילחמו עד להשגת מטרתם (שמוצהרת כיום בגלוי ע"י החמאס) - שחרור כל האדמות הכבושות של פלסטין, מהנהר ועד הים.
המוזר בכל העניין הוא, שאין אף ארגון אחר, או זרם פוליטי משמעותי, שאיננו מחזיק בנשק כנגדנו בעם הפלסטיני - למעשה כל הזרמים הפלסטינים מנהלים כנגדנו, מלחמת טרור.
יש הטוענים, כי אכלוסיה שחיה תחת שלטון מושחת ומשחית, המסית ללא הרף - לא יכולה להצמיח משהוא אחר. אם כך, כיצד זה שלא קמה אף תנועה פוליטית או אחרת, מכל מיליוני הגולים הפלסטינים החיים בארצות המערב, תחת תקשורת פתוחה - שתקום ותתנגד למופע האימים שמפיק העם הפלסטיני (להזכירכם, הטרור הפלסטיני, לא החל עם הגעתו של ערפאת לכאן, גם לא עם כיבוש השטחים ואפילו לא עם קום המדינה - כבר כמאה שנים היהודים חיים כאן תחת איום זה).
הבעיה שהתקשורת והפוליטיקאים בארץ ממשיכים להתעלם ממנה, הינה סקרי דעת הקהל שנערכים בשטחים ופורסמו בחודשים האחרונים.
בסקר שפורסם, דווח על 87% תמיכה בפיגועים בישראל והמעניין הוא, שהסקר נערך בסוף שנות התשעים - לפני פרוץ האינתיפאדה - כאשר עדיין הייתי מסונוור, כמו רבים אחרים, מההסכם ההולך ונרקם כאן ולא ראינו שלמעשה מנגד, הפלסטינים מחנכים את ילדיהם בגנים ובבתי הספר לשיר שירי ג'יהאד, מקיימים קייטנות עם נשק ועוד - והחמאס, שהיה מבין הארגונים הבודדים אשר ביצעו בזמנו פיגועים, זוכה לגלי אהדה אדירים. בסקר נוסף שפורסם לאחרונה, דווח כי התמיכה בפיגועים בישראל הינה סביב ה - 80%, כאשר 65% מהפלסטינים רואים את מטרת האינתיפאדה, לא רק כאמצעי להקמת מדינה פלסטינית, אלא גם כאמצעי לחיסולה של מדינת ישראל.
האוכלוסייה הזאת אשר ניזונה, או מזינה את ההסתה ומקדשת היום את מתאבדיה - כאשר אימהות שולחות בשמחה את בניהן למות "מות קדושים" ורחובות נקראים על שמות "שהידים", כמו יחיא עייש - ולמרות השנתיים הקשות מאד שעברו עליה, עדיין נכונה להמשיך ולהלחם (שלא כמו חלק מהעם היהודי) ולחפות ולסייע לבני עמם ה"לוחמים" - היא היא הבעיה בפניה אנו עומדים.
נהוג לעשות אצלנו הפרדה בין אוכלוסייה "תמימה", שאינה מעורבת בטרור, לבין ארגוני הטרור עצמם. אולם בשונה למשל מהמצב שתואר באפגניסטן, שם היו הטרוריסטים - מוסלמים שהתקבצו באפגניסטן מארצות רבות - והאוכלוסייה המקומית לא הייתה חלק מהם ואף התנגדה לנוכחותם - כאן המצב שונה לחלוטין. הטרוריסטים כאן - הינם פלסטינים ולא גורמים מבחוץ. נכון שלא כולם רשומים פיזית כפעילים של ארגוני הטרור, אבל אם למעלה מ - 80% מאוכלוסייה זו תומכת בפיגועי הרצח, של מחבלים אלה הבאים מקירבם ועושים למענם - אז אני לא רואה הבדל רב בין סייען או תומך ברצח, לבין הרוצח עצמו - שכן מטרתם הסופית היא אותה מטרה. אמנם לא כל העם הפלסטיני נמנה עם הכוח "הלוחם", אבל רוב העם עומד מאחוריהם ובעת הצורך מצטרף, או שולח את ילדיו למערכה.

ערביי ישראל
כאשר נתן בן-גוריון אזרחות ישראלית, לערבים שחיו בשטחי ישראל בשנת 1948 (עם קום המדינה) - ראה לנגד עיניו, עם ערבי שלא הייתה לו מדינה אחרת - לא הייתה פלסטין ו"השטחים" הוחזקו כידוע ע"י ירדן ומצרים. בן-גוריון ואחרים ראו בוודאי לנגד עיניהם, את המודל של היהודים אשר חיו בתפוצות, בעיקר באירופה והתערו בחיי המקומיים, כך שבחלק מהמקרים הרגישו אפילו פטריוטים יותר מהתושבים האחרים (בגרמניה של לפני המלחמה, חשו עצמם גרמנים יותר מהגרמנים ה"אמיתיים"). יהודים אלה היו אמנם בעלי דת אחרת, אך זה לא מנע מהם להרגיש ולהיות - גרמנים, צרפתים, בריטים וכו', להתגייס לצבא המקומי ולשיר בגאון את ההמנון של המדינה בה חיו. יהודים אלה גם לא היוו איום על האוכלוסייה המקומית - לא צבאית ולא דמוגרפית.
כל הפרמטרים המנויים לעיל אינם מתקיימים במקרה של ערביי ישראל. במקום שערבים אלה יהפכו לישראלים לכל דבר - שמחזיקים בדת שונה, עם חלוף השנים מקום המדינה הלכו והתרחקו מישראל והיום מזהים עצמם, רובם ככולם כחלק מהעם הפלסטיני.
במקום שיהוו גשר בינינו לבין אחיהם בשטחים, מהווים היום גשר לחדירה של ארגוני הטרור לתוך שטחי מדינת ישראל. רובם אינם מתגייסים לצבא, למרות שיש להם אפשרות להתנדב. מתגלות יותר ויותר חוליות טרור של ערבים שגדלו והתחנכו כאן וחיים בסה"כ בחברת שפע, בוודאי יחסית לאחיהם במרחב המזרח תיכוני.
תופעת המתאבדים, או כאלה שהביעו נכונות להתאבד אף היא החלה לחלחל בקרבם, דבר המחזק את הטיעון כי ההתאבדות איננה ממניעים של מצוקה - כפי שיש כאלה המציגים את התופעה, אלא מאמונה שהם פועלים למען ה"מאבק באויב הציוני" (ניתן לראות זאת גם מ"התאבדותם" של הסעודים (שלא מחוסרים בכסף) חברי אל-קעידה, במגדלי התאומים ובמטרות אחרות בארה"ב).
דוגמא נוספת מעוררת השתאות הממחישה את המציאות הנוכחית הינה, שכשאדם כמו זוהיר בהלול - אישיות ממלכתית לכל הדעות, בראיון שהעניק לכתב גדעון לוי בטלביזיה, מגדיר עצמו כפלסטיני, כלומר אויב ישראל - כנראה אנו בבעיה.
הדבר דומה ליהודי שנולד בצרפת, חי כל חייו בצרפת - ובכל זאת, כאשר ישאל לזהותו - במקום לומר צרפתי שדתו יהודית - יתכחש לצרפת ע"י הגדרתו כישראלי (מקרה ערביי ישראל חמור שבעתיים, כיוון שמזהים עצמם עם אויב).
הראייה של יותר ויותר ערבים בעלי תעודת זהות כחולה, כי הארץ הזאת שייכת להם ורק להם - וכי ליהודים אין כאן זכות קיום (ראה המסרים שהועברו בכינוס התנועה האיסלמית שנערכה במסגד אל-אקצה) - לא הופכת אמנם ערבים אלה אוטומטית למחבלים, או לתומכים בפיגועים, אולם החינוך הממלכתי הנפרד שמדינת ישראל מאפשרת להם להקנות לילדיהם עם המסרים האלה - הם פצצת זמן מתקתקת, שסופה להתפוצץ.
למנהיגי האוכלוסייה הזו ונבחריה לכנסת, שמובילים קו מיליטנטי זה - כשכנגד אחדים מהם עומדות תביעות משפטיות על הסתה, תמיכה ועידוד ארגוני טרור וקריאה לפגיעה בישראל - ניתן להתייחס בשני אופנים:

חוסר ההשתלבות של האוכלוסייה הערבית בישראל - יתכן כי חלקו גם באשמתנו אנו, הינו מצב נתון - וכשנוסף לכך חוסר נכונותנו לאכוף בכפרים והערים הערביים את אותם התקנות שנאכפות בכל עיר יהודית (למשל בניה בלתי חוקית, השתלטות על קרקעות, חיבור בלתי חוקי למקורות חשמל ומים ועוד), יוצרים אנו הלכה למעשה - שתי מדינות בתוך מדינת ישראל.
נקודת האל-חזור ביחסים עם ערביי ישראל אירע במאורעות אוקטובר 2000, בהם תושבי תל-אביב כמוני, לא יכלו להיכנס ליפו (חלק מעירם), מחשש שיפגעו. אף אזרח לא צריך לחשוש או להרגיש מאוים בארצו ובעירו - גם מתושביה, בנוסף על האיום מבחוץ.

התעמולה והטקטיקה הפלסטינית
את הצלחת הפלסטינים בגיוס התמיכה לה הם זוכים, ניתן לייחס לתעמולה ומערך ההסברה שלהם - אשר כולל גם שר לענייני הסברה (שלא קיים אצלנו) וחוסר יכולתנו להסביר את עמדתנו, או אפילו לקבוע ולהציג עמדה ברורה כלפי העולם.
את המאבק הזה מנצחים או מפסידים בתקשורת העולמית ובתמיכה מאירופה וארה"ב, הרבה יותר מאשר מתפיסת או חיסול עוד מחבל - אשר בעקבותיו יבואו עוד שתיים.
אם לא היה לפלסטינים את הסיוע האירופאי וסיוע ממדינות נוספות, שרואות במאבקם מאבק לגיטימי - המצב היה נראה שונה לחלוטין (ראה את ההסכם הנרקם בסרי-לנקה - בשל חוסר התמיכה הבינלאומית במורדים).
לאחר שזיהינו כאמור כי האסטרטגיה של הפלסטינים הינה הקמת מדינה על חורבותיה של ישראל, הטקטיקה שהם נוקטים שונה מפלג לפלג - אולם כל פלסטיני ללא יוצא מהכלל, לכשיופיע בפני מצלמות הטלביזיה והמיקרופונים - יציג את עמו כעם כבוש ומדוכא, אשר נלחם מלחמה צודקת כנגד אויב, ההורג אזרחים חפים מפשע.
ערפאת הינו דוגמא ומופת לתכסיסנות זו - אדם שהחליט כבר עם בואו לאזור (ראה הכתבה ששודרה באולפן שישי בערוץ 2 - שנתיים לאינתיפאדה - שם נמסר כי כבר ביומו הראשון בשטחים, הבריח בשיירתו מבוקשים ואמצעי לחימה) , כי לא יחתום על סיום הסכסוך עם ישראל, אבל ממשיך להכריז בכל הזדמנות בתקשורת, כי הוא מעוניין בשלום. אדם שהכריז כבר 7-8 פעמים על הפסקת אש, אך בו בזמן המשיך לחתום על צ'קים לפעולות הטרור של התנזים.
למרות פיגועי הטרור הרצחניים שהפלסטינים מפעילים כנגדנו, הם עדיין מצליחים להציג את עצמם בתקשורת כקורבן וזאת בעיקר בשל אחדות המסר המועבר מכל דובר ודובר המייצג אותם - עד כדי שכנוע גם של פלגים בעמינו (יש אצלנו מי שמאמין ומשוכנע מדבריהם יותר מאשר לשרי הממשלה , אנשי הצבא וגורמים רשמיים ישראלים אחרים). גם הודעתו של צד ג' - שאמור להיות אובייקטיבי (הנשיא קלינטון שהאשים את ערפאת בכישלון השיחות בקמפ-דויד), לא ישכנעו אותם אחרת.
תעמולה זו, שמשפיע כך על אזרחים ישראלים, אשר חיים כאן במציאות היום יומית שלנו ובכל זאת מאמינים לה - למרות שלעיתים התיאורים של הפלסטינים מופרכים עד כדי גיחוך - למשל הסיפורים של חיילים שמחלקים סוכריות עם רעל לילדים פלסטיניים, או החיילת העירומה שמפתה את הצעירים להתקרב לטנקים ואז הורגת אותם וכמובן ה"אין טבח" בגנין - תעמולה זו כאמור, אם היא מפילה "חללים" בקרב ישראלים, בוודאי ובוודאי שמשפיעה על אזרחי מדינות אחרות, שלא ממש מכירים את פרטי הסכסוך.
אין זו גזירה משמיים, או אנטישמיות כלל עולמית, או הזדהות אוטומטית עם החלש - כפי שחלק טוענים בניסיונם להסביר את האהדה לה זוכה המאבק הפלסטיני. הדבר נעוץ בעיקר בתעמולה והסברה, שם נכשלנו כישלון חרוץ.
דוגמאות לכך ניתן לראות למשל בפרסום על כתבת העיתונות הפופולרית והותיקה באיטליה, אשר החלה לפרסם מאמרים בגנות הרשות הפלסטינית, בכך שהיא היא זו שאשמה במצב אליו נקלע האזור והביעה תמיכה במאבק שמנהלת ישראל. כתבת יחידה זו, שניצבה בפני איומים על חייה מצד גורמים פרו-פלסטיניים, הובילה על-פי הפרסום, לשינוי ממשי בסקרי דעת הקהל באיטליה, לטובת ישראל - וכל זאת כיוון שהאיטלקים מעולם לא שמעו את הצד שלנו בסכסוך, אלא רק את מה שהתקשורת מטפטפת להם, על דיכוי וסבל של העם הפלסטיני.
אנו לעומתם, לא מצליחים ולרוב גם לא מנסים, להסביר לעולם ואפילו לא לחלקים מעמינו, כי יש לנו זכות מלאה לחיות בכל חלקי חבל הארץ הזאת - וההתייחסות לפליטים הפלסטינים, לא צריכה להיות שונה מההתייחסות לפליטים היהודים, שנאלצו לברוח בלי רכושם מארצות ערב, עם פרוץ מלחמת העצמאות (חילופי האוכלוסיות שנעו מישראל והחוצה ממנה הסתכמו בכ - 600 אלף פליטים יהודים מארצות ערב, לעומת כ - 750 אלף פליטים פלסטינים שברחו משטח ישראל).
אין לפלסטינים לבוא בטענות אלא אל עצמם, שכן יכלו כבר מזמן לחיות לצדנו ולשגשג בשלום - ואל לנו להתנצל על כך שניצחנו במלחמה שנכפתה עלינו ואילצה אותנו לכבוש את השטח כולו.

תמיכה בהנהגה חלופית מתונה - פוסט ערפאת
בעבר דובר על מס' אישים אשר יחליפו את ערפאת ואתם ניתן יהיה "לסגור עסקה". בין השמות שהתעופפו באוויר הוזכרו בין היתר - מרואן ברגותי - שעומד למשפט בעוון תכנון ומימון פעולות רצח בישראל, ג'יבריל רג'וב - שבמפקדתו שנכבשה הסתתרו עשרות מבוקשים על רצח ונמצאו במקום חומרי חבלה וחגורות נפץ לפיגועים בישראל.
כפי שציינתי קודם לכן, הפלסטינים מאוחדים במטרתם האסטרטגית ולפיכך, לא משנה מי יעמוד בראשם, הכיוון הזה לא ישתנה, שכן גם העם הפלסטיני - אחרי שנתיים קשות במיוחד מבחינתו, עדיין דבק בדרך הטרור (גם הקולות הנשמעים כעת מהצד הפלסטיני, על הפסקת פיגועי ההתאבדות בתוך שטח ישראל, נעשים ע"פ דבריהם בשל איבוד התמיכה הבינ"ל, אך לא "חס וחלילה" מהרצון להגיע לשלום) - כך שגם במידה ויהיו בחירות ברשות הפלסטינית (ע"פ דרישת הקהילה הבינ"ל) רוב הסיכויים הם שערפאת יבחר שוב - כיוון שהעם איתו ועם דרכו (למרות כל השחיתויות שמתגלות ברשות).

סיכום הנקודות העיקריות בבעיה
כאמור במבוא הבאתי מס' דעות הרווחות בקרב הציבור למקור הבעיה שלפניה אנו ניצבים (ערפאת, ארגוני הטרור וכו'). ע"פ הבנתי וניתוח הגיוני של העובדות בשטח, מוביל לכך שהמצב לא ייפתר ע"י החלפתו של ערפאת - אי לכך הוא לא יכול להיות הבעיה. גם פעילות ארגוני הטרור הינם רק סימפטום של אוכלוסייה ומנטליות רצחנית, אשר גדלה כאן לידנו.
הבעיה היא כאמור, הבנה ותמיכה ברצח אשר קיימים בכל הארגונים הפלסטינים הפעילים ומושרשים החל מהגיל הרך - על כך שלא יסתפקו בפחות מפלסטין מהנהר ועד הים ויכו בנו גם בנשק הדמוגרפי - עד להחזרת כל האדמה הזאת לשלטון מוסלמי.
סימפטומים נוספים של הבעיה הינם:

• הזהות של כל הפלסטינים (והערבים בכללם) בשטחים ובתפוצות, עם האסטרטגיה של "החזרת" כל האדמה.
• נקיטת טקטיקות שונות להשגת המטרה, כשאחת מהן היא שיטת הסלאמי ושימוש בתעמולה להשגת תמיכה ביעדיהם.
• ערביי ישראל שזיהו עצמם כחלק מהעם הפלסטיני ובכך למעשה יצרו ראש חץ של האויב בתוך המדינה.

הפתרון
אפתח ואציין כאן, כי אין אני רואה את עצמי כקיצוני ואפילו לא כאיש ימין, אלא אדם שמנתח את המציאות הקשה שהוא רואה לנגד עיניו ומנסה למצוא מוצא מהסבך.
ע"מ שפתרון זה, או כל פתרון אחר לצורך העניין, יצליח - נדרשים לכך מס' תנאים, כשבראש ובראשונה נדרשת תמיכה רחבה מצד העם בישראל על כל פלגיו (מימין ועד לשמאל), כך שנוכל להציג חזית אחידה בפתרון - ממש כפי שעושים הפלסטינים בהתבטאויותיהם בתקשורת.
הפתרון שאציע כאן כולל למעשה אלמנטים מהמצע של רוב המפלגות הציוניות - ממר"צ בשמאל ועד מולדת בימין, אך גם מכניסה אלמנטים חדשים שטרם הושמעו.
להערכתי הדרך היחידה להמשך קיומה של המדינה גם בעוד 50 ו- 100 שנה (דרך אגב, בארה"ב כבר נשמעו הערכות מומחים שטענו כי למדינת ישראל אין סיכוי לשרוד בטווח הארוך), הינה אימוץ הרעיון של שתי מדינות ל - שני עמים. רעיון שמקובל על העולם וגם על השמאל הישראלי כסיסמא - אולם אני מתכוון לכך במלוא מובן המילה - כלומר הקמת מדינה פלסטינית בשטחים, כולל מזרח ירושלים ופינוי כל הישובים היהודיים משם (כולל אריאל), אך במקביל לפנות את הפלסטינים תושבי מדינת ישראל למולדתם פלסטין. כאמור אינני שולל את זכותם של הערבים לבעלות על שטחים בישראל, כשם שאסור לשלול את זכותם של היהודים על שטחים ביהודה ושומרון, אך כפתרון לאומי - זו הדרך היחידה להתקיים. כמובן שינתן פיצוי הולם לכל מי שייאלץ לעזוב את ביתו - ובמקרים מסוימים אינני שולל תיקוני גבול וסיפוח אדמות לשטח המדינה הפלסטינית, ללא פינוי האוכלוסייה מבתיהם - למשל אזור במשולש (רעיון שהוצע בעבר ע"י אפריים סנה ואלי לנדאו).
הפליטים הפלסטינים החיים בארצות השונות ברחבי העולם, יוכלו לחזור למולדתם החדשה פלסטין, שתוקם בשטחים - אם כי רצוי (גם למדינה החדשה שתקום) כי ימצא להם פתרון בתמיכה בינלאומית במדינות הערביות בהם הם יושבים.
הפתרון הנ"ל פותר לא רק את הסכסוך על הקמת מדינה פלסטינית בשטחים, אלא גם את הבעיה הדמוגרפית לה אנו עדים בישראל.
יבואו ויטענו כנגדי כי התוכנית לא ישימה, כיוון שהערבים לעולם לא יסכימו לה - ואני אומר - נכון, הם לא יסכימו, לא לתוכנית הזאת ולא לשום תוכנית אחרת שתסתור את האסטרטגיה הבסיסית, אשר לא מכירה בזכותו של העם היהודי למדינה בחבל ארץ זה.
אז איך בכל זאת יש ליישם את התוכנית?
יש לפנות לקהילה הבינ"ל ובייחוד לאמריקנים ולאירופאים, הצמאים כל-כך לפתרון באזור, עד כדי כך שקפצו על כל יוזמה או חצי יוזמה שנקרתה בדרכם (למשל היוזמה הסעודית, שבכלל לא התיימרה להיות תוכנית - לפי דברי יורש העצר הסעודי) ואף ניסו להעלות תוכניות משלהם.
אחת הטענות המרכזיות שלי כנגד הממשלה היא - מדוע מדינת ישראל צריכה להמתין ליוזמה שתונחת ותיכפה עליה ממדינות העולם, האם אין אנו יודעים מה הוא הפתרון הרצוי לנו?
לכן לדעתי, אנו הם אלה שצריכים ליזום את התוכנית שתוצע. בנוסף, אי הצגת תוכנית לפתרון מצד ישראל, מציג אותנו בעיני העולם כמדינה שיש לה "רק דרך צבאית" ואת הממשלה, כממשלה אשר לא נותנת לפלסטינים אופק מדיני ע"מ להפסיק את הלחימה.
יש להציג תוכנית זו לעולם, תוך ציון כי זו הדרך היחידה לפתור כאן את הסכסוך שנמשך כבר למעלה ממאה שנה - שכן שני העמים הוכיחו כי הם לא יכולים לחיות בדו-קיום זה עם זה, ללא איום קיומי מתמיד, ממש כמו במקומות רבים אחרים בעולם (כגון: יוגוסלביה והודו - פקיסטן בחבל קשמיר ועוד). צריך לציין בפני העולם כי חוסר ההפרדה יגרום לכך שגם כאן המלחמה תמשך עוד דורות רבים וכי המקום היחידי שבו שורר שקט בסכסוך דומה, הינו קפריסין - שבה חולקה הארץ ע"י הפרדת האוכלוסיות, לחלק האי התורכי ולחלק יווני.
הצגת תוכנית זו כאמור, שהינה תוכנית של היפרדות בהסכמה ובשלום תוך חלוקת הארץ מחדש, תפיל את הכדור למגרשם של הפלסטינים - אשר בהלך הרוחות הנוכחי השורר בקרבם, לא יוכלו לדעתי להסכים לה בשום אופן. לכן עלינו לציין בפני הקהילה הבינ"ל, כי את הסכסוך ניתן ליישב בדרכי שלום כפי שהצענו, אבל אם הצד השני בוחר במלחמה, אין אנו חוששים גם מאופציה זו. אך במקרה שכזה, לא נסכים בשום אופן להקים לצדנו מדינת אויב , שיהיה באפשרותה להתחמש ולהתכונן לתקיפה (ממש כפי שקורה בלבנון), תוך איום ממשי על ריכוזי האוכלוסייה המרכזיים שלנו. לכן האלטרנטיבה היא כי הקהילה הבינ"ל תיאלץ למצוא לפלסטינים פתרון במקום אחר.
אם הפלסטינים לא יהיו מוכנים לקבל את ההצעה של חיים לצדנו (כלומר ימשיכו לדבוק במטרתם לחיות כאן על חורבותיה של ישראל), אזי בבחירה הניצבת בפנינו של אנחנו או הם, אני בוחר בנו - והם פשוט לא יחיו כאן.
אינני מציע להרוג באוכלוסייה וגם לא לשלוט על חייהם - דבר שפוגע לא רק בהם, אלא גם בנו ובחיילינו, הנאלצים לעיתים להתמודד מול ילדים, נשים וזקנים (מה שמציג אותנו בצורה לא אהודה בתקשורת הבינ"ל). יש להודיע כי מכל מקום ממנו יצא פיגוע, עיר או כפר (למשל ג'נין הנחשבת לבירת המתאבדים) - המקום יחשב כבסיס צבאי לכל דבר, המשמש ליציאה לפעולות צבאיות (ממש כפי שהפלסטינים מגדירים את פעולותיהם). על הצבא לנתק את המים והחשמל, שהם מקבלים מאתנו ויודיע לתושבים כי עליהם לעזוב את בתיהם תוך מס' שעות - ואז פשוט ליישר את השטח, כפי שעושים בכיבוש של בסיס אויב.
האפקט של הריסת ישוב שלם ואפילו אם הוא כפר קטן, תוך ידיעה כי תושביו לא יוכלו לחזור אליו לעולם ויהפכו גם הם לפליטים - יהיה אפקט שלהערכתי יכריע את המלחמה. לא יהיה צורך לגרש מכאן 3 מיליון פלסטינים ואפילו אין צורך להעבירם את הגבול. ברגע שהפלסטינים יבינו כי בדרך המלחמה שהם בחרו, לא רק שלא ישיגו את כל השטח, כפי שהם קיוו, אלא שהם גם הולכים להפסיד את מה שיש להם היום - ג'נין, קלקיליה, טול-כרם ועוד - רק אז ניתן יהיה לדון בהצעת שלום אמיתית והפרדה בהסכמה.
על מנת לנצח במלחמה, צריך לראות את הדברים מנקודת המבט של אויב, להבין מה חשוב לו ומה יגרום לו לאבד את המוטיבציה להלחם. הדבר החשוב ביותר לפלסטינים הינו האדמה והמשפחה (ניתן ללמוד זאת גם מצורת ההתיישבות שלהם בחמולות, כשהם מסרבים להתנתק מהאדמה עליה גדלו וממשפחתם הקרובה). מניתוח תפיסת עולמם ניתן ללמוד, כי הקרקע חשובה להם לעיתים יותר מהחיים - ניתן לראות זאת גם בכך שהם מוכנים להקריב את חייהם כשהם מתאבדים או שולחים את בניהם להתאבד, הכל למען המאבק על הקרקע.
הייתי מאד רוצה לקוות כי הפלסטינים ייעתרו להצעתי לחלוקה, מבלי שנאלץ לנקוט בצעדים דרסטיים. אך מניתוח של המציאות ומראייה של המערכה מנקודת מבטם, רק אפשרות של איבוד האדמה, שהיא האסון הגדול ביותר שניתן להביא עליהם - יותר מפצצות ומוות, תוכל לשנות את המציאות בה אנו חיים (אנו רואים ניצנים לכך, בידיעות על הסגרת מתאבדים ע"י בני משפחתם, מחשש לבתיהם והאדמה עליה הם חיים).
במידה ויום אחד הם אכן יתרצו ויתפכחו מהתקווה לפלסטין הגדולה מהנהר עד הים, נדון אתם על הקמת המדינה הפלסטינית לצדנו.
בפני כל אלא החוששים מרעיון זה אני רוצה לציין, כי התנאי ההכרחי והחשוב מכולם לקיום הסכם שכזה הינו, שהשלטון הפלסטיני ידאג לשנות את תוכניות הלימודים בבתי הספר ויתחיל לחנך את האוכלוסייה לשלום, יפסיק את ההסתה נגדינו והחשוב מכל, יחויב לשתף פעולה (מילת גנאי שמביאה היום להוצאה להורג) עם השלטון הישראלי כנגד הקיצוניים ובשלב הראשון יעצור ויסגיר לעיני כל כלי התקשורת, את ראשי המחבלים לישראל - ע"מ להוכיח לאוכלוסיות בשני העמים כי שתי הממשלות יפעלו מעתה יחדיו.

כאמור הפתרון המוצא כאן הוא היחידי, הפותר את כל הבעיות הביטחוניות הקשות שבפניהם עומדת מדינת ישראל מבית ומבחוץ ולא קיימת אף מפלגה בארץ אשר מציעה פתרון גורף שכזה.

תקוותי כי הצעה זו תקודם ע"י גורם פוליטי כלשהו ובטוח אני שתגרוף אהדה רבה בקרב מצביעי רב המפלגות, מהשמאל ועד לימין ותיצור סוף סוף חזית אחידה בישראל (מטרה חשובה לכשעצמה).