חילופי האוכלוסין בין יוון ותורכיה

במלחמת הבלקן, שהחלה ב1912, איבדה האימפריה העותמאנית את רוב השטחים שנותרו לה באירופה. בגבולות החדשים נותר מצב מעניין: בתראקיה המערבית, שנפלה לידי היוונים היה רוב מוסלמי, ואילו תראקיה המזרחית, שבה שני שלישים מהאוכלוסיה היו יוונים ובולגרים, נותרה בידי העותמאנים. לכן, בולגריה והאימפריה העותמאנית צירפו פרוטוקול על חילופי אוכלוסין וולונטריים לחוזה השלום שלהן מספטמבר 1913, שכלל ועדה משותפת לטיפול ברכוש המושאר מאחור בידי המהגרים. הסכם זה שימש מודל להסכמי חילופי אוכלוסין מאוחר יותר בבלקן ובמזרח התיכון^[1].
לאחר מלחמת העולם הראשונה התחוללה לחימה בין היוונים ובין התורכים באסיה הקטנה. הצבא היווני השתלט על מערב אסיה הקטנה, שם התגוררה אוכלוסיה יוונית גדולה, אך הובס בידי התורכים. עם הצבא היווני הנסוג עזבו כחצי מיליון יוונים את מערב אסיה הקטנה.
הרעיון לחילופי אוכלוסין של היוונים מאסיה הקטנה עם המוסלמים מיוון הועלה בידי הנציב העליון של חבר הלאומים לענייני פליטים, המדען הנורבגי וחתן פרס נובל ד"ר פריטיוף נאנסן^[2], ואומץ במהירות בידי ממשלת יוון. זרימת רבע מיליון פליטים יצרה בעיית מגורים קשה ביוון, והעברתם של 600,000 המוסלמים ביוון היתה יכולה לסייע לפתרון בעייה זו.
ליוון כבר היה ניסיון באותה שעה בחילופי אוכלוסין: בחוזה השלום שלה עם בולגריה מאוגוסט 1920 נכלל סעיף על חילופי אוכלוסין וולונטריים של 92,000 בולגרים מול 46,000 יוונים. ב30 לינואר 1923 הושג הסכם בין תורכיה ליוון, על חילופי האוכלוסין, והוא הוכלל בהסכם השלום של לוזאן מיולי 1923.
בשעת חתימת ההסכם כמיליון יוונים כבר נמלטו כפליטים, וההסכם קבע טרנספר חובה לנותרים. הקריטריון לאלו שנכללו בחילופי האוכלוסין היה ההשתייכות הדתית: לכנסייה היוונית אורתודוקסית או לאיסלאם, וללא קריטריונים של שפה או מוצא אתני. היוונים מקרמאן היו דוברי תורכית השייכים לכנסייה היוונית האורתודוקסית. כמו כן, רבים מבין המוסלמים שהועברו לתורכיה שפתם היתה יוונית.
סך הכל עברו ליוון 1.2 מיליון איש, ומספר קטן יותר של תורכים הועברו לתורכיה (אין מספרים מדוייקים ומדובר בהערכות)^[3]. הפליטים שהגיעו ליוון יושבו כקהילות.
לסיכום, ניתן לומר כי לאחר מאות שנים של חיים בשלום בין המוסלמים והנוצרים בשטחי האימפריה העותמאנית, הרי בעת החדשה המצב בין הקהילות השונות הידרדר לכדי מלחמות אזרחים ושחיטות הדדיות, מצד נוצרים ומוסלמים כאחד. במצב עגום זה, היה ברור כי המשך החים בצוותא של הנוצרים והמוסלמים איננו אפשרי, ובשל כך נתקבלה ההחלטה על חילופי אוכלוסין בין תורכיה ויוון. למרות הקשיים שעברו על אלו שנכללו בחילופי האוכלוסין, לטווח הארוך הדבר סייע לתורכיה וליוון לגבש עצמן כמדינות לאום, בעלות קשרים נורמליים ביניהן, ולסיים בכך סדרה ארוכה של מלחמות עקובות מדם שניהלו.