חילופי האוכלוסין בין הודו ופקיסטאן

חילופי האוכלוסין בין הודו ופקיסטאן היו הגדולים ביותר שהתרחשו מאז ומעולם.
בהודו, בעת שהיתה נתונה לשלטון הבריטי, המוסלמים היו כ25 אחוזים מהאוכלוסיה. הם היו מפוזרים בתת-היבשת, והיוו רוב באזורי בנגאל ופונג'אב. המוסלמים הונהגו בידי "הליגה המוסלמית" בראשות מוחמד ג'ינאח, שתמכה בחלוקת תת היבשת ובהקמת מדינה מוסלמית נפרדת, פקיסטאן (מילולית: ארץ הטהורים).
המנהיג ההנדי, ג'וארהלאל נהרו, שעמד בראש מפלגת הקונגרס, התנגד בתחילה לחלוקת תת-היבשת. עם התקרב מועד פינוי הבריטים, אלימות בין-דתית התפשטה בערים הודיות רבות: ביהאר, בומביי, כלכותה, לאהור, ועוד. התרחשו מעשי טבח אכזריים רבים: הינדים וסיקים טבחו במוסלמים, ומוסלמים טבחו בהינדים ובסיקים. לאור האלימות העולה על גדותיה, גם ג'וארהלאל נהרו הסכים לחלוקה ולהקמת פקיסטאן.
לאחר הקמת פקיסטאן העצמאית, באוגוסט 1947, הינדים וסיקים החלו לצאת משטחה ולעבור להודו, וכמו כן מוסלמים יצאו מהודו לכיוון פקיסטאן.
יציאת האוכלוסין החלה באביב 1947. המעבר התבצע ברכבות, בעגלות, במטוסים וברכבות וגם בדרך הים, בספינות קיטור בהן עברו ההינדים מקראצ'י לתחומי הודו. אולם רוב העוברים עשו זאת בשיטה העתיקה ביותר - ברגל.
רבים מההינדים והמוסלמים שעזבו את מקומות מגוריהם נרצחו בדרך. כנופיות חמושות של הינדים, סיקים ומוסלמים, התקיפו את הפליטים ורצחו רבים מהם.
ראש ממשלת הודו, נהרו, הודה במסיבת עיתונאים כי איש מהמנהיגים ההודים לא חזה את מעבר האוכלוסייה הצפוי, וייתכן שהייתה זו טעות בהערכה מצידם^[1].
נהרו סיפר בהזדמנות אחרת, כי פעם נתקל בשיירה של מאות אנשים ההולכים בדרך, שבתוכם זיהה חברים ומכרים ותיקים שלו : "הם האשימו אותי כי הולכתי אותם שולל. הם התייחסו לדברים שאמרתי עשרה ימים קודם לכן בשידור של All-India Radio שבו פניתי לאנשים לא להגר ולהישאר במקומם. הם סיפרו לי כי הם נהגו על פי עצתי ואלו היו התוצאות: כל בני משפחתם מתים, והם היחידים שנותרו. לאחר מכן זה היה בלתי אפשרי בעבורי לבקש מהם להישאר למרות ההשלכות ולעמוד בפני סכנות גדולות יותר"^[2].
הפליטים ההינדים והסיקים נטשו 5.7 מיליון אקר של אדמה מעובדת במערב פונג'אב, והמוסלמים נטשו 4.5 מיליון אקר במזרח פונג'אב. האדמה שננטשה בכל מדינה חולקה לפליטים שהגיעו אליה על פי קריטריונים קבוצתיים) גודל המשפחה).
גם לאחר חילופי האוכלוסין בהודו נותר מיעוט מוסלמי גדול, הממשיך להיות מוקד למתיחות ולמעשי רצח הדדיים המתפרצים מפעם לפעם.
היחסים בין הודו ופקיסטאן נותרו עוינים, ושתי המדינות ניהלו ביניהן כמה מלחמות גבול בשנים 1947-1949, 1971. בין הודו ופקיסטאן נשארה תלויה ועומדת בעיית חבל קשמיר, שאוכלוסייתו מוסלמית אך הוא שייך להודו, ושתי המדינות טוענות לבעלות עליו.

לקריאה נוספת: