המימד האסלאמי של מלחמת ישראל ערב

משה שרון

שלח מאמר | גרסת ®MS-Word | הדפסה

לפני שאומר את הדברים שאני רוצה לומר על המימד האיסלמי במדיניות של הערבים במזרח התיכון בכלל והרשות הפלסטינית בפרט, אני רוצה לפתוח בכמה הערות על המציאות שישראל נקלעה אליה בעקבות הקמתה של הרשות הפלסטינית. ב- 1983 צה"ל לחם בלבנון עד שגרש משם את ערפאת ואת כל חבורתו לתוניס ולמדינות ערביות אחרות. האיש הזה, ששנאתו למדינת ישראל וליהודים יוקדת בקרבו, לא מעט בשל הבזיונות שספג, לא חלם שדווקא מדינת ישראל, שגירשה אותו מלבנון, תחזיר אותו אל מקום משאת נפשו ממש אל לבה של "פלסטין הכבושה" לתחומי יהודה ושומרון וחבל עזה. יתר על כן בשיא גוזמת הזיותיו לא עלה בדעתו, שמדינה זו שכל חייו הוקדשו לחיסולה, תזמין אותו להביא לתוכה גם את צבאו; גם תיתן לו נשק, וגם תאפשר לו להבריח נשק, ואף תספק לו את הכלים להקים באין מפקח ואין מפריע מערכות חינוך והסברה ותקשורת המונים הנותנות לגיטימציה לשנאת ישראל וממסדות אותה. שהרי, בעצם קיומה, הרשות הפלסטינאית היא הביטוי למיסוד הטענה הערבית לאי-חוקיותה של מדינת ישראל. ברשות הפלסטינית מעצם מהותה נמצאים כל המרכיבים של המיסוד הזה. קשה למצוא את הביטוי הנכון כדי לתאר את האיוולת המדינית אשר הביאה את האויב המר ביותר של מדינת ישראל אל תוכה ואפשרה לו להמצא במצב הנוח ביותר כדי לפגוע בה. לעתיד לבוא, ייזכר "הסכם אוסלו" לדראון עולם בתולדות ישראל.
להלן אדון בשניים ממרכיבי מיסוד הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל המוטבעים בישות הפלסטינית: המרכיב הפוליטי והמרכיב התרבותי-דתי. בהקשר זה אני מבקש להוסיף הערה על מדיניותה של ישראל ביחס לעולם הערבי בכלל ולפלסטינים בפרט; זו המדיניות אשר הובילה בין השאר לאסון של אוסלו. שני דברים בולטים מציינים אותה:

  1. התדיינות היהודים עם עצמם. על פי רוב אנו, היהודים, מדברים עם עצמנו. כלומר,אנו יצרנו תמונה דמיונית של המזרח התיכון המרוחקת מרחק מזרח ממערב מהממשות האמיתית של האיזור הזה, ועל-פי התמונה הזאת תכננו, או לא תכננו, את מדיניותנו. "המזרח התיכון החדש" המונח והספר, הם הביטוי המובהק ביותר של חזיון תעתועים שנעשה בסיס להחלטות הרות גורל. חוץ מכותב הספר וממציא המונח וחבורת חסידיו, איש בעולם הערבי לא התרשם מן הספור הבדיוני הזה. לכל היותר ראו בו כוונה רעה של היהודים המבקשים להשתלט בנכליהם על העולם הערבי. מובארכ היה קצת יותר "נדיב". מסופר עליו, על הנשיא חוסני מובארכ שתהה, לאחר פרסום הספר "מזרח תיכון חדש" (של שמעון פרס): "מה קרה למזרח התיכון הישן, מה לא טוב בו?" והשאלה הזאת אינה שאלה קנטרנית, אלא שאלה אמיתית מאד, של מנהיג ערבי החי עם המציאות ולא ממציא תמונה דמיונית שלה.

  2. בורות. עד היום אנו הפגנו בורות באשר לתמונת עולמם של אויבינו ובמיוחד הפלסטינים; ועל בורות זו, שמנהיגינו לא היו מודעים לה או התעלמו ממנה, ניסינו לבסס את מדיניותנו כלפי הרשות הפלסטינית. הסתכלנו על הישות הפלסטינאית כעל גוף שאפשר "לעשות אתו עסקים" ללא התייחסות לעולם המדיני התרבותי והדתי אליו הוא שייך. כאן היא הבורות הרת האסון.
    בורות זו איננה נובעת מכך שאין לנו מומחים, אלא זוהי בורות הנובעת מכך שרוב הפוליטיקאים במדינת ישראל מעדיפים לשמוע את עצמם ואין הם רוצים לשמוע מומחים. ומה שיותר גרוע הוא שה"מומחים", היודעים היטב את האמת ומצויים היטב במקורות, מוכנים לעקם את המציאות כשהם מערבים את השקפות עולמם והעדפותיהם הפוליטיות עם מומחיותם, ומשמיעים לפוליטיקאים את מה שאלה רוצים לשמוע ולא את מה שמתחייב מן הניתוח הקר של העובדות באזמל מנתחים של מלומדים. הוסף לבורות גם את הקלות שבה מוכנים פוליטיקאים ישראלים לוותר בקלות על עמידה על עקרונות שעניינם זכויות היסטוריות, כבוד לאומי והקבלה בתביעות ובניסוחים של מסמכים. בעוד שהצד שכנגד עומד על תביעותיו לניסוחים שמרוקנים את תביעות ישראל מתוכנן, הפוליטיקאים מן הצד הישראלי מחליטים שאפשר להתחכם בכל מיני לוליינויות לשוניות ולוותר על דברים של ממש ובלבד להגיע לנייר חתום כלשהו עם הערבים, אשר לרוב אין לו ערך יותר מערכו של הנייר שעליו הוא נכתב.

הנה דוגמה אחת: בהסכם קמפ-דיוויד יש כמה וכמה פעמים התייחסות ל"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", אין אפילו פעם אחת התייחסות לזכויות הלגיטימיות של העם היהודי. הכוונה היא לקמפ-דיוויד הראשון, שבו נחתם הסכם העקרונות שעליו מבוסס הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים (זה היה, לדעתי, שורש כל רע, אבל זה כבר עניין אחר). המומחים התריעו, אולם מי שם אליהם לב כאשר חצוצרות "השלום" הריעו. ההתרעות, שנפלו על אזניים ערלות, היו על כך שהמצרים תובעים דברים שלא נוגעים להם כלל, שהנושא הפלסטיני אינו מעניינם, ושהדיון חייב להיות דו-צדדי ולעסוק רק באינטרסים הישראליים מצריים. סאדאת, שהיה איש חכם מאד, חש בענני האופוריה "השלום עכשווית" בישראל, ועמד על כך שבהסכם שנחתם יופיע הביטוי "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". ושום יד יהודית לא רעדה לחתום ולאשר את הזכויות הפלסטיניות חמש פעמים. ולא שם איש לב לכך, שעל ידי אישור ה"זכויות" הללו, אמרה מדינת ישראל שהיא קיימת לא בזכות; מה גם שעל ידי השמטת הזכויות הלגיטימיות של העם היהודי, אפילו "איזון" לא נשמר. אך מי רצה אז לקלקל את השמחה. העיקר שראש ממשלת ישראל כתב מכתב שבו הוא מציין שבכל מקום בהסכם שבו כתוב "הגדה המערבית" מצדו הכוונה היא ליהודה ושומרון! אכן השג ענק - מכתב של ראש ממשלת ישראל לעצמו. אבל מצרים קבלה את כל מה שהיא דרשה בנכסים של ממש, במעורבות בעניין לא לה, ובדלת פתוחה אל משרדי האוצר וההגנה האמריקניים.
האם איש אינו שואל את עצמו לא רק מה למצרים ול"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" אלא בעצם מה לנו ולהם? מאימתי מדינת ישראל עוסקת בזכויות לגיטימיות של אחרים. אנו עוסקים, עסקנו וצריכים לעסוק אך ורק בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי. הוא האמור ביחס לעסוק האובססיבי ב"מדינה הפלסטינית". מדוע הקמתה של מדינה פלסטינית, אירידנטית, אויבת ישראל מעצם מהותה, צריכה להיות עניין שאנו עוסקים בו לבד מהמאמץ למנוע הקמת מדינה כזו? מעבר לכך בודאי שאין אנו צריכים לעסוק בנושא ולתכנן, כפי שעושים רבים בתוכנו מבלי שנתבקשו לכך, את פניה של "מדינה" כזו.
המדינה הפלסטינית זה עניין שלהם. העניין שלנו זה המדינה היהודית, מדינת ישראל. זה ורק זה הוא העניין שלנו. כל הדיון על מדינה פלסטינית בתוך מדינת ישראל הוא לא רק טעות, אלא הוא סכלות. צריך להפסיק לדבר בכלל על הנושא הזה. אני חוזר ואומר: זה לא נושא שנוגע לנו, זה לא עסק שלנו. מדינה יהודית - קיומה, שגשוגה, יהודיותה, בטחונה, אלו צריבות להיות הבעיות המרכזיות שבהן אנו צריכים לעסוק, מתוך התייחסות לזכותנו הלגיטימית, ההיסטורית המעוגנת במורשתנו והסתמכות רק עליה. אך דווקא על זכות זו אין אנו דנים ואותה אין אנו מדגישים כערך מדיני ומוסרי עליון. מתי לאחרונה שמעתם ברדיו, או חזיתם בטלוויזיה התייחסות חיובית רצינית לזכותו הלגיטימית של העם היהודי על ארץ ישראל. על זכויותיו הלגיטימית של העם היהודי בכלל, שעה שגלי האתר מתפקעים מרוב זכויות של העם הפלסטיני. הרי זכותו הלגיטימית של העם היהודי, אליבא דכולי עלמא, צריכה לכל הפחות להיות מקבילה לזכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני ובאמת היא עולה עליה אלף מונים. אבל כולם, בתוכנו ובעולם הסובב אותנו, "מומחים" לזכות הלגיטימית (דווקא) של העם הפלסטיני. במו ידנו השכחנו שיש משהו עמוק ושורשי ומוטבע בלבה של תרבות העולם: הזכות ההיסטורית האוטנטית של העם היהודי. אני אינני מדבר כבר על המאמץ הערבי והפלסטיני הסיסטמתי, המרוכז למחוק כל זכר לקשר היהודי לארץ ישראל ולהשמיד עתיקות יהודיות בהר הבית ומחוצה לו, כחלק אינטגרלי של המאמץ הזה. אולם מה נלין על האויבים שעה שאי אלו ארכיאולוגים והיסטוריונים חדשים ישראליים, נוטלים חלק בהילולה שמטרתה לבטל את חשיבות המימד ההיסטורי של הקשר יהודי לארצו ולהקטין את ערכו.

עכשיו לעניין עצמו. לאחר חתימת הסכם אוסלו, קבע יאסר ערפאת את קווי המדיניות שלו בגלוי. אני הייתי בין הראשונים לחשוף את הדברים בפומבי, מיד כשקיבלתי את הקלטת של נאומו ביוהנסבורג מעט אחרי החתימה על ההסכם ההוא. ביוהנסבורג הסביר יאסר ערפאת שני דברים חשובים שכדאי לדעת אותם: מהי משמעות השלום בשבילו, ומה הוא מתכוון בהסכם אוסלו. להלן אעסוק בשני עניינים אלה שלובים זה בזה.
משמעות השלום אצל יאסר ערפאת היא משמעות השלום האיסלאמית, והוא אמר זאת בגלוי כשהוא חוזר ונשען על פרקים בהיסטוריה האיסלאמית שהם בעיני המוסלמים בעלי חשיבות מכרעת. צריך להבין את מה שעומד מאחורי ההתייחסות של מנהיג ערבי לפרקים בתולדות האסלאם, דווקא בהשוואה למקובל במקומותינו. כשמנהיגים ישראלים דנים בענייני מדיניות עכשווית, אף אחד מהם איננו חושב להזכיר פרקים מן ההיסטוריה היהודית למשל זו של הבית הראשון או אפילו השני במוקד של טיעוניו המדיניים. אבל כשיאסר עראפת עוסק בענייני מדיניות הוא מזכיר פרקים מתולדות האיסלאם. והאיסלאם בשבילו כמו השביל כל אחד בעולם הערבי-איסלאמי הוא דבר חי, פעיל, עכשווי, ותמיד רלבנטי. התרבות האיסלאמית היא מקור חיים. זוהי איננה "תרבות עתיקה", היא לא "ימי הביניים", אלא היא שייכת, כאן ועכשיו. היא העבר המועתק אל ההווה ומאיר את העתיד.
אני אומר את הדברים משום שבכל פעם שאני וחברי מזכירים את האלמנט האסלאמי מיד ישנו מי שאומר בבטחון שזה "היה בימי הביניים" ו"שהיום זה לא כך". אך האמת היא שגם אם המקורות נכתבו בחלקם בימי הביניים, התרבות העתיקה (יחסית) הזאת איננה שייכת לימי הביניים, מפני שהערבים גאים בתרבותם וחיים אותה; הם רואים בה את הזרקור, את קרן האור המנחה אותו אל הניצחון הסופי. והניצחון הסופי הוא שלטון האיסלאם בעולם. בנושא הזה אל יהיה לאיש ספק.
הבה ניקח לדוגמה את הקוראן והמסורת הפרשנית המוסלמית. מיד אפשר להבחין שיש הבדל גדול בין יחס המוסלם לקוראן לבין יחס היהודי הממוצע לתנ"ך. בשביל המוסלם, הקוראן הוא איננו רק ספר קודש, העתק מדויק של דבר האל למוחמד, אלא הוא תוכנית. הוא תוכנית פוליטית, הוא תוכנית תרבותית, הוא דרך חיים. צריך לקרוא את הקוראן על כן מנקודת המבט הזאת, לאמור שהוא והמסורת שצמחה סביבו מייצגים מוקדי זהות, אורח חיים ומערכת התנהגות כוללת המקיפה את חיי הפרט, החברה והמדינה. מעל לכל הקראן והתרבות שהוא יצר הם תוכנית לעתיד האנושות. תכנית חיה וקיימת מי שמכם לא קרא את הקוראן, יקרא אותו. אני מבקש לצטט לדוגמה את הפסוק המציין יותר מכל את התוכנית הקראנית לעתיד העולם: "הוא (אללה) אשר שלח את שליחו (מוחמד) עם אורח מישרים ודת אמת, כדי שישלוט על הדתות כולן", סורה 9 פסוק 33).
אמרתי שיאסר ערפאת ניזון מן התרבות האיסלאמית שלו. וכשהוא נשא את דבריו במסגד ביוהנסבורג הוא דבר על מה שאנו והעולם קורא "שלום", אך הוא אמר שהוא מתכוון ל"הודנה". חברי ואנוכי הרמנו קולנו ואמרנו לכל מי שרצה לשמוע שערפאת מדבר בצופן מוכר לשומעיו, ושצריך להבין את הצופן הזה, הרומז אל עולמו התרבותי של המדבר. אך איש לא רצה לשמוע. הדמיון הישראלי ראה שלום של הנביא ישעיהו ואילו ערפאת המוסלם ראה "הודנה" של הנביא מחמד.
הרשו לי להסביר לכם במה מדובר. לא קיים באיסלאם מושג של שלום עם לא מוסלמים. השלום יכול וצריך להתקיים, רק בקרב העדה המוסלמית, בתוככי האיסלאם. שלום כמציאות קבע עם לא-מוסלמים כאשר אלה חיים כשווים לצד המוסלמים ואינם מהווים אובייקט להכנעה בעתיד קרוב או רחוק, פשוט בלתי אפשרי. כי שלום קבע הוא שבירה של עקרון הג'יהאד והפסקת מלחמת המצווה, גם אם מלחמה כזאת איננה מתקיימת בפועל בזמן כלשהו. כשהנשיא סאדאת אמר, אפילו מן הפה ולחוץ: "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים" הרגו אותו. משום שאפילו ברטוריקה הבלתי מחייבת הזאת היתה שבירה של עקרון הג'האד.
אפולוגטים מוסלמים המנסים להמתיק את גלולת מלחמת המצווה באסלאם לאנשי המערב מסבירים שצריך להבין את המונח ג'האד רק כמונח מושאל. לא בדיוק מלחמה אלא כמו שאנו אומרים למשל, מלחמה בעוני. נכון, אתה יכול להשתמש במושג "מלחמה" נגד עוני ובערות אבל פה לא תעזורנה שום התחכמויות - ג'יהאד באסלאם פירושו לחימה של ממש, הקזת דמו של האויב עד הכרעתו. לא מוכרחים להשמיד אבל צריך להכריע. ההכרעה פרושה לגרום לכך שאויבם של המוסלמים יוכרח לקבל עליו את השלטון האיסלאמי כשלטון העליון, או להסתכן בהכחדה. אין דרך ביניים, אלא אם כן מצא האיסלאם אויב עז מדי, אשר לא יוכל לו, ועל כך נדון תיכף.
על-כן, תפיסת השלום של האיסלאם שונה היא מתפיסת השלום ביהדות ובנצרות. תפיסת השלום ביהדות ובנצרות נובעת מן התנ"ך, מחזון הנביאים. והתנ"ך מדבר על שלום במושגים מוחלטים, במושגים של קץ לשפיכות דמים מכל סוג. הוא מדבר על שלום בטבע ובין בני-אדם. בקראן אין מציאות כזאת כלל. לשווא תחפשו בקוראן את חזון השלום של הנביאים.
כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, בקש הנשיא קרטר לרומם את הרגע, ולצטט פסוקים מתאימים למעמד מכתבי הקודש של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. כנוצרי, המכיר את התנ"ך, כמובן לא הייתה לו בעיה. מיכה וישעיהו ספקו מיד את הפסוקים המתאימים: "וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך כאשר בקש הנשיא האמריקני מן המומחים שלו למצוא לו פסוק מן הקוראן שיוכל לצטט אותו, בשם האיזון הקדוש, לא מצאו פסוק דומה במסר האוניברסלי המוחלט שלו ובעוצמה מוסרית דומה. הפסוק היחיד שנמצא הוא: "אם הם (האויבים) מבקשים שלום, (כבר הם נכנעים), אז נטה לכך גם אתה" (סורה 8 פסוק 61. ראוי לציין, שסורה 8 פותחת בדיני מלחמה ושלל). זה ההבדל. האיסלאם הוא דת מיליטנטית, האיסלאם הוא דת לוחמת, וככזה הוא יודע רק דבר אחד- נ י צ ח ו ן. רק ניצחון. ובשביל זה מותר לעשות כמעט הכל. המוסלם הוא בראש וראשונה חייל בצבאו של אללה. הוא צריך להעמיד נגד עיניו מטרה אחת להרחיב את שלטונו של האסלאם עד עולם.
אם לא המושג התנ"כי, מהו איפוא מושג השלום באיסלאם? האיסלאם מכיר רק חלופה אחת למלחמה: "הפסקת אש", "שביתת נשק", הפסקה זמנית של הלוחמה, בערבית נקרא מצב זה בשם "הודנה".
מתי מותר להסכים לפסקת אש, שפרושה הפסקה זמנית בלבד של הג'האד? כאשר האויב חזק מידי ואי אפשר להכריעו. מטרתה העיקרית של הפסקת האש היא להחליש אותו. הפסקת האש היא איפוא מהלך טקטי וחלק אינטגרלי של המלחמה, או כדברי המלומדים המוסלמים ההודנה היא צד אחר של הג'האד. כיוון שמלכתחילה הפסקת האש היא מהלך בעל אופי זמני עם מטרה ברורה בתוכנית המלחמה הרי עושים אותה על מנת ליצור מצב כדי לחדש את המלחמה הפעילה בזמן נוח לאיסלאם. אלה הם דברי המשפטנים המוסלמים, אבל הדברים לא נשארים אצל המשפטנים. כי הרי זה בדיוק דברו של ערפאת ביוהנסבורג: הודנה. כדי שלא יהיה ספק בכוונותיו, הוא גם התייחס באותו מעמד, לאב הטיפוס של כל ההודנות באסלאם: ההסכם שעשה מוחמד עם שבט קוריש. בהמשך למה שציינתי אני מבקש להדגיש שערפאת לא הזכיר הסכם זה כקוריוז היסטורי אלא כתוכנית פעולה.
מה היה ההסכם הזה ומה היו נסיבותיו? ההסכם הזה נחתם בשנת 628 כאשר מוחמד נמצא במצב נחות ביחס לאויביו. לא היה לו עדיין צבא מאורגן. הוא ישב בעיר מדינה וסיכויו להכריע את העיר מכה, בה ישב שבט קוריש, היו בשנת 628 אפסיים. על כן נקט בטקטיקת ההודנה, הקורישים השבעים, שרצו מנוחה, וחופש לנהל בשקט את מסחרם חתמו על ההסכם הזה ברצון. מחמד שתכנן היטב את צעדיו בקש להשיג בהסכם ההודנה את הרדמת אויבו והחלשתו מצד אחד, ומצד שני פסק זמן להכין צבא חזק, חתם גם הוא על ההסכם אף על פי שכלפי חוץ היה בו הרבה ויתורים לאויביו. בלי משים, ואולי מתוך יהירות, ערפאת משווה את עצמו למחמד והוא חוזר ומדגיש את התקדים הזה של הסכם מחמד-קוריש כהסכם היסטורי שנותן צידוק לחתימתו שלו על הסכם אוסלו.
זהו מין הסכם שיש קריצה בצידו: בין כה וכה היהודים אינם מבינים על מה מדובר. כמו הנביא, חושב ערפאת, אקח את המכסימום, לא אוותר על חזון המלחמה הגדולה, אבנה צבא ואסיים את ההסכם בכל רגע שארצה. הרי זוהי רק הודנה. על כן ברור שכאשר אהוד ברק בא עם הצעה נדיבה שמחירה היה "סיום הסכסוך", כלומר שלום "על אמת", ערפאת סרב. לא לזה הוא התכוון באוסלו.
יש לי תלמיד פלסטיני בשם עזמי אבו סעוד. הוא מספר לי שערפאת הוא דודו מצד אמו. שאלתי: "איזה שלום אתם רוצים?" הוא ענה: "האם אנחנו מדברים על שלום? אנחנו מדברים על הודנה. ואני ואתה יודעים מה זה הודנה".
האם יש בכלל מושג השווה בתוכנו ומהותו ל"שלום" אמת? בכל הספרות הערבית אם קלאסית אם המודרנית, לא תמצאו את המונח שלום, במובן שאתם מדברים עליו, או חולמים עליו. אין דבר כזה. לצד ההודנה ישנו המונח "צולח". "צולח" הוא למעשה הסכם כניעה. כאשר האויב נכנע, אזי נערך הסכם המסדיר את החוקים והכללים, בהם הוא יחיה תחת שלטון מוסלמי. ערפאת אוהב להדגיש שירושלים נכבשה ב"צולח" (בשנת 638), ואז העניק האסלאם מעמד של "בני חסות" למוסדות הנוצריים בה. על בסיס זה תובע ערפאת גם היום את האפוטרופסות על כל המקומות הקדושים בירושלים כשליט עליון.
ערפאת חוזר ומדגיש את התקדים של ההסכם בין הנביא לשבט קורייש. הידוע בשם "הסכם חודיביה" (מקום לא רחוק ממכה, שם נערך ההסכם). ההסכם הזה יצר את התקדים שעליו מבוססת כל תורת שביתת הנשק של האסלאם עם אויביו. בהסכם הזה התחייב מוחמד לשביתת נשק. יש אומרים לשש שנים, יש אומרים לעשר שנים. הדבר היה בשנת 628. בשנת 630, כשהיה לו כבר צבא בן 10,000 איש, הוא עלה על מכה וכבשה. ברגע שהוא היה מוכן הוא מצא את העילה להכריז על ההסכם כבטל. גם האדוקים שבקרב ההיסטוריונים המוסלמים מבהירים שהכל ידעו שזו היתה עילה לחדש את המלחמה בזמן נוח למוחמד. המכאים באו על הברכיים, הם התחננו בפניו לפתור את הבעיה שהוא ראה בה עילה למלחמה בדרכי שלום. הוא ציווה את חבריו שהם אפילו לא ירשו לחברי המשלחת, מחשובי המנהיגים של מכה, לגשת אליו. הוא אסר גם על חבריו הקרובים לדבר עם המשלחת המכאית המכובדת שבאה לבקש על נפש העיר. שנתיים הספיקו לו להכין את המתקפה הסופית שאותה תכנן כבר בזמן חתימת ההסכם. ההודנה נסתיימה בזמן שהוא רצה כי תסתיים. כך נוצר מושג יסוד בתורת המלחמה של האיסלאם: המושג של הודנה, ולא שלום. יש או הודנה או צולח. הודנה היא שביתת נשק בין שני האויבים, וצולח הוא תעודה שהאסלאם מעניק בחסד ולא בזכות, לאויב שנכנע.
השלום של ערפאת הוא הודנה. ערפאת הפר את ההודנה בכל רגע שהדבר נראה לו, ובעיתוי שהוא רצה. הוא מעולם לא התכוון לקיים את הסכם אוסלו. ההודנה של אוסלו היתה על מנת להתחזק, לבסס את מעמדו וליצור בסיסים נוחים לחדש את המלחמה בתנאיו הוא וזאת בדיוק מה שהחל לעשות מאז אוקטובר 2001. הכל נחזה מראש ולא צריך להיות נביא ולא חכם. צריך להכיר את ההיסטוריה המוסלמית ותרבות האסלאם.
ערפאת כמו שאר העולם המוסלמי מונחה על-ידי תרבותו. התרבות בסופו של דבר היא, במושגים מודרנים, הבסיס של הגאווה הלאומית (מה שנשתכח כעקרון של הכרעות פוליטיות במדינת ישראל).
מובילי הרעיון הלאומי הנוקשה, הבלתי מתפשר הם האינטלקטואלים בעולם הערבי. יש הבדל עצום בין האינטלקטואל המערבי לאינטלקטואל הערבי מוסלמי כנוצרי; שכן הלאומיות הערבית היא בעצם לאומיות איסלאמית. מי לנו מנחה טוב יותר בנושא זה מקונסטנטין זוריק, שכתב ספר חשוב ביותר על הלאומיות הערבית, ובו הוא כותב שעל כל נוצרי ללמוד את הקוראן. מפני שזה ביטוי של הגניוס הערבי.
אגב ערבים נוצרים. להם יש שתי סיבות טובות לשנוא את היהודים. סיבה אחת היא נצרותם עם כל המשתמע מכך באשר ליחס אל "רוצחי האל". על כך אין מה להרבות דברים. הסיבה השניה היא שהם באמת לאומנים ערביים. נוצרים היו אלה אשר יצרו את הרעיון של הלאומיות הערבית מתוך תקווה שבכך הם יעקפו את האסלאם וייפתח להם הפתח להכנס לחברה המזרח תיכונית כשוים למוסלמים. בדרך כלל המוסלם לא יזהה את עצמו כ"ערבי". הוא יגדיר את עצמו כמוסלם ואת האחרים כלא-מסלמים, כד'מים - אנשי חסות, כיהודים, כנוצרים וכן הלאה. מעולם לא היתה קיימת הגדרת הערבי במובן של בן לאום כמו צרפתי אן גרמני למשל. הנוצרים חשבו שאם הם ייצרו את המושג של לאומיות ערבית, בדומה ללאומיות גרמנית וצרפתית או איטלקית, אזי יעלמו ההבדלים עמוקי השרשים התרבותיים בינם לבין המוסלמים והם יהיו לאחדים עמם. ולא מקרה הוא שהמושג הזה "מדינת כל אזרחיה" בא מן הפה הנוצרי ולא מן הפה המוסלמי. בשביל המוסלם קיימת רק מדינה אסלאמית שבה יכולים לחיות האחרים על פי חוקים שהאסלאם קובע. את זה יודע גם עזמי בשארה אך הוא מעדיף בינתיים להתעלם מכך. כשאנחנו מדברים איפוא על לאומיות ערבית, אנחנו מדברים על מושג שנוצר על ידי הנוצרים במאה ה- 19, כדי לאפשר להם להכנס לתוך המערכת התרבותית, חברתית, פוליטית שנמצאת מסביבם הנשלטת על ידי הרוב האיסלאמי. אך אם תשאלו נוצרים אלה, שוויתרו מזמן על שפתם ועל עצמאותם, מיהם הגיבורים הלאומיים של הלאומיות הערבית הזאת שעליה הם מדברים בתוקף רב כל כך, האם אלה הם: פטרוס, פאולוס, או ישו הנוצרי (שיאסר עראפת מכנה אותו "לוחם חירות פלסטיני"), תשובתם חייבת להיות שכל הגבורים הלאומיים של ה"לאומיות הערבית" שהם יצרו באים מלבה של ההיסטוריה המסלמית: עומר אבן אלח'טאב (הח'ליף השני), ח'אלד אבן אלוליד (גבור מלחמות הכבושים), והנביא מוחמד בכבודו ובעצמו. אלה היו הגיבורים הלאומיים של הלאומיות הערבית.
ההבחנה שעושים בין ערבים למסלמים, תוך הדגשה שהמונח "ערבי" הוא מונח המיצג לאומיות חילונית וכולל בתוכו הן מוסלמים והן נוצרים, אף על פי שטכנית היא קיימת; במציאות, ובמיוחד ביחס לישראל, אין להבדל הזה כל חשיבות ואי אפשר לבנות עליה מאומה. אפילו בלבנון שם ההבדלים בין נוצרים למוסלמים בולטים ויש להם משמעות פוליטית, גם שם הנסיון של ישראל לנצל את האלמנט הנוצרי נגד המוסלמים נכשל כשלון חרוץ. לא כל שכן במציאות שהנוצרים חייבים להזדהות הזדהות מוחלטת עם הרוב המוסלמי שבתוכו הם חיים. לאורך הדורות מאז הכבוש המסלמי ועד היום, המסלמים הם הגורם הקובע, המחליט, השליט במזרח התיכון. התרבות המנחה את הלאומיות הערבית והתרבות המנחה את הפוליטיקה הערבית היום היא התרבות המוסלמית. האיסלם הוא הגורם החשוב ביותר במזרח התיכון, והוא שואף לתפוס מקומו כגורם בעל חשיבות עליונה בעולם כולו. שאם לא כן לא היה לנו עסק עם חיזבאללה, ולא היה לנו עסק עם פרס השיעית ועם עוד כל מיני גורמים טרוריסטים מוסלמים. בן-לאדן איננו מונחה על-ידי איזושהי לאומיות אפגאנית, הוא מונחה על-ידי הלאומיות האיסלאמית. ואנו צריכים להיות מודעים לעובדה שאנו מטרה אסלאמית. עובדה זו צריכה להנחות אותנו בכל המדיניות שלנו. היהודים בישראל עומדים היום לא רק כחומה בצורה נגד הערבים במזרח התיכון, היהודים עומדים היום כחומה בצורה בפני המגמות של ההתפשטות האיסלאמית, גם מחוץ לעולם הערבי איסלאמי; על כן השאיפה היוקדת לחסל אותנו. אין היום בכלל סימן שאלה מהם כוונות המוסלמים. הדברים ידועים ומוכרים ויש להם ביטוי ספרותי שהוא בחינת משאלת לב כמו גם תוכנית פעולה לעתיד.
כדי לעמוד על טיבה של תרבות צריך אדם לשאול כיצד היא מדמה לעצמה את אחרית הימים. אם נדע מהו העולם האוטופי של התרבות, מהו חזון העולם האידיאלי שלה, נדע מה טיבה של אותה תרבות. היהדות אמרה את דברה אינספור פעמים: היא חזתה עולם של שלום וצדק שבו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיהו ב' ב'). האם זאת היא גם תמונת אחרית הימים באיסלאם. המסורת האיסלמית דנה הרבה באחרית הימים כאשר סוף סוף תשלוט הדת המוסלמית, דתו של אללה, על כל העולם. בספרות המסורת המוסלמית נמצאים תיאורים מפורטים, בצבעים עזים של המאורעות אשר יוליכו אל "השעה" ההיא של קץ הקצים. בתיאור מאורעות אלה מובלט במיוחד יחסו של האסלאם ליהודים.
לא תגיע "השעה" - כך אנו קוראים בשני הצחיחים, ספרי המסורת המהימנים ביותר של האיסלאם - עד אשר ילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם. היהודים יתחבאו מאחורי כל עץ וכל סלע. ואללה יתן באותו יום פה לעצים ולסלעים והם יקראו בקול גדול ויאמרו: "הוי מוסלם, הנה יהודי מאחורי בוא והרוג אותו". בלי זה, בלי השמדת היהודים, איפוא, לא תגיע שעת אחרית הימים. מסורות אלו ניתן לקרוא בספרי הלימוד של בתי הספר, ומצטטים אותם הדרשנים בדרשותיהם במסגדים וסופרים אנטישמים "מלומדים" משלבים אותם בספריהם על היהודים, שאותם הם מתארים כסרטן בגופה של האנושות.
האינטלקטואלים הערבים, בניגוד לאינטלקטואלים האירופאים, לא נושאי דגל הליברליות וההומניזם הם. להפך, האינטלקטואלים בכל העולם הערבי הם נושאי דגל הלאומיות הקיצונית ביותר בשנאת ישראל. בארצות המערב הממסד האינטלקטואלי הוא הומניסטי, ליבראלי, אנטי לאומי, או שווה נפש באשר ללאומיות. אולם בעולם הערבי-איסלאמי, כאמור, הסופרים, האמנים, העתונאים, מורי האוניברסיטאות, הם הם נושאי הגל הלאומי העכור, ראשונים בשימוש בתאריהם ובמעמדם הציבורי כדי ללבות אנטישמיות מן הגוון הגרוע ביותר. עלילת הדם הנוראה הפכה לממוסדת בספרות ובעתונות הערבית. מצרים היא המובילה את סוג הפרסומים הנוראים הללו וסוריה אינה מפגרת בהרבה אחריה. בסוריה ניתן הטון בספר "מצות ציון" (פטיר צהיון) של מצטפא טלאס שר המלחמה הסורי שבו הוא מספר לכל על שימוש בדם למצות כשהוא מציג את עלילת הדם של דמשק משנת 1840 כהוכחה ניצחת לכך. נציגת סוריה באחת הוועדות של האו"ם לא הססה לנפנף בספר הזה באחת הישיבות כשהיא קוראת לכל הנאספים לקרוא אותו כדי להכיר ולדעת מהו טיבם של היהודים.
בכווית מתפרסמים ספרים בנושא זה הזוכים לפופולריות גדולה בקרב ציבור הקוראים הערבים. בספרים אלה דנים בפרטות על שיטות הפקת דמם של ילדים פלסטינים ועל שימוש שיהודים עושים בדם הזה למצות של פסח ולעוגות של פורים. מה שמפתיע הוא שמדינת ישראל שותקת לנוכח פרסומים אלה, והעולם היהודי אינו מוקיע אותם. כאשר ספרות אנטישמית מתפרסמת במערב ישנם גורמים יהודים ולא יהודים המרימים קולות מחאה ואפילו תובעים לדין את הסופרים והמוציאים לאור. ספרים מאמרים וקריקטורות המתפרסמים בעולם הערבי חריפים לא פחות אם לא בהרבה יותר מן הדברים המתפרסמים בעולם המערבי (אלה האחרונים, לעתים קרובות במסווה של עידון ספרותי). הרי ברור שפרסומים אנטישמיים אלה הם מצע השנאה שעליו בונים הערבים את השמדת ישראל. הערבים, מוסלמים כנוצרים, נותנים בידי העם היהודי בארץ ובעולם את כל הכלים לנהול מסע בינלאומי בלתי פוסק של הסברה והתרעה בשם כבוד האדם וכנגד הגל העכור הזה של גזענות אנטישמית מן הגרועות שהעם היהודי ידע.
צריך לזכור שבשביל הקורא הערבי, כמו בשביל הקורא הממוצע בכל מקום, מה שמודפס מתקבל כאמת. "כתוב בעיתון". זה לא חשוב מי הקורא וגם לא מי הכותב, העיקר שזה "כתוב בעיתון". מובן שיש משקל עוד יותר גדול ל"כתוב בספר" שמחברו מתהדר בתואר אקדמי גבוה. על כן מסוכנים במיוחד הם הספרים המתפרסמים במצרים, סוריה, עיראק, כוית ומקומות אחרים שמחבריהם הם דוקטורים ופרופסורים שהקוראים מניחים שחזקה עליהם שהם בודאי יודעים את הדברים שעליהם הם כותבים. אין לך שנה שבה לא מתפרסמים ספרים ומאמרים מלומדים על שימוש בדם בתלמוד. החומר נלקח ישירות או בעקיפין מן המאגר של הספרות האנטישמית האירופית. הכותבים לא ראו את התלמוד מימיהם, וכמו רוב עמיתיהם ומוריהם האירופים אין להם מושג מהו התלמוד. אין אפילו חוקר מוסלמי אחד המסוגל לקרוא טכסט מקראי כראוי, כל שכן ללמוד תלמוד. אין שום מוסד אקדמי בכל עולם האיסלאם היכול אפילו להתקרב להתמודדות עם דף גמרא, אך כלם יודעים שבתלמוד יש הוראות בשביל שמוש בדם למצות. כל הסופרים הללו מצטטים זה מזה ובסופו של דבר זה מגיעים לספר אנטישמי כלשהו מגרמניה, מאנגליה או מצרפת.
איזה תלמוד? איש מהם לא ראה כריכה של תלמוד? אבל מי שם לב לקטנות כאלה, הרי הכל כתוב בפרוטוקולים של זקני ציון. אנשים רציניים בעולם, שלמדו את דרך יצירתו של קונטרס התועבה הזה, יודעים שזהו זיוף אנטישמי. נסו לשכנע בכך מוסלם אחד. מרגלית טובה נפלה בידיהם של שונאי ישראל המסלמים ושום עובדה שבעולם לא תשכנע אותם לוותר עליה. כל חלומותיהם הרעים על היהודים הריהם כתובים שחור על גבי לבו בפרוטוקולים ומעבר לכך אין צורך בהוכחה נוספת שהמפלצת הדמונית היהודית מאיימת על העולם כלו והאסלאם ברצותו לחסלה צריך איפוא לזכות בקריאות הידד של העולם על השירות הטוב הזה שהוא מגיש לו.
בספרות היסטורית ערבית המופיעה בלבוש רציני וכבד ראש, הפרוטוקולים של זקני ציון מצוטטים כמקור ראשי לתולדות העם היהודי. ברור שאנו עומדים בפני מגמה רצופה ונמרצת של דה-לגיטימציה של היהודים הבאה מכוונים שונים. דה-לגיטימאציה זו נעשית על מנת לשכנע את העולם, לא רק את הערבים (שאינם זקוקים לשכנוע), שמותר לדרוס את היהודים, למעוך אותם, משל היו חרק נושא מגיפה.
אם כן, תשאלו, "מה עושים?" התשובה היא פשוטה. הבה נצא מנקודת ראותו של האסלאם: הוא רוצה להשמיד אותנו ואנו נמנע זאת ממנו ואפילו נכריח אותו להגיע עמנו לשביתת נשק ארוכת טווח. אבל איך מגיעים לשביתת נשק ארוכת טווח כזאת (מעבר ל-10 השנים שהחוק האסלאמי מרשה עם אפשרות של הארכה)? זאת ניתן לעשות אם ניתן לאסלאם אליבי לא לתקוף אותנו. האיסלאם זקוק לאליבי להפסיק את המלחמה, או בלשונו: לדחות את הג'האד. איך? את הג'האד אפשר לדחות גם כן על פי התקדים של הנביא מוחמד כאשר האויב חזק מידי ואין סיכוי לנצחו.
הנה איפוא, הפתרון: צריך ליצור מצב שתמיד נהיה חזקים ונוכיח שלא כדאי להלחם בנו. המוסלמים צריכים לדעת שאם הם לוחמים בנו הפסדם יהיה עצום. הם צריכים לאבד את התקווה שהם יוכלו לנו אי פעם. ברגע שהם מפנימים את העובדה הזאת הם מוכנים להכנס למצב של שביתת נשק אפילו בתנאים גרועים.
זה הקו המדיני שנקט האיסלאם בעבר יותר מפעם. אתן דוגמה אחת: ב- 1229 ויתר הסולטן אלמלכ אלכאמל ממצרים על ירושלים שהיתה בידי המוסלמים מאז ימיו של צלאח אד-דין ומסרה לפרידריך השני (הגדול). לא מאהבה נעשה הדבר אלא מפחד ומחשש מפני כוחו של הקיסר. די היה בשמו של הקיסר כדי להביא את גדול המלכים האיובים באותו זמן לא רק לחתום על ההסכם שהעביר את ירושלים עם חלקים נרחבים בארץ ישראל לידי הנוצרים אלא לגלות, לא פעם, בפומבי את יראת הכבוד שהיתה לו לקיסר.
על-כן רבותיי, אם אתם שואלים אותי מה צריכה להיות המדיניות של ישראל? התשובה היא פשוטה ביותר: להיות מדינה חזקה כל כך שהערבים יאבדו תקווה לחסל אותה. העוצמה המפחידה של ישראל היא האליבי בשביל האסלאם לעשות עמה שביתת נשק על יותר מזה אין בינתיים מה לדבר. מבחינתה של ישראל שביתת נשק כזאת היא דחיית המלחמה המכרעת עד לאחרית הימים, ועם זה יכולה מדינת ישראל להסתדר. בינתיים אנו עושים בדיוק ההפך. המדיניות הישראלית משדרת חולשה, ומחייבת את המוסלמים להסלים את הג'האד.
אין להם אליבי, כי אין להם בטחון בעוצמת אויבם. המטרה העומדת בפניהם היום היא להחליש את ישראל עד כמה שניתן ובכל זירה אפשרית ובו בזמן לבנות את עוצמתם הצבאית. אין ספק שזו היא מדיניותה של מצרים מאז נחתם חוזה השלום, וכך נוהגים במסגרת קטנה יותר גם הפלסטינים.
בינתיים הם מפתחים גם את החלום שיום אחד מישהו יפרק אותנו מנשקנו, או שיהיה להם נשק כזה שלוחצים בו על כפתור ואז משהו עף ומשמיד את כל היהודים בבת אחת. כל זמן שהם יחיו עם התקוה הזאת, אין שום סיכוי שישראל תגיע אפילו ליום אחד של מנוחה. אנו פה כבר למעלה ממאה שנה ולא היה לנו יום אחד של מנוחה. מדוע? מפני שלא השכלנו להבין שכאשר אנו מתרפסים אנו משדרים חולשה והנה למדנו אפילו לברוח. הצד השני מבין את הדברים בדיוק כפי שהם נראים. מי שיוצא מלבנון בדרך שיצא בה, אמר לערבים, יש לכם אוייב חלש ועל כן המשיכו ללחוץ. אין אליבי להפסקת הלוחמה. אין אני אומר שלא צריך היה לצאת מלבנון, אבל מלבנון צריך היה לצאת עם תזמורת צה"ל. כך יוצא צבא מנצח בזמן הנראה לו ובתנאים שהוא קובע. לא צבא מנצח אלא צבא מובס בורח בלילה אחד ומשאיר אחריו טנקים ותותחים ואפסניה ומשרדים מלאי מסמכים. זהו מרשם לאסון. הוא האמור במה שקרוי היום "מדיניות ההבלגה" שממשלה זו נוהגת בה גם לאחר שהטובים שבפרחי ילדינו נקטפים בכמויות שכמותן לא ידענו. האויב הבין שאנו מפחדים, שמותר להרוג יהודים ושהיהודים חלשים, ואולי הם חוזרים למעמד של "אולאד אל מיתה" הבנים של בני האישה המתה. כך הם קראו לנו מפני שהינו חלשים וכך הם גם יקראו לנו היום, אם נמשיך ונגלה חולשה.

לסכום: אני חוזר ומדגיש, רק דבר אחד יקבע את גורלנו במזרח התיכון: אם ניתן לאיסלאם את האליבי לעשות אתנו הסכם של שביתת נשק. תמיד זה יהיה מצב זמני שכן אין אפשרות להגיע למצב של שביתת נשק ללא הגבלת זמן ובודאי שלא יהיה קיים מצב של שלום, לפחות כל זמן שהאסלאם הוא זה השולט בחיי הרוח, במדיניות ובחיי החברה של מדינות ערב. אולם בכל מצבי שביתת נשק שיהיו אין להחלש אפילו לרגע, אין להכנס לשאננות וצריך תמיד לזכור שבשביל האויב שביתת נשק היא רק מהלך טקטי, שמטרתו להתחזק על מנת לחדש את המלחמה בתנאים טובים יותר, בדיוק כמו שעשה מחמד אחרי הסכם חדיביה.

מולדת-מרכז מידע copyright © 2003
הדפסה הדפסה | גרסת ®MS-Word גרסת ®MS-Word לראש הדף ^ ראש הדף | דף קודם דף קודם <