רצח עם בסודן

הסכסוך
האוכלוסייה בסודן מורכבת ממאה וארבעים קבוצות אתניות ושלושים ושישה אחוזים מהן - ערביות. מאה וארבע עשרה שפות מדוברות בסודן, אולם הערבית היא השפה הרשמית בצפון ואנגלית היא השפה הרשמית בדרום. כשבעים אחוזים מן האוכלוסייה הם מוסלמים, עשרים אחוזים נוצרים ועשרה אחוזים אנימיסטים. סודן הוכרזה כרפובליקה אסלאמית בשנת 1983, הדת הרשמית היא איסלאם והמשטר מטפח תרבות ערבית-אסלאמית. הסכסוך בסודן מצטייר, בדרך כלל, כמלחמה בין הצפון המוסלמי בעיקרו לבין הדרום הלא-מוסלמי ברובו, אולם התמונה מסתבכת בשל אזור נובה, הנמצא במרכז סודן ומשתרע על שטח של ארבעים וחימשה אלף קילומטרים רבועים בדרום כורדופאן. זהו אזור פורה מאד, המאכלס כחמישים קבוצות אתניות ומקיים מסורת של תרבות אפריקאית ייחודית, אשר נשתמרה נוכח ההתאסלמות והערביזציה באזורים השכנים. המוסלמים הרבים החיים באזור זה הפכו אף הם לקורבנותיו של המשטר המשליט מדיניות של ערביזציה ומבקש להשתלט בכוח על כל גילוי של חברה אפריקאית. לכך יש להוסיף את פיתוח תעשיית הנפט בסודן, המשפיעה לרעה על קבוצות המיעוטים במספר אופנים, בהם ידון המאמר להלן.
סודן מעולם לא הייתה ישות מאוחדת באמת ובמיוחד מאז שנת 1820, כאשר שליטתם של האזורים המוסלמים בצפון עיצבה את אופייה של הארץ. הפלישה המצרית בפיקודו של מוחמד עלי פאשה, בשנת 1820, הביאה למיסודה של החברה הסודנית על בסיס של עבדות, תוך שליטה של הצפון על הדרום. העבדות הייתה נהוגה בצפון סודן עוד לפני הכיבוש המצרי, אך השלטון הטורקי-מצרי שאחרי 1820 השתמש באיסלאם האורתודוקסי ובתרבות הערבית, כמכשירים להעמקת המחלוקת. האיסלאם מחלק את העולם ל"דאר-אל-חארב" (משכן המלחמה) ול"דאר-אל-איסלאם" (משכן האיסלם, השלום) שטחי איסלאם, אותם שואפים המוסלמים להרחיב. על פי ההלכה האיסלמית הקלאסית, שלושה מבין המייסדים של ארבע האסכולות העיקריות; חנבל, מאליכ ושאפעי, טוענים, כי מקום הופך להיות דאר אל-חארב, כאשר חוקי הכופרים ניכרים בו. לפיכך יישאר אזור הדרום " משכן המלחמה" כל עוד לא חלים עליו חוקי ההלכה המוסלמית (השריעה).
עם תחילתה של המעורבות הבריטית בניהולה של סודן, בשנת 1900, היו הצפון והדרום שתי ארצות שונות, למעשה, אשר נוהלו בנפרד. לא נעשה כל ניסיון לשנות את המצב הקיים. בתקופה של העברת השלטון לסודנים, נערכה ועידה בג'ובה (Juba) בשנת 1953, בהשתתפות נציגים משני האזורים, כדי לדון בניהולם של הצפון והדרום. לאחר מספר ימי דיון הצביע הדרום למען ניהול נפרד, במסגרת אפשרית של מדינה פדרלית. אחרי הועידה הצליחו נציגי הצפון לשכנע את הנציגים הדרומיים, כי הדרום העני יותר לא יוכל להתפתח, אלא במסגרת של ארץ אחת, תוך מיזוג מלא עם הצפון. הועידה כונסה מחדש ונתקבלה ההחלטה, כי הצפון והדרום ישמרו על אחדות, כאומה אחת, למרות שהמנהל הבריטי צפה מראש את הבעיות העלולות להתעורר אם יורשה הצפון להשתלט על הדרום ובפרט אם יעברו הערבים לדרום ויתפסו משרות ממשלתיות בכירות.
בשנת 1953 נערכו בחירות ולמרות שמספר מועמדים דרומיים טובים נבחרו לפרלמנט הם נכנעו ללחץ לתמוך בקו הממשלתי בעניין אישור החוקה. אז עלה הכורת על הרעיון של מתן אמצעי ההגנה מעוגנים בחוקה לדרום. לארץ כולה הוענק שלטון עצמי, אם כי היו רק מעטים מאנשי הדרום המסוגלים למלא משרות בכירות. באופן זה ניצל הצפון את האחדות הפוליטית והמנהלית להגברת שליטתו והשפעתו על הדרום. מתוך עמדת-כוח חזקה וחוקית זו החל המשטר החדש לכפות את התרבות הצפונית, הערבית-איסלמית על עמי הדרום. הנה כי כן נראה, כי הפדרציה או לפחות מתן אמצעי הגנה לדרום, היה בכוחם למנוע את הסחרור אל מלחמת -אזרחים, הנמשכת עד עצם היום הזה וגרמה לשימוש ממוסד של סודן ברצח-עם.

רצח-עם
לאחר שנתבררו כוונותיו של הצפון, פרץ סכסוך בין הצפון לדרום, עוד במשך התקופה של העברת השלטון. מלחמת האזרחים הראשונה נמשכה משנת 1955 עד 1972. הצפון השתמש לא רק בכוח צבאי כדי לנצח בסכסוך זה. במשך כל ההיסטוריה המודרנית של סודן נעשה שימוש באמצעים נוספים בניסיון למחות כליל עמים שלמים על מנהיגיהם. בשנת 1972 הורה משטרו של נומיירי למשרדי הממשלה בהרי נובה שלא לספק שירותים למגדלי החזירים ולמי "שאינם מסוגלים להתלבש כראוי [דהיינו, בנוסח האיסלם]". קהילות הבאגארה (הערבים) המקומיות הרגו רבבות חזירים בהתקפה על מקור מזון חשוב ועל גאוותם התרבותית של הנובה. על פי האיסלם נחשב החזיר לחיה טמאה האסורה למאכל על המוסלמים. הייתה זו, אפוא, התקפה על הלא-מוסלמים באזור אליה חברו גם מוסלמים למראית-עין, על מסורותיהם האפריקאיות.
בשל הקיטוב הפוליטי והחברתי בסודן בין הצפון לדרום, ערבים מול אפריקאים ומוסלמים לעומת לא-מוסלמים, אין הממשלה מסוגלת לקיים משטר של שלום וסובלנות. מאזן הכוחות הפוליטי והצבאי לטובת הצפון באופן שאינו מאפשר שינוי מהותי, אלא מתוך מחויבות מוחלטת וכנה לממשלה דמוקרטית חילונית. אין כל שותפות בשלטון או הסכמה כללית בין המפלגות הפוליטיות הצפוניות, מאחר שהפוליטיקה בסודן מבוססת על אידיאולוגיה. לפיכך "יריבות פוליטית בין המפלגות הצפוניות אינה מאפשרת למפלגת 'האומה' ול-DUP להסתכן בהתנתקות משורשיהן הדתיים והכיתתיים למען חילוניות כנה". כתוצאה מכך האיסלאם הוא האידיאולוגיה ולפיה חייבת סודן להיות חלק מן ה"דאר אל-איסלאם" הנשלט באמצעות החוק האיסלאמי. מלחמת האזרחים נגד הדרום ומדיות הערביזציה/התאסלמות הן אמצעים המקדשים את המטרה בעיניהם של מנהגי חרטום.

המשטר הנוכחי עלה לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1989, לאחר שהחלה מלחמת האזרחים הנוכחית, בשנת 1983, בעקבות יישום החוק האיסלמי. המשטר נשאר משטר צבאי בשליטתה של החזית האיסלמית הלאומית (חא"ל), הרואה במלחמת האזרחים ג'יהאד. עומר אלבשיר הוא מנהיג החא"ל, אך הכוח האידיאולוגי שמאחוריה, עד שנת 1999 היה חסן אלתוראבי. על פי הפילוסופיה שלו, האיסלאם חיוני ליצירת זהות סודנית וחברה מלוכדת. הוא מאמין, כי שי צורך לקרוא תגר על המערב. זו היא תפיסת העולם שמאחורי החא"ל ומדיניות המשך האיסלמיזציה/ערביזציה של סודן והרג העומדים למכשול בהשגת מטרותיה. המשטר מתכוון ליצור תחרות לערב הסעודית כבית האיסלם.
בעיניהם של מוסלמים רבים נחשבת ערב הסעודית כמושחתת, בשל יחסיה עם ארצות הברית. תלונתם העיקרית של אוסאמה בן-לאדן ורשת אל-קעידה היא על נוכחותם של חיילי צבא ארצות הברית על אדמה סעודית. הם רואים בכך התקפה על האמונה האילסמית, משום שנוכחות זו מחללת את האדמה האיסלמית הקדושה.
יתרה מזאת, הרעיון של אדמות איסלמיות בתפיסת הדאר אל איסלם, מודגשת בחדית' (אמרה או מסורת של מוחמד), אשר נאמרה על ידי מוחמד על ערש מותו בשנת 632 לספירה. היא קובעת: "עומר שמע את שליח אללה (עליו השלום) אומר: אני אגרש את היהודים ואת הנוצרים מחצי האי ערב ולא אשאיר אלא מוסלמים". (5) בחאדית דומה נאמר: "אחד הדברים, אשר אמר שליח אללה (יברכהו אללה וישים לו שלום) בימיו האחרונים, מי ייתן ואללה ילחם ביהודים ובנוצרים. לא תתקיימנה יחד שתי דתות בארצם של הערבים" חאדיתים אלה היו הצידוק להתפשטות הטריטוריאלית של האיסלם תחת שלטונו של הכליף עומר, במאה השביעית, ובאותה המידה יכול המשטר בסודן לטעון, כי פעולותיו לאסלם את המדינה מוצדקות מבחינה דתית.
מדיניות האדמה החרוכה היא עוד אחת מן השיטות של המשטר לעקירת מכשולים אנושיים לאיסלמיזציה/ערביזציה של סודן. שיטה זו גורסת הרס מכוון של קרקע ומשאבים לצורך יצירת רעב מידי-אדם. גידולים חקלאיים, בקר ורכוש נשרפים או נבזזים ואנשים, אשר התפרסנו מעבודת אדמה מגורשים בכוח אל "מחנות שלום" בשליטת הממשלה או לסבול חרפת רעב. "מחנות השלום" הם למעשה מחנות ריכוז. כאן מתחיל תהליך של אינדוקטרינציה איסלמית, המבוצעת על אנשים עקורים ופגיעים. לעתים קרובות מכוונת מדיניות זו נגד אוכלוסייה החיה באזורים בהם פועלות חברות נפט, מתוך מגמה לפנות את השטח להמשך הקידוחים והשאיבה. הנפט הפך לגורם המסבך את המצב עוד יותר, בהעניקו למשטר תמריץ ומשאבים כספיים להגביר את המערכה נגד התושבים באזור הדרומי ובנובה. ארגון "אמנסטי הבינלאומי" מגדיר זאת "המחיר האנושי לנפט" בסודן והוא מתעד את הטיהור האתני של שבטים כגון הדינקה והנואר (Nuer) מאדמתם, כדי לפנות שטח לשדות הנפט.
ב8- בנובמבר 2001 הוגשה תביעה משפטית נגד חברת "טאליסמן אנרג'י בע'מ" בניו-יורק, על ידיד הכומר ג'ון סודן גדיואל והכנסייה הפרסביטריאנית בסודן ושלושה תובעים נוספים. בתביעה נטען, כי "טאליסמן" השתתפה ביודעין, יחד עם ממשלת סודן בטיהור אתני, על מנת ליצור שטח ריק לקידוחים ולשאיבת נפט עבור החברה. בתביעה נטען עוד, כי טאליסמן מספקת תמיכה כספית ולוגיסטית למשטר, בידיעה, כי הוא עוסק ב"ג'יהאד" נגד אזרחים לא-מוסלמים. רווחי הנפט מאפשרים לממשלה להמשיך במערכה של רצח-עם והמעורבות המערבית באזור פירושה, כי אומות המערב מתעלמות מהפרות של זכויות האדם.

קרוב לארבעה וחצי מיליון איש בסודן נעקרו ממקומותיהם ללא פיצוי או תמיכה. בעוד שמקצת הפליטים עזבו בהסכמתם ועברו לצפון, כדי להימלט מן החורבן בדרום, אולצו שאר הפליטים לעזוב בגלל החורבן המוחלט שנגרם כתוצאה מן המלחמה המתמשכת. גורלם של הנשארים הוא איום בעקירה מבתיהם, רצח, הרעבה, מעצרים ועינויים. אין תרופות לטיפול בילדים החולים הרבים. הפליטים הקימו ערי-בקתות סביב חרטום, אך גם כאן הם נתונים להתקפות מתמשכות. בחודש דצמבר 1991 ובינואר 1992 עלו כוחות הממשלה והרסו בבולדוזרים את הבקתות. תושביהן נאספו ונלקחו אל המדבר. באתרים שבמדבר לא היו כל שירותים, מזון, מים וחומרי-בנין. הם היו מוקפים במדבר ובשומרים, אשר התירו רק לסוכנויות-סיוע איסלאמיות להיכנס אל המחנות.
סכנה נוספת נשקפת למיעוטים הסודנים מהפצצת אוכלוסייה אזרחית. לעתים סובלים האזרחים מפשיטות-הפצצה יום יומיות. לפי נתונים שנאספו על ידי עובדי סיוע הומניטרי בסודן, הפצצת יעדים אזרחיים נעשית בתכיפות רבה. במשך שנת 2000 תועדו לפחות מאה ושלוש עשרה הפצצות. המחקר התבסס על מידע ממקורות "מבצע קו לחיים סודן" (Operation Lifeline Sudan) של האו"ם, קבוצות אחרות של סיוע בינלאומי ומומחים לתוכניות סיוע הפועלים מטעם כנסיות שונות בדרום סודן. תכופות יעדי ההפצצות הם אזרחיים כגון: כנסיות, בתי-ספר, מחנות-פליטים ובתי-חולים. ב8- בפברואר 2000 תקפו כוחות של נאמני המשטר בחרטום בית-ספר קתולי בהרי נובה, הרגו ארבעה עשר ילדים ופצעו שבעה עשר. גם מורה אחד נהרג. לפי ידיעה של סוכנות רויטרס מ11 בפברואר, מסר דירדיארי אחמד, בכיר בשגרירות סודן בניירובי, כי "הפצצות נפלו על היעדים כמתוכנן". מספרם של בתי הספר המתוכננים כיעדי הריסת התשתית החינוכית, מערער המשטר את התקווה, המיומנויות והחוסן של הדור הבא של האויב בדרום סודן.
הכנסיות הן לא רק מכשול על דרך האיסלמיזציה, אלא גם מקור של חוסן ואחדות לקהילות הנוצריות בעתות משבר וחורבן. לכן הפכו הכנסיות ליעדים להצתות והכמרים נשלחים למאסר. ב29- בדצמבר 2000 הפציץ מטוס של צבא הממשלה את קתדרלת פרייזר בלואי, מחוז אקטווטוריה, - הבניין נחרב. באירוע אחר, באפריל 2001 הותקפה קתדרלת "כל הקדושים" בחרטום. בעקבות מהומות שפרצו, בוטלו חגיגות הפסחא הפתוחות, אשר תוכננו בכיכר הירוקה בחרטום. בזמן ההתכנסות בתוך הקתדרלה, בה נדונה החלטת הביטול, הסתערו חיילי הממשלה על הבניין תוך ירי של גז מדמיע. נגרם הרס לספסלים ולרכוש של הקתדרלה. בוצעו מעצרים רבים ולפחות חמישים איש הולקו. אף על פי כן ולמרות אירועים כגון אלה. יש הוכחות לתופעה של גידול מדהים של הכנסייה בסודן, על אף מדיניות המשטר המכוונת להרוס את הקהילות הנוצריות ולזרוע חורבן ושממה באדמותיהן.
מערכת ההפצצות של המשטר הסודני אינה פוסחת גם על יעדים הומניטריים. מאז שנת 1997 נאסר על ארגוני סיוע בינלאומיים לפעול ברבים מן האזורים העניים וההרוסים ביותר בסודן. רק לארגוני סיוע מוסלמים מותר לפעול באזורים אלה ויד ידיעות, כי הם מעכבים מזון ושירותים אחרים למי שמסרבים להתאסלם. תוכנית המזון העולמית של האו"ם נמצאת תחת איום וחובה עליה להודיע לשלטונות מתי והיכן תבוצענה הצנחות מזון באזורים בהם הורשתה לפעול. במקרה אחד ב9 באוקטובר 2001, הופיע מטוס של הממשל כחמש עשרה דקות לפני הצנחת מזון, אשר תוכננה בבאחר-אל-גאזל והפציץ את ההמון שהתקהל במקום. אירוע זה גרם להפסקת מבצעי הצנחת המזון מטעם האו"ם באזור זה. בנובמבר 2000 היה צורך לפנות את צוות ה-UNHCR בקאסאלה לאחר שהיה נתון להפגזה ארטילרית. הצבא פשט על המשרדים, החרים ציוד ועצר את הצוות. ב9 במאי 2001 יורט מטוס של הצלב האדום בג'ובה שבדרום סודן. טייס המשנה נהרג והצלב האדום נאלץ להפסיק את הטיסות. ב11 בנובמבר 2001 השתמשו כוחות הממשלה הסודנית בארטילריה, כדי לתקוף מטוסי סיוע של תוכנית המזון העולמית (UNWFP) שהגיעו למבצע הצנחת מזון בנובה. מדוגמאות אלה עולה תמונה המתארת בבירור כיצד האוכלוסייה הפגיעה ביותר בסודן מותקפת בדרכים רבות ומאמצים בינלאומיים למנוע זאת, מוכשלים. כך יכול המשטר להרוס תשתיות ולשים לשממה שטחים עצומים.

עבדות
סחר עבדים הוא פן נוסף של רצח העם המתרחש בסודן. לפי המתאם המיוחד של האו"ם בין סודן לבין משרד החוץ האמריקאי, סודן היא המדינה היחידה בעולם בה קיימת עבדות רשמית. לעבדות היסטוריה ארוכה בסודן. הצפוניים היו מאז ומעולם האדונים והדרומיים - העבדים. עתה משמשת העבדות ככלי נשק במלחמה וכחלק ממדיניות האיסלמיזציה של המשטר. נשים וילדים מן הדרום נחטפים ונמכרים לעבדות. רבים אנוסים להתאסלם ויש ידיעות על התעללות מינית. מתקופת שלטונו של הנשיא הקודם, מהדי (Mehdi) משנת 1986 ואילך לקחים אנשי המיליציות הערביות נשים וילדים כשלל מלחמה, בהסכמת הממשלה, יחד עם ביזה של בקר ושרפת רכוש. חיילים מקבלים עידוד ותגמול על היותם אבות לילדים מנשים לא-מוסלמיות מאחר שילד מאב מוסלמי נחשב למוסלמי על פי חוקי האיסלם. מדיניות זו מעודדת חטיפה ואונס של נשים לא-מוסלמיות. באוקטובר 2001 שיחרר ארגון CSI (סולידריות נוצרית בינלאומית) ארבעת אלפים, ארבעים ואחד עבדים סודנים מתוך אי-ציות למשטר. מראיונות עם המשוחררים עולה, כי תשעים אחוזים עברו התעללות גופנית, שמונים אחוזים אולצו להתאסלם ושבעים וחמישה אחוזים מן המשפחות שמעל גיל שתיים עשרה עברו אונס קבוצתי.
אף על פי כן, סודן שותפה לאמנת העבדות משנת 1926( כפי שתוקנה בשנת 1953). סעיף 11 של האמנה מגדיר עבדות כ"מעמד או מצב של אדם עליו חלים כל הסמכויות הנלוות לזכות הבעלות". סעיף 1.2 מגדיר את סחר העבדים כ"כל הפעולות הכרוכות בשבי, רכישה או מכירה של אדם מתוך כוונה להורידו לעבדות". למעשה איסור העבדות הוא אחד מעקרונות היסוד של החוק הבינלאומי. סעיף 4 של הצהרת זכויות האדם קובע כי "לא יוחזק אדם כעבד או במצב של שיעבוד; עבדות וסחר-עבדים על כל צורותיהם ייאסרו". העבדות אסורה בסעיף 8 של האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR). סעיף זה בלתי ניתן לביטול לפיכך, הפרתו אינה ברת הצדקה. גם סעיף 5 בהצהרת היסוד האפריקנית (African Charter) שהוכרזה רשמית בשנת 1963, אוסר על העבדות; "לכל יחיד שמורה זכות ההתחשבות בכבוד הטבוע באדם וההכרה במעמדו החוקי. כל צורות הניצול וההשפלה של אדם ובמיוחד עבדות, סחר-עבדים, עינויים או יחס או הענשה אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים ייאסרו". תפיסת האינדוקטרינציה של ילדים היא תופעה נפוצה במיוחד בסודן. ילדים נתפסים לא רק כחלק מן הסכסוך הצבאי, אלא גם נחטפים מן הרחובות ומוכנסים למחנות סגורים. לילדים אלה ניתנים שמות ערביים והדרכה בכפייה בתורת האיסלאם. רבים מן הילדים הם כה צעירים, עד כי אפילו יצליחו בני משפחותיהם לאתרם ולהשיבם, הם כבר איבדו את זהותם הדתית והתרבותית. מנהג זה מפר בעליל את זכותו של הילד לזהות ולחופש הדת. יתרה מזאת, לפי סעיף 18 של הצהרת היסוד האפריקנית חייבת המדינה להגן עליו מפני עקירתו מן המסגרת המשפחתית שלו. סעיף 9.1 של ה-ICCPR קובע אף הוא, כי "המדינות החברות תבטחנה, כי ילד לא יופרד מהוריו בניגוד לרצונם". בהפכו את הילדים ליעד, תוך הפרדתם מן היחידה המשפחתית וכפיית זהות חדשה עליהם. המשטר מסכל הקמת דור חדש של אנשים העלולים להתנגד למטרה של ערביזציה ואיסלמיזציה מוחלטת.
מניעת הילדים מלימוד תרבותם המסורתית וערכיה מחלישה את הזהות האפריקאית הלא-מוסלמית ומנתקת קשרי משפחה ונאמנויות שבטיות.
ברור, כי הזכות לחופש הדת מופרת ונשללת תוך הפרת החוק הבינלאומי. לדוגמא, סעיף 14 של האמנה לזכויות הילד (CRC) קובע, כי "המדינות החברות תכבדנה את זכותו של הילד לחופש המחשבה, המצפון והדת". לכל ילד תהיה זכות לזהות, כפי שנקבעה בסעיף 8.1 של ה-CRC, המגן על זכותו של ילד/ה "לשמור על זהותו/ה, לרבות לאום, שם וקשרי משפחה, כפי שהוכרז בחוק, ללא התערבות בלתי חוקית". ברור, אפוא, כי המשטר בסודן אינו שת לבו לשלטון החוק כל אימת שהדבר עלול למנוע יישום מלא של תוכניות האיסלמיזציה. הפרלמנט פוזר בשנת 1999 ומאז נמשך מצב החירום, המעניק כוח רב יותר לנשיא באשיר ומפחית את חובתו ליתן דין וחשבון לעם הסודני ולגורמים פנימיים ובינלאומיים.
החוק הפוליטי, אשר נכנס לתוקפו בשנת 1999 אמור היה להקל על איסור מפלגות אופוזיציה. למעשה, לא חל כל שינוי וקבוצות אופוזיציה עודן אסורות או שנשלל מהן החופש הפוליטי. מערכת המשפט אינה עצמאית ובית המשפט העליון אישר את הזכות לסחוט הודאות בעינויים ולהשתמש בצליבה כשיטה של הוצאה להורג. חוק הביטחון הלאומי, כפי שתוקן בדצמבר 2000, מאפשר לכוחות הביטחון לעצור אנשים עד מאה עשרים ושלושה ימים, טרם שיוחל בהליך משפטי של ערעור. פירוש הדבר למעשה הוא, כי המשטר יכול להחזיק עצורים למשך זמן בלתי מוגבל, מבלי להגיש נגדם כל האשמה. בדו"ח ה57 של ועדת האו"ם לזכויות האדם, מחודש מארס 2001, הובעה דאגה באשר לעצמאותה של מערכת המשפט, הנחשבת למרכיב חשוב ביותר בהטלת אחריות על הממשלה לקיים את השלטון החוק. תרופות משפטיות פנימיות אין בכוחן לפתור או אף לפקח על ההפרות החמורות של זכויות האדם בסודן ורצח העם הנובע מהן.

החוק האיסלאמי
החוק האיסלאמי הונהג לראשונה בשנת 1983 והיה הגורם המדרבן לתחילתו של השלב בנוכחי של מלחמת האזרחים. החלפת החוק החילוני בתחומים רבים, על ידי החוק האיסלאמי, מסבירה כיצד יכול היה הצפון להשתלט מבחינה פוליטית ומנהלית על סודן. שליטתו של הצפון נמשכת הודות לעליונותו הבולטת של הצפון ותרבותו על פני הדרום. אף על פי שהחוק האיסלאמי אינו חל על עשר מדינות הדרום בעלות הרוב הנוצרי. עלול המצב להשתנות בעתיד. החוק האיסלאמי חל, עם זאת, על לא-מוסלמים החיים באזורי הרוב המוסלמי בצפון. העונשים האיסלמיים כוללים כריתת-אברים וסקילה. בכך יש הפרה של התחייבויות בינלאומיות שקיבלה על עצמה ממשלת סודן, בכל הנוגע לסעיף 5 של הצהרת זכויות האדם וסעיף 7 של האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות. שני הסעיפים אוסרים על שימוש בעינויים או ביחס אכזרי ובלתי אנושי. המרת-דת מן האיסלם מוגדרת כעבירה חמורה, לפי פיסקה 126 בחוק הפלילי משנת 19991. כללי הלבוש מחייבים נשים ללבוש בגדים על פי מסורת האיסלאם. נשים רבות הולקו בשל אי-ציות לכללי הלבוש. החוקה משנת 1999 מבטיחה את חופש הדת. למעשה, אין לכך כל ערך שכן קיימת התעלמות במצב החירום הנוכחי. החוקה קובעת גם כי השריעה ומנהג הם מקורות החקיקה. בכך ניתנת לגיטימציה לממשלה לאסלם את המערכת המשפטית. ליישומו של החוק האסלאמי נודעה השפעה רבה על מעמדם של הלא-מוסלמים ואמונותיהם. האילם מתייחס לנוצרים וליהודים כאל אנשי הספר, משום שהם מחזיקים בספרים המוכרים על ידי האיסלאם. בשונה מבני דתות אליליות, מותר לאנשי הספר לחיות בדאר אל איסלם, במעמד של בני חסות (ד'ימי). הם רשאים לקיים את אמונתם ואינם מוכרחים להתאסלם, אולם הם חייבים לשלם מס-גולגולת (ג'יזיה) ומוגבלים בתנאים חמורים, הכוללים תקנות בנושאי לבוש, מגורים והתנהגות. אסור להם לקיים את פולחניהם באופן גלוי לעיניה של הקהילה המוסלמית, לפיכך אסור ששירתם תישמע ברבים ואסור להם לענוד סמלים דתיים, כגון: צלב. התנהגותם של הלא-מוסלמים חייבת לגלות הכנעה למוסלמים. הקוראן קובע: "הילחמו במי שאינם מאמינים באלוהים ובאחרית הימים ואינם מקיימים את האיסורים, אשר נאסרו על ידי אלוהים ושילחו ואינם מכירים בדת האמת (אפילו הם) אנשי הספר, עד אשר ישלמו את הג'יזיה בהכנעה מרצון ויחושו עצמם נכנעים".
תקנות אלה נקבעו לראשונה בצו של עומר, בשנת 634 לספירה, לאחר שהצבא המוסלמי כבש את דמשק. בנוסף, בניית כנסיות או בתי-כנסת חייבה קבלת רשות מן השליט. בסודן חלפו שלושים שנה מאז ניתן אישור לבניית כנסייה. בסורה 3, פסוק 110 נאמר: "אתם [המוסלמים] הנכם הטובים ביותר שבאנשים, המפותחים שבמין האנושי, מחייבים את הטוב, שוללים את הרע ומאמינים באלוהים. מוטב לאנשי הספר אילו אך הייתה אמונה בלבם; יש בהם בעלי אמונה, אולם רובם עבריינים סוטים". אם זו גישתו של המשטר שבשליטת ה-NIF הרי שיש לו דגם-חיקוי וצידוק דתיים למערכה לאכיפת החוק האיסלאמי וצורת השלטון האיסלמי על סודן כולה.

הסיכויים
בית הנבחרים של ארצות הברית קיבל את ההחלטה מספר שבעים וחמש, ב 15 ביוני 1999, בה נאמר, כי "ממשלת החזית הלאומית האיסלמית (NIF) מבצעת באופן מכוון ושיטתי רצח-עם בדרום סודן ובהרי נובה, בין השאר …" עם זאת, הסנקציות נגד סודן בוטלו לאחרונה, קיימת מודעות הולכת וגוברת לטרגדיה המתרחשת בסודן ומשנת 1998 עולה מספרן של הקבוצות המנסות להדגיש את חמש הפעולות העיקריות של רצח-עם על ידי המשטר הסודני; (א) האיסור הממשלתי על טיסות סיוע הומניטרי וכתוצאה מכך הרעבה המונית. (ב) הפצצה ללא אבחנה של יעדים אזרחיים והומניטריים. (ג) עבדות וסחר-עבדים. (ד) איסלמיזציה בכפייה, באמצעות אכיפת השריעה, אינדוקטרינציה של ילדים בבתי-ספר ובמחנות ושימוש בסיוע בזמן כתמריץ להתאסלם. (ה) יצירת רעב בכוונה תחילה ועקירת אנשים באמצעות מדיניות של אדמה חרוכה ופינוי שטחים לצורך הפקת נפט.
קיימים מספר מאמצים להשכנת שלום בסודן. הסנטור לשעבר ג'ון דנפורת ביקר בסודן בנובמבר 2001 והביא להסכם על ארבעה עקרונות שיש לקיימם, כדי להביא לדון על שיחות שלום: (א) התרת מעבר לסיוע הומניטרי לאזורים בהרי נובה שבשליטת ה- SPLA וכינון הפסקת-אש באזור. (ב) כיבוד הפסקת האש על מנת לאפשר המשך תוכניות לחיסון האוכלוסייה (ג) הפסקת הפצצות מן האוויר נגד יעדים אזרחיים (ד) פעולה להפסקת שיעבוד, בצורה של ועדה לחקירת מקרים כאלה ושחרור אנשים המוחזקים בשבי. הציפיות למילוי תנאים אלה נמוכות וארצות הברית איימה להתנתק מתהליך השלום. למעשה, התחוללו קרבות בדצמבר 2001 תוך הפרה של הפסקת האש, שעליה הסכימה ממשלת סודן, כדי לאפשר מתן סיוע במזון בהרי נובה.
לממשלת סודן אין כל תמריץ לסיים את המלחמה עתה, מאחר שהיא משיגה תמיכה באמצעות הכנסות הנפט. לאחרונה ניכרים סימנים גוברים, כי קנייה מוכנה לתמוך בצפון, בתמורה לנפט. כל ברית בין קניה לבין צפון סודן תבודד עוד יותר את דרום סודן. נוסף על כך, האקלים הפוליטי מאז ה11 בספטמבר 2001 גורם למאמצים לפייס מנהיגים מוסלמים, כדי לקיים קואליציה בינלאומית. אם לא תגבר המודעות לסכסוך בסודן ולסבלם של המיעוטים הלא-ערבים והלא-מוסלמים. אין סיכוי לתקן את חוסר האיזון הפוליטי, הכלכלי והצבאי הנוטה עתה לטובתה של צפון סודן.
קבוצות דתיות ואתניות בסודן נמצאות בסכנה אמיתית של ערעור והרס כתוצאה ממערכה תוקפנית של הפצצות, חטיפות, עבדות, עקירה, הרעבה ואינדוקטרינציה.

הממשלה מטפחת לחימה בין קבוצות-מורדים דרומיות. על ידי מדיניות "הפרד ומשול" מחלישה הממשלה את האופוזיציה ומקיימת את הסכסוך. עם זאת, ב7 בינואר 2002 הכריזו שתי הקבוצות החשובות ביותר בדרום; ה- SPLA/SPLAM וה- SPDF, על מיזוג למען חיזוק המאבק להגדרה עצמית. אופוזיציה חזקה יותר עשויה לעודד השקפות מתונות יותר, מצד הממשלה, באשר למיעוטים, לזהותם ולדתותיהם. אנשי הדרום ממשיכים להיאבק לפתרון המבוסס על הסכם IGAD, אשר נחתם על ידי ממשלת סודן בשנת 1997. לפי הסכם זה הפתרון לסכסוך יהיה מבוסס על אוטונומיה לדרום. שיחות שהתקיימו בחודש יונאר 2002 בשוויץ הניבו הסכם להפסקת-אש בנובה, אולם השפעתו במציאות תתברר רק במשך הזמן. שלום צודק ובר-קיימא אינו סביר עדיין עתה, מאחר שההסכם תקף רק לגבי נובה ומאחר שהמשטר ממשיך בכוונה תחילה, לתקוף יעדים הומניטריים, דתיים וחינוכיים ומוכיח בכך בעליל, כי הסכסוך איננו צבאי גרידא. לפי ההגדרה שבסעיף 2 לאמנת האו"ם נגד רצח-עם, הסכסוך בסודן הוא רצח-עם, לא פחות.