|  | 

א. הסכם קבע מול הסכם ביניים
כל נער יודע כי הסכם פירושו להגיע ליעד שעקרונותיו, בסיסו ומהלכיו מקובלים על החותמים עליו. אפשר, כמובן, לסייג הסכם על ידי הכפפתו לביצוע מדורג במשך שנים, הן כדי לבחון את כנות הצדדים והן כדי להסיר מכשולים לאורך הדרך, אם וכאשר הם מתגלים. אולם כיצד אפשר להגיע להסכם, אם אין יודעים את היעד ואם אין מזכירים אותו בהסכם גופו? הרי כל מושג "הסכם הביניים" הופך להיות מושג נלעג, כאילו אמרת להציב אבני דרך על כביש שאינו קיים.
לו היה הסכם, כמובן שהיה צורך לסמן תחילה את היעד, ככל שיארך הזמן וירבו הקשיים, ומן היעד המוסכם לגזור את אבני הדרך. כך עשינו עם המצרים: פינוי שטח, התנחלויות, שדות נפט, נמלי תעופה, תמורת הכרה בישראל, יחסים דיפלומטייים , סדרי בטחון. הביצוע נפרס לאורך שנים, וכל העת ידעו הצדדים, לטוב ולרע, אנה הם באים. אז זו הייתה בררת שלום, ומשסיימנו למסור את הנכסים, הפך ההסכם להסכם של "אין בררה", כי כבר לא היה בידי ישראל אמצעי לחץ שיבטיח כי המצרים ירצו לקיים אותו על כל מרכיביו גם להבא. לא כל שכן, כאשר ההסכם נכפה עלינו מתחילה, כי אין לו "אלטרנטיבה".

ב. בחירת השותף למשא ומתן
ערב משא ומתן אוסלו עמד ערפאת פושט יד ופושט רגל, זנוח גם על ידי כמה מחבריו בוועד הפועל של אש"ף, שקראו תיגר על שלטון היחיד שלו. הפקידים והמחבלים לא קיבלו את משכורתיהם זמן רב, "שגרירויות" אש"ף ברחבי העולם ניסגרו או צומצמו, ונראה היה שהיו"ר "האגדי"של אש"ף עומד להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אמריקה עמדה בהתחייבותה לישראל וסירבה לקיים עמו משא ומתן מושיע, ומה שהחזיק אותו בתמונה היה כושרו לתמרן בין יריביו, ההכרה באש"ף פנימה שהוא, ערפאת, הפך לסמל של כלל הפלשתינאים ולכן אין איש זולתו שיוכל לאחדם, והקרנות הסודיות שהוחזקו על ידיו בחוץ לארץ ואפשרו לו לשלם דמי לא יחרץ או לקנות נאמנות ומחויבות לו עצמו.
ערפאת מיהר אפוא לאחוז בגלגל ההצלה שהושיטה לו ממשלת ישראל, ריכך ניסוחים אחדים מבלי לפגוע ביסודות האמנה הפלשתינאית, וניאות ברוב טובו לקבל כל מה שישראל התחייבה לתת לו: עזה ויריחו תחילה, סיוע בינלאומי נרחב, התחייבות לנסיגה נוספת, שלטון אש"ף עם כל סממני הריבונות (כוחות ביטחון, משלחות זרות, נציגויות בחוץ לארץ, שומרי ראש ושומרי סף, בולי דואר,ניירות רשמיות הנושאות את תוארי "מדינת פלשתין", וכיוצא באלה). ערפאת לא התחייב לתת דבר בתמורה, אלא רק לקבל עוד ולדרוש עוד יותר.
והנה הסתבר חיש קל שבחירת השותף הי הייתה נלעגת מראשיתה: לא זו בלבד שערפאת אינו מייצג את כל העם הפלשתינאי, כיומרתו, אלא גם לא את אש"ף , שפלגים שונים שלו, כמו שתי החזיתות- הדמוקרטית והעממית, גינו אותו בכל פה על מעשהו שלא לדבר על האופוזיציה האיסלאמית הגדולה (החמאס והג'יהאד האיסלמי), שמלכתחילה לא העניקה לו לגיטימציה כמייצג את כלל הפלשתינאים. יתרה מזו, אפילו בחוג המצומצם יותר של פת"ח, התנועה שהעלתה אותו לגדולה ולהשתלטות על אש"ף, נבעו סדקים חמורים כשכמה מעמיתיו הקרובים ביותר, לרבות פרוק קדומי ואבו- מאזן, סירבו לאמץ את מדיניותו ולתמוך בו. וגרוע מזה, גם בסיסי תמיכה מסורתיים בערפאת, כמו אוניברסיטת ביר- זית, שנחשבו תמיד למעוזיו המבוצרים, החלו להזדעזע. בבחירות להסתדרות הסטודנטים שנערכו שם כמה חודשים אחרי אוסלו, זכה הגוש האיסלאמי, בשיתוף פעולה מצד שתי "החזיתות", ברוב שהביס את אש"ף ותומכיו בצורה מחפירה.אפילו ערפאת, המורגל בכל מכות מצרים, לא חלם שתונחת עליו מכה כזאת.
זו לא הייתה המכה האחרונה. הזרמים היסודניים הפלשתינאיים, בסיוע כספי, צבאי ומדיני מבחוץ, קוראים תיגר על שלטונו מידי יום, במטרה לזעזע את הראשות הפלשתינאית ולשים קץ להסכם אוסלו ולנגזרותיו. ערפאת, שהועמד לא אחת בפני הברירה לחסל את מתנגדיו או לראות בקץ "השלום", ולמרות שהוא אמור להעדיף את החלופה הראשונה מתוך רצון להשיג את שארית הגדה בדרכי שלום, אינו מסוגל לכוון את נשקו נגד אחיו המוסלמים. לא אחר מאשר ראש שרותי הביטחון שלו הודה כי לו קיבל הוראה מן הדרג המדיני, ניתן היה לשים קץ לטרור. וכאן עולה שאלה נוספת: האם אנו מעוניינים מתרחיש האלג'ירי, שבו כת שלא נבחרה מדכאת בכוח הנשק, באישור ובסיוע של מעצמות מבחוץ, את הרצון העממי לחברה איסלמית? קרני הדילמה חדות ומכאיבות: האם להעדיף שלטון לא יציג ולא יציב ה"רוצה בשלום" כביכול על פני רצון העם האיסלמי שאולי איננו רוצה שלום כיום, אך יש לו אחריות כלפי העתיד? למה לנו לבחור בין הדבר לכולרה? למה שלא ניתן להם לבחור בעצמם, וכל מי שיבחר, לרבות החמאס וירצה לשאת ולתת עימנו, יבורך; אזי נדע לפחות מי עומר מולנו, ונחסוך את הוויתורים חסרי- השחר שאנו מפזרים היום ללא תוחלת.

ג. בחירות- לפני או אחרי?
השלטון הועבר לידי ערפאת בתוקף הסכם אוסלו אך באותה נשימה נאמר שם כי יערכו בחירות לאחר שכוחות צה"ל "יערכו מחדש", כלומר, ייסוגו ממרכזי ההרים ביהודה ובשומרון. וכל כך למה? כדי שהפלשתינאים יבחרו "ללא לחץ" של צה"ל. והרי ידוע לנו כי במקרים המעטים שבהם נערכו בחירות אמת אצל הפלשתינאים, למשל ב-1976, שבהן עלו לשלטון ראשי ערים תומכי אש"ף, למגינת לבה של ישראל, ואפילו בעצם ימי האינתיפדה, שעה שנערכו בחירות חוזרות ונשנות לכל הסתדרויות הסטודנטים ולכל האגודות המקצועיות (רופאים, עורכי דין, רואי חשבון וכד'), דווקא הנוכחות של ישראל אפשרה לנהל אותן ללא טענה של רבב או זיוף. גם הבחירות בביר- זית, שבהן ספג ערפאת מהלומה קשה על יוקרתו, התנהלו מבלי שישראל נסוגה. והתוצאה? בחירות טהורות ומקובלות על כל הפלשתינאים. יתכן שדווקא אחרי נסיגת צה"ל לא יוכלו הפלשתינאים להבטיח בחירות טהורות, כפי שאינם מסוגלים לאכוף בטחון ולגבות מסים בעזה וביריחו הנמצאות בשליטתם. מה הלקח? אפשר היה בהחלט לערוך בחירות לפני מסירת השלטון לידי ערפאת וחבר מרעיו, שהרי אין איש מעלה על דעתו כי ערפאת ימסור את השלטון למישהו זולתו שיזכה בבחירות. לכן, אם רוצים את ערפאת, אין צורך בבחירות; ואם רוצים בחירות, כדי לדעת מי מייצג את מי ומיהו שותפינו הלגיטימי שייצג את תושביי השטחים, אזי קודם עורכים בחירות, וישראל תנהל את המשא- ומתן עם מי שיבחר וירצה לשאת ולתת עמנו. ירצו לשוחח עמנו ללא מעורבות הפלשתינאים מבחוץ, שאין להם דבר וחצי דבר עם השטחים, מה טוב; לא ירצו- אנו במקומנו והם במקומם. ערפאת בשלטון ובחירות לאחר מכן הם תרתי דסתרי.

ד. משבר האמינות ומשבר הציפיות
כל "מעלותיו" של הסכם אוסלו פורסמו ברבים בכל תרועה גדולה. אצלנו הודיעה הממשלה על הטובות שתצמחנה לישראל והעלימה את המכשלות: אמרו שתבוטל האמנה הפלשתינאית, שתופסק האלימות או לפחות תקטן, שלא יהיה דיון על ירושלים, שלא תפונינה התנחלויות; בקיצור, "עסקה טובה יותר מקמפ-דיוויד"; אך לא נאמרה מילה על הכוונה להחזיר פליטים או על המכתב החסוי לערפאת בעניין ירושלים. מיד הסתבר כי בעוד שערפאת יודע לאן פניו מועדות- מדינה פלשתינאית וירושלים בירתה-ועשה את כל ההכנות, ונקט את כל הצעדים לכך, הרי אצלנו התאמצו להסתיר את כוונותיו, לטשטש את ההבטחות שניתנו לו ולתרץ את התמהמהותו לקיים את שהתחייב. כשערפאת כשל בהפסקת האלימות אמרו ש"צריך להבין אותו", שהרי אינו שולט בכל השטח, ובכך זירזו את תביעת הפלשתינאים לקבל לידיהם עוד שטח; כאשר לא העביר במוסדותיו החלטה על ביטול האמנה הפלשתינאית נאמר "כי זה יבוא" בהמשך. ובינתיים מה עשו הפלשתינאים? הודיעו שמעולם לא התחייבו לבטל את האמנה, ולאחרונה אף הכריזו שלא יבטלו את האמנה מפני שישראל אינה מקיימת, מצדה, את הסכם אוסלו. ירושלים הוכנסה למשא-ומתן על ידי ועדת חוסייני- שחל, למרות ההבטחה שאין דיון משא ומתן עליה, ואש"ף עושה בה כבתוך שלו, מקבל משלחות זרות ב"אוריינט האוז" ומקיים מוסדות בעיר. וממשלת ישראל שותקת ומשותקת ואינה מגיבה. באה פסגת עמאן לדון בענייני פליטים, והנה מסתבר שהתביעה לחזרת "עקורי 1967" אינה אלא סיסמא המכסה על ביצוע "זכות השיבה" של מיליון פליטים ויותר בעוד השאר ממתינים בחוץ לחריצת גורלם של פליטי 1948. אנא אנו באים? האלימות משתוללת, ערפאת מסתייג ממנה בחצי פה, לאחר לחצים ואיומים מצדנו, ובכך סיים את תפקידו. קנאי האיסלאם, המתאבדים והאחרים רואים בכך היתר להמשיך לפעול ולצבור תהילה, בעוד ערפאת מצחקק מתחת לזקנו ומברך אותם בלבו על כי הם מאיצים את קצב הוויתורים של ממשלת ישראל.וזו, במקום לנקוט צעדים מרתיעים ומענישים נגד הטרור (לא רק פעולות אמנעה והסברה), כגון הטלת עוצר על עזה ותפיסת כל ראשי החמאס וג'יהאד, והבאתם לישראל למשפט, ובכך להתרות בערפאת כי כך תושפל הרשות הפלשתינאית, כל עוד לא ימנע הוא את האירועים, מקלה בסגר לאחר זמן קצר וממתינה לפיצוץ הבא. מי יאמין לממשלה כזאת?

ה. השלום בין ישראל לירדן: האומנם שלום?
מרגע שנחתם השלום בין ישראל לירדן פרצה רננה במקומותינו, מן הקיר הקואליציוני אל הקיר האופוזיציוני, על "פריצת דרך", "עידן השלום", "חיסול סכנת החזית המזרחית", וכיוצא באלה, כאילו שירדן היא מקור צרותינו והשלמה עמה היא המבוא לישועתנו. ובדיוק כפי שהתפוגגה התרוממות הרוח שלא הייתה במקומה מימי אוסלו 1993, למרות שבעל בריתנו ערפת קיבל פרס נובל לשלום(!) על חדלון האישים שלו, כך עתיד גם ההסכם החדש עם ירדן לטפוח על פנינו.
עיקרי ההסדר החדש:

1. תיקוני גבול בין שני הצדדים, כולם לרעת ישראל.
   משלושה סוגים:
   א. מתוך 381 קמ"ר שירדן תבעה מדרום לים המלח מאז 1949 היא קיבלה 300 קמ"ר.
   ב. מתוך 5 קמ"ר ליד נהריים קיבלה ירדן פיסת קרקע שאיינה נטולת חשיבות.
   ג. בערבה יישארו 30 קמ"ר של קרקע שהופרתה על ידי חצי תריסר קיבוצים. למרות שפורמלית יוחזרו הקרקעות לריבונות ירדן, הן תוחכרנה לישראל לאורך ימים.

2. חלוקת מים, מעצם טיבה לא הייתה אמורה לספק יותר, אלא פחות מים לישראל. ירדן תקבל יותר ממימי הירמוך, וישראל, המתרימה הבינלאומית החדשה של הערבים, תדאג למימון סכרים שיעניקו לירדן את התוספת המיוחלת. כמו במקרה של הפלשתינאים, אנו מעניקים לבני בריתנו החדשים סיוע כספי ישיר ועקיף, עושים לחיסול חובותיהם ולהגברת הסיוע הבינלאומי להם, כגמול על כל שנות החרם, הנידוי והנזקים הכלכליים שהסבו ועוד מסבים לנו. אפילו נוצרי טוב לא מציע כך את לחיו השניה.

3. הפלשתינאים; אלה מהווים 70 אחוזים ויותר מתוך 4.3 מיליון תושבי ירדן. במקום שמעמדם כירדנים, לשיטתה של ממשלת ישראל, יחוזק ויעוגן בחוזה, הריהו מועמד בסימן שאלה עם נטייה להעתיק את מרכז הכובד הדמוגרפי שלהם מן הגדה המזרחית לגדה המערבית של ארץ ישראל, הנמצאת עדיין בשליטתנו. כמחצית או יותר מפלשתינאים אלה יהיו נושא למשא ומתן, "במקביל" ליישוב הקבע של בעיות השטחים בינינו לבין הרשות הפלשתינאית.
   800 אלף מהם, לפי תביעות ירדן ואש"ף, יעלו לדיון מיד בהקשר של החזרת "עקורי" 1967 למקומותיהם בגדה וברצועה. וחמורה עוד יותר היא ההסכמה של ישראל לשאת ולתת בענין זה בפורום מרובע, לא ירדני-פלשתינאי מחד גיסא וישראלי-אמריקאי מאידך גיסא, דבר שהיה מבטיח פריטטיות, אלא בפורום של מצרים ושני שותפיה הערביים מול ישראל המבודדת. מעניין אם מצרים היתה מסכימה שאנו נתערב ביישוב בעיות האוכלוסין שלה עם סודן או עם לוב.

4. המקומות הקדושים. בהמשך להצהרת ושינגטון מ-25 ביולי 1994, מכיר ההסכם ב"תפקידה ההיסטורי המיוחד" של ירדן במקומות הקדושים לאיסלם בירושלים. כלומר, לאחר שירדן הורחקה על-ידינו משם בעקבות תוקפנותה ב-1967, ולאחר שהתנתקה מן הגדה ב-1988, אנו מכניסים אותה בדלת האחורית ומעניקים לה דריסת-רגל בעיר שאנו טוענים לריבונות עליה כ"בירת הנצח של ישראל"; קשה לראות כיצד הדבר ישרת אינטרס ישראלי כלשהו, אלא אם כן יש בזה צעד מתוחכם שנועד להסמיך את ההסדר עם ירדן "לאופציה הירדנית" שנפחה את נשמתה, או לדחוק את רגלי אש"ף מן העיר. הרי בסופו של דבר גם ירדן תקנה לה אחיזה בעיר וגם אש"ף לא ירפה ידיו ממנה, ושניהם ינגסו בסמכותה של ישראל.

5. ביטחון ונורמליזציה. אלה הן המילים המהלכות קסם על הישראלים. הצמא הישראלי הבלתי- מוסבר לקבל לגיטימציה משליט עריץ, שהוא עצמו חסר לגיטימציה בממלכתו, יבוא על סיפוקו. גם הערגה הישראלית לטייל בארץ השכנים תבוא על מקומה, משיתחילו המונינו לנדוד במדבריות פטרה, בסמטאות עמאן ואירביד ובחולות מעאן וכרכ. אלא שהתחייבות ירדן לא להצטרף לברית עוינת לישראל, אם לדון על-פי התקדים המצרי, ספק אם תעמוד לאורך ימים, הן מפאת הניסיון העגום שהיה לנו עם חוסיין, שתמיד קפץ על עגלת המנצחים לרגע (נאצר, סדאם חוסיין) עד שנכזבה תוחלתו ונגבה ממנו מחיר כבד, והן מפני שבלאו הכי כשיש למלך סיבה טובה לא להסתבך עמנו הוא נמנע מלעשות כן.

6. שיתוף פעולה כלכלי, שפירושו מהלך חד-סיטרי. אנו נסייע בחקלאות, בהפרחת שממה, בהספקת מים, בפיתוח תעשייתי, רק כדי להקים עלינו בסופו של תהליך גורם שיתחרה בנו, ושרמת הכנסתו ועלויות הייצור שלו נמוכות משלנו. כבר נשמעים דיבורים ואזהרות בירדן, כמו בין הפלשתינאים והמצרים, מפני "האימפריאליזם הכלכלי" של ישראל, וקשה להניח ששוקי ירדן יפתחו לרווחה, או שיוכלו לקלוט מסחורותינו בעלות הערך המוסף והמחיר הגבוהים. הם יקלטו מאיתנו את אשר יוכלו, אך כמו המצרים, שבהם השקענו ממיטב מומחיותנו בפיתוח חקלאי, עוד יאשימונו בהשתלטות, או גרוע מזה - ב"הרעלת" החקלאות שלהם.

   כאשר הסכם הופך למלכודת
   אבל ויתורינו על קרקע, מים סממני ריבונות וכו', תמורת נזיד העדשים של הטבות למראית עין, אינם מכריעים כשלעצמם וישראל לא תקום או תיפול עליהם לבדם. הליקוי נמצא בהנחות-היסוד שעליהן הושתתו קווי המדיניות שהובילו להסכם האמור, ואין נפקא מינה אם הנחות אלה אומצו על-ידי הממשלה, החייבת את קיומה לערביי ישראל שתמיד יתמכו בכל ויתור ישראלי ובכל רווח ערבי, או ע"י האופוזיציה ההולכת שולל אחר תקוותיה-אשליותיה כי ברית עם חוסיין תעקור את חודו של האיום הפלשתינאי או לפחות תקהה אותו. ולא היא; כי בסופו של התהליך, מפאת ציפיות העולם הגדול מאיתנו, אנו גם נשלם את המחיר וגם נקבל את עונשו, כמו בסיפור היהודי הידוע שחכמתו ולקחו נסתתרו ממנו.
   רבין הלך בתלם מפלגתו מימים ימימה, כאשר הוא מבקש להעביר את כובד המשקל למלך "המתון, הפרו-מערבי" וכו' (מה לעשות, והוא איננו אף אחד מאלה?) כדי לנגוס בכוחו של ערפאת; הימין מבקש לתמוך בירדן על מנת לחסל את ערפאת. אך חוסיין היה חכם משניהם: יש לו בעיה חמורה מנשוא להצדיק את שלטונו בעיני האוכלוסיה ששני-שלישיה הם פלשתינאים, ואשר זוכרת אותו כצאצא של המשפחה ההאשמית מחג'אז. חוסיין, כסבו הגדול לפניו, ניסה לטפח את הזהות "הירדנית" של ממלכתו, מפני שידע כל העת שהוא מולך בחלקה של ארץ ישראל שלא בטובת תושביה, שהם על-פי הגדרתם פלשתינאים ותיקים (בדואים) או חדשים שהתיישבו שם לפני המלחמות השונות שגרמו לנדידתם ממערב ארץ ישראל למזרחה, במהלכן או כתוצאה מהן, והם קרואים "הפליטים הפלשתינאים". כיצד יכול אדם להיות פליט בארצו, סתמו ולא פרשו.
   עתה הענקנו לחוסיין את הלגיטימציה על חלקה המזרחי של ארץ ישראל, ונפלנו למלכודת קריאתה בשם "ירדן", כאילו חוסיין ובית מלכותו הם עם או מדינה נפרדים הראויים להכרה. זהו בסך הכל משטר שתושבי הארץ הפלשתינאים עשויים לקבלו או לדחותו, ומכל מקום הוא היה מלך "הממלכה ההאשמית הפלשתינאית"; רק כך היינו אמורים וצריכים להכיר בו ולתת לו זכות, בין אם היה בוחר להקים ממשלה פלשתינאית שתייצג את רב העם בעוד הוא הופך למונרך קונסטיטוציוני, ובין אם "פלשתין המזרחית" הייתה הופכת לרפובליקה כפי רצון רב תושביה, וחוסיין ובית מלכותו היו מוצאים עצמם מלכים גולים, כמו רבים לפניו באירופה. עתה, משכשלנו והענקנו לחוסיין את משאלת לבו משכבר הימים, לאמור: זהות "ירדנית" נפרדת מן הפלשתינאים בעוד בעיית פלשתין פתוחה וזבה מוגלה ודם, כל עולו של הפתרון הפוליטי הלאומי של סוגיה הזו נופל על שכמנו, מרצוננו ומתוך קבלתנו את העול.
   הבעיה מחמירה עוד יותר לאור (או לחשכת) פעילותם המוגברת של אנשי החמאס ובני דודם בירדן (גם הם פלשתינאים ברובם), בדיוק כמו חברי התנועה האיסלאמית בישראל, שכולם דוחים את הפתרון הפוליטי הנפרד בצלע הישראלית-ירדנית כמו בצלע הישראלית-פלשתינאית. בדיוק כשם שהפלשתינאים החילוניים בשלש הצלעות (ירדן, ישראל, השטחים), דוחקים בנו לעשות ויתורים נוספים, ומאיימים עלינו שאם לא כן "החמאס עוד יתגבר את כוחו", מתוך הכרה שעליית החמאס פירושה אבדנם הם, כך גם הקנאים המוסלמים בשלשת המקומות מבטיחים לשלטונות הישראלים, הפלשתינאים והירדנים, שלא יקבלו את ההסדרים המוצעים ויוסיפו לתבוע את החלת חוקי השריעה האיסלאמית בכל שטחי ארץ ישראל ההיסטורית. הם שואבים עידוד ותמיכה לכך, גם פעילה, מאירן, מסודן, מערב הסעודית ושאר מממנים באמריקה ובאירופה, וגם סבילה, מתוך מחדלם וחוסר אונם של השלטונות הפלשתינאים, הישראלים והירדנים להגביל צעדיהם.
   נמצא אפוא כי אנו משליכים יהבנו על שלטונות (בירדן ובשטחים) שאין כלל בטחון שהם מייצגים את האוכלוסיה, וביום פקודה כי יבוא, כאשר יסולקו, גם ההסדרים שאנו עושים עמם יימוטו כלא היו. אז נעמוד בפני שוקת שבורה, ומי יתמוך בנו כאשר נחליט להתחיל הכל מחדש בתנאים קשים הרבה יותר, תחת שרביטו המדרבן של העולם שיאיץ בנו לוותר עוד ועוד כדי לאפשר לפלשתינאים בשלושת המקומות, להגשים את מאווייהם הלאומיים? או אז, גם ממשלתנו עלולה לגלות שגם היא אינה מייצגת את רב האוכלוסיה.
   מאורעות השבועות האחרונים, שבהם היכה בנו החמאס בתוך שטח ישראל, לקול תרועות ניצחון משטח ירדן וללא התערבות השלטונות שם, ותוך שתיקה רועמת מצד התנועה האיסלאמית בישראל, חייבים להדליק נורות אזהרה. הרי אפילו אנשי ערפאת, שלא לדבר על ערבי ישראלי חילוני כאחמד טיבי, כבר מאשימים את ישראל "במלחמה כלכלית וחברתית" בפלשתינאים מפאת הסגר שהוטל עליהם, ודוחקים בנו לא לתת לאויבי השלום "לרצוח את השלום". משאין "תהליך שלום" אין את מה לרצוח, אבל יש את מי לרצוח: יהודים. ערפאת עוד יקבל פרס נובל נוסף, ובאמת מגיע לו: אחרי ככלות הכל, אלפרד נובל המציא את הדינמיט, ולא יכול היה לחלום על לקוח טוב יותר מערפאת ומאנשיו. אולי גם החמאס, משיעלה לשלטון בשטחים ובירדן, ויאסור עלינו מלחמת טרור אכזרית שלא נוכל להתערב לחיסולה בקווי המדיניות הנוכחיים, עוד יזכה לפרס נובל כזה. ובא לציון גואל.

ו. ערביי ישראל
מאז הסכם אוסלו גברה חוצפתם של ערביי ישראל הקוראים עתה בריש-גלי לפתרון בעייתם הלאומית (לא האתנית, התרבותית, הדתית או הלשונית), על-ידי אוטונומיה בלבה של מדינת ישראל. ערביי ישראל מזדהים עם אחיהם הפלשתינאים כל אימת שישראל מתנגשת עמם, אנשי התנועה האיסלמית בישראל שולחים תנחומים וכספים לסייע לחמאס הבלתי חוקי בשטחים, ומנהיגי הערבים בישראל מתווכים בין חמאס לאש"ף ובכך מקנים לגיטימציה לשניהם.
הם תובעים במפגיע דה-ציוניזציה ודה-יהודיזציה של ישראל, את ביטול סמליה הלאומיים ואת הפיכתה בפועל למדינה דו-לאומית "השייכת לכל אזרחיה"; כלומר, בעוד של-22 מדינות ערביות שונות יש קיום ערבי, לרבות המדינה הפלשתינאית שבדרך, הם דוחקים בנו לבטל את קיומה היהודי של ישראל,שהרי לאומיות אינה חשובה כלל, חשוב "הקיום בין בני אדם" כלשון מעמידי פני המתיפייפים שבתוכם. כשאינם מקבלים את מבוקשם, הם מאיימים בפנייה לאו"ם, כופים על ישראל לבטל תכניות לאומיות (כמו ההתיישבות ב"שבעת הכוכבים") והולכים ומתעצמים בכוחם האלקטורלי עד כדי כך שיהיה בכוחם לקבוע את זהות ראש הממשלה בעתיד.
ומה אנו עושים? ממשיכים להכריז עליהם כעל אזרחי ישראל שווי-זכויות, איננו שועים לזעקתם שהם פלשתינאים, ומעמידים פנים שהסכנה הדמוגרפית שהם מהווים לנו איננה מענייננו. נראה גם שאיננו מוטרדים כלל מהתארגנותם לבחירות לכנסת כמפלגת- גג כל- ארצית, אשר אם יוגשמו מאווייה, היא עלולה להפוך ללשון מאזניים שתכריע בעניינים הגורליים הנכונים לנו בשנים הבאות.