חלופת הקנטונים

מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נעשו הגדה המערבית ועזה כפופות לשלטון ישראל, ולפני שתכנית ההתיישבות הישראלית הנרחבת עשתה את השבתם הסיטונאית של השטחים לבלתי מעשית, רבו תכניות ורעיונות ביחס לייעודן הסופי/הרצוי של קרקעות אלה, אם וכאשר יושג פתרון מוסכם. בזמנו, במיוחד אחרי שלושת הלאווים של חרטום, שם קבע העולם הערבי שלא היה מעוניין במשא-ומתן, שלא לדבר על הסכמה, עם ישראל בכל נושא שהוא, נראו הסיכויים מרוחקים ומנותקים מכל מציאות שאפשר היה לדמיין אותה באופק המדיני של אותם הימים. בין החושבים החופשיים המקוריים של התקופה - שכללו את יגאל אלון, מחבר תכנית אלון המפורסמת, היה גם רענן וייץ, איש בעל חזון וניסיון יוצא מן הכלל בתכנון כפרי. בתפקידו כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית והפדרציה הציונית, הוא היה אחראי למבצעי התיישבות גדולים רבים בכל הארץ.

תכניתו של רענן וייץ
תכניתו של וייץ הושתתה על עקרון קיום ארץ-ישראל המערבית כיחידה פדרלית יחידה, שבה יבוזר השלטון וסמכויותיו יחולקו לגורמים מקומיים שיישאו באחריות לענייני האוכלוסיה הכפופה לסמכותם, במסגרתם של קנטונים אוטונומיים. על-פי התכנית, תחולק הארץ כולה לשמונה קנטונים, שמונה מהם יהודיים בעיקר, פחות או יותר על-פי הגבולות המנהליים הקיימים במדינת ישראל, ושלושה מהם ערביים בעיקרם - אחד ברצועת עזה ושנים שיחלקו את הגדה המערבית לצפון ודרום, כשירושלים חוצצת ביניהם, שתהיה בעלת מעמד מיוחד.
התכנית אף חזתה את שובם לישראל, על קנטוניה, של מספר מסוים של פליטים פלשתיניים משנת 1967, שייושבו בפרויקט פיתוח חקלאי חדש באזור עמק דותן ליד ג'נין, ופרויקט פיתוח דומה נוסף דרומה לחברון, כדי לסייע בדילול צפיפות האוכלוסין ברצועת עזה. יוקם אזור תעשיה חדש באזור שכם, לאפשר את תיעוש הקנטון הפלשתיני העתידי ולפתור מראש את בעיות האבטלה שלו.
כל קנטון - לפי חזונו של וייץ - ייהנה מאוטונומיה וינהל את ענייני הפנים של עצמו בתחומי הפיתוח והשירותים הסוציאליים - חינוך, בריאות, רווחה סוציאלית, ענייני דת וכדומה - בעוד ממשלה פדרלית, כמו זו שבשוויצריה, תטפל בביטחון לאומי, בענייני חוץ ובכספים, ובו-בזמן תפקח על תפקודם של הקנטונים ותתאם בין פעילויותיהם. החלוקה בין חמשה קנטונים בעלי אופי יהודי בולט ושלושה קנטונים ערביים תבטיח רוב יהודי איתן בממשלה הפדרלית. במקרה הטוב. תטפח ההתארגנות הקנטונית הזאת גם את צמיחתה של מנהיגות מקומית אחראית, שתטפל בבעיות הקנטון שלה בנפרד מדאגות לאומיות, וכן תספק מדגרה לצמיחתם של מנהיגים לאומיים יהודיים וערביים.
התכנית מאפשרת קשרים פיננסיים וכלכליים ישירים בין הקנטונים הערביים ומקורות תמיכה פוטנציאליים בעולם הערבי, וכן עם גופים בינלאומיים. הפיצויים הגדולים שישולמו לפליטים ייצרו הון להשקעה שיזרז את המשק, יתרום להתפתחותו בקצב סביר ויצמצם במשך הזמן, את הפערים בין הקנטונים היהודיים והערביים. הדבר יקדם את תהליך יישובם-מחדש של הפליטים ושיקומם. בכך תצומצם תלות הערבים בשוק העבודה היהודית וכן יצומצמו שטחי החיכוך בין השותפים לפדרציה.
חברתית ופוליטית, האוטונומיה הערבית בקנטונים שלהם צריכה לאפשר לאינטליגנציה הערבית לבוא לידי ביטוי בפוליטיקה המקומית או הפדרלית. אולם, רוב יהודי מכריע באזורים היהודיים יבטיח שהשליטה הפוליטית והכלכלית לא תועבר לערבים. יתרה מזו, התפתחות חברתית וכלכלית ערבית מזורזת תוביל לצמצום דרמטי של שעור הילודה של הערבים ותביא לידי שעור צמיחה מאוזן יותר בין שני השותפים. התכנית גם מעודדת העדפת אזורים מסוימים לצרכי פיתוחם הכלכלי, על-ידי הנהגת הקלות במס והטבות נוספות למען חלוקת אוכלוסין שקולה יותר באזורים היהודיים. בכך יוקל ריכוזם המחניק והמסוכן של מרבית תושבי ישראל של היום בשפלת החוף, במה שנהיה המגלופוליס המפחיד של אזור דן, לצפונה ולדרומה של תל-אביב.
וייץ לא ראה בתכניתו פתרון קבע, אלא חזה שלוש חלופות פוליטיות שעשויות היו להתפתח בעתיד, ולאפשר את המעבר מפתרונותיו הזמניים לתוצאה תמידית יותר. אחדות מבין הנחותיו מלפני 30 שנה היו קרובות מאוד למציאות שהתהוותה בשטח מאז:

1. אם יתהווה הסכם בין ישראל לירדן (דבר שאכן קרה בשנת 1994), אפשר יהיה לספח לירדן את שלושת הקנטונים הערביים בצורה זו או אחרת. התכנית כוללת כביש ראשי ישיר שייבנה בין עזה לחברון, שלא יעבור דרך ערים או כפרים ישראליים ולא יתקרב אליהם. בדרך זו יוכל הנמל שייבנה בעזה לשמש כמוצא הירדני לים התיכון, בתנאי שאין מנצלים אותו ליבוא נשק, ותכנית ההתיישבות הישראלית לאורך בקעת הירדן וקדמת רפיח תבטיח את פירוזן מנשק של הגדה המערבית ושל עזה, בלי כל צורך לסמוך על הבטחות ריקות בעניין זה שאין בפועל כל אפשרות לפקח על מימושן.

2. אם יתברר כי אין אפשרות להגיע להסכם בין ישראל לירדן, אז תעמוד ישראל בכל מקרה על כינונם של הקנטונים הערביים האוטונומיים, ותמתין להתפתחויות נוספות שיאפשרו או להפיכת פדרציות הקנטונים בינה לאוכלוסייה הערבית מערבה לירדן לעניין של קבע
   או

3. תוביל לכינונה של מדינה פלשתינית על-ידי איחוד שלושת הקנטונים הערביים האוטונומיים במסגרתה של ישות פוליטית אחת.

בעיות ועדכונים
אף-על-פי שהעדיף וייץ את החלופה הראשונה - ההסכם עם ירדן - דבר שהיה אפשרי אולי לפני ועידות הפסגה הערביות בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר ניתנה לאש"ף עדיפות ביחס לירדן בכל הנוגע להשתלטות על שטח שעלולה ישראל לסגת ממנו, הוא אינו קובע באיזו צורה תכניתו שונה מתכניתו של המלך חוסיין ב1972-, במאמציו לדכא את גל הלאומנות הפלשתינית שקודם על-ידי ערפאת. במלים אחרות, אילו יכול היה חוסיין לקבל את מה שרצה, מדוע תיחשב תכנית הקנטונים לפתרון כלשהו בתקופה שנשקלה פדרציה ישירה לכתר ההאשמי?
הסכם שלום בין ישראל לירדן נכרת בשנת 1994, אולם הדבר אירע רק לאחר שהבין המלך חוסיין שבעקבות אוסלו, עומדים לכונן בסביבתו מדינה פלשתינית, שלא תהיה בהכרח ידידותית כלפיו והוא ביקש לאבטח את אגפיו. בכל מקרה, אם בתקופה שלפני אוסלו, דחה אש"ף בתוקף את רעיון הפדרציה עם ירדן, היא היתה מתנגדת בתקיפות רבה עוד יותר לפדרציה עם ישראל. ואפילו הסכימו הפלשתינים להצעה זו, היא היתה בוודאי בשבילם רק צעד ראשון לקראת מימוש טענתם לבעלות על הארץ כולה, ברגע שתאפשר זאת הדמוגרפיה שלהם. שהרי תחזיותיו הדמוגרפיות האופטימיות של וייץ, שאמורות היו להבטיח לנצח רוב יהודי מכריע בשטחיהם, עלולות היו לקרוס לו התקרבו הפלשתינים לשוויון או אפילו השיגו את היהודים בַמספר, ואז, תבעו את שכתובה של כל שיטת הקנטונים הפדרטיבית כדי להתאים אותה למציאות הדמוגרפית החדשה. המאורעות בלבנון שקרו בעקבות מלחמת האזרחים של שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, כאשר הפסידה עדת המרונים את זכויותיהם לטובת המוסלמים בשל תכתיבי הדמוגרפיה, מהווים יעד מעודד לפלשתינים ואזהרה מצמררת לישראלים.
תכנית הקנטונים לא היתה מעשית מלכתחילה, לא רק כיון שלא סיפקה פתרון קבע (הרי בפועל היא נהגתה ופותחה כתכנית עראי), בשעה שהלאומנית הפלשתינית הגואה, מצד אחד, והתביעות הביטחוניות של ישראל, מצד שני, דרשו פתרון קבע, כי אם משום שהיא לא התייחסה לבעיות היסוד שהיו מתפתחות ועולות על פני השטח אילו אומצה כמדיניותה של ישראל. למשל, מה היה מונע מהערבים בפדרציה הקנטונית מלנוע בחופשיות לאזורים היהודיים ולהפריע על-ידי כך לאיזון הדמוגרפי שם? כיצד היתה ישראל יכולה לאפשר חד-צדדית, באותה מדינה פדרלית, את יישומו של חוק השבות ליהודים בקנטונים שלהם ובו-בזמן לחסום את יישומה של זכות השיבה הפלשתינית בקנטונים הערביים? סביר להניח, שיוצפו האזורים הפלשתיניים בשבים רבים כל כך שיתחייב תיקונה של שיטת הקנטונים לאחר נטיית המאזן הדמוגרפי לטובת הערבים.
לנוכח הצמיחה המהירה של האוכלוסייה הערבית, אשר למרות העלייה ההמונית לישראל התמידה בשמירת היתרון הדמוגרפי הערבי ואף בהרחבתו האיטית (האוכלוסייה הערבית של ישראל נכפלת כל עשרים שנה), צפיפות האכלוס של האזורים הערביים תהיה בלתי-נסבלת עד כדי כך שתוביל לחדירה מציפה אל תוך הקנטונים היהודיים (ככלות הכל, כל הקנטונים יהיו חלקים של אותה מדינה פדרלית), ובמהלך דור או שני דורות תפרום את כל השיטה הקנטונית הערוכה על יסודי לאומי-אתני. יתר-על-כן, אם מבחינה אתנית, דתית, תרבותית ולשונית הפלשתינים מרגישים שהם קהילה בפני עצמה, מדוע יסכימו להיות חלק ממדינת ישראל, אלא אם כן היתה מטרתם שינוי אופייה של המדינה והשתלטות עליה מבפנים?

הלקחים שצריך ללמוד
כמקצוען בתחום הפיתוח, התייחס וייץ בעיקר להיבט הסוציו-אקונומי של הסדר בין ישראל לפלשתינים, כשהוא מתיישר עם הטוענים בטעות, שהפיתוח הכלכלי הוא המפתח לפתרון. אולם, המציאות שונה, בכך שבני אדם אינם פועלים על-פי מה שנראה לנו כ"אינטרס הכלכלי" שלהם. שהרי, עם הכבוד הראוי לכלכלה, מתברר כי "הגאווה הלאומית" או השאיפה לעצמאות, כלכלית או אחרת, או תכתיב דתי קודם במקרים רבים לפיתוח כלכלי. לא-נכון ומזיק לנסות וללמד אנשים מהו "האינטרס הטוב ביותר" שלהם, שהרי בשורה התחתונה הם יודעים טוב יותר. על-כן, ובייחוד אחר קריסת אוסלו, שם פעלו הוויתורים הרבים מדי מצד ישראל רק לפתח את תאבונם של הפלשתינים והפכו ויתורים אלה לכן-שילוח לתביעות גדולות עוד יותר, בכל משא-ומתן עתידי מוטב שישראל תפעל להגן על האינטרסים שלה ותתן לאחרים להגן על שלהם. מכאן, תכנית הקנטונים, שהיתה חותרת תחת המדינה היהודית ומזרזת את חורבנה, לא רק בלתי רצויה, אלא אף מיושנת ולא-רלבנטית מאחר שהתברר לנו מהו רצונם האמיתי של הפלשתינים. תכנית זו היתה מציידת אותם להשיג "בשלום" את מה שקאמפ דיוויד ב' לא נתן להם, כשנודעו דרישותיהם לזכות השיבה ולירושלים.