המלחמה החדשה

בעל המאמר, שניכר בו כי קרא בספרות המערבית על שדה הקרב העתידי ועל שיטות הלחימה העתידיות, הולך בעקבות כתבים אלה וקובע מסקנות מצמררות: האחת, שתור המלחמות המסיביות בין צבאות חלף עבר מאז שנשחקו שלושת המודלים המלחמתיים של הדורות הקודמים; שנית, יש להיכון למלחמות הדור הרביעי שהן בעיקרן עימותים בלתי סימטריים בין מעצמות צבאיות חמושות עד שיניהן ועתירות טכנולוגיה, אך צמודות-טריטוריה ומסורבלות בתנועתן, לבין קבוצות ניידות מצויידות בנשק קל בלבד, אך זריזות וחסרות בסיסי קבע; שלישית, במלחמות כאלו המטרה העיקרית איננה הצבא הלוחם של האויב אלא חברתו האזרחית שיש להתיש אותה ולהטיל בה מורא ופחד כדי לשבש את תמיכתה בצבא הנלחם למענה; ורביעית, הטלביזיה היא יותר בעלת-ערך מאוגדות משוריינות.

תורת הלחימה הזאת נשארת בשטח האפור שבין מלחמה ושלום. כלומר, מי שזורע טרור עפ"י תורה זו, אין דינו להכריז על מעשה מלחמה, וכך כאשר הצד המתגונן משיב מלחמת חורמה ע"י צבאות סדירים, שלוחיה של מדינה, אפשר בקלות להאשימם ב"תוקפנות", ולהציג נוכח רשתות הטלביזיה צמאות-הדם את פרותיה הבאושים של הפגיעה באזרחים, את אי-האסימטריה בין צבאות סדירים ועצומים בגודלם ו"אכזריים" בהתנהלותם, לעומת "לוחמי חופש" ה"מסכנים" וה"נרדפים", על לא עוול בכפם, שכל חטאם הוא להגן על אזרחיהם מפני ה"תוקפנות" ולהסב נזקים כבדים ככל האפשר לאויב. כמובן שדימויים מצטלמים אלה נקלטים בעין המצלמה ומבטיחים הצלחה ואהדה לטרוריסטים ומפח נפש ופגיעה בשמם הטוב של המתגוננים.

וכך מראה המחבר בעליל, שמוג'אהידין מוסלמים מועטים וחסרי בסיס ואמצעים, ניצחו בשני העשורים האחרונים, תוך שימוש בטקטיקה החדשה, מעצמות גדולות: בריה"מ באפגניסטאן, ארה"ב בסומליה, רוסיה בצ'צ'ניה וישראל בלבנון. כי עפ"י ניתוחו, שלושת מרכיבי הכוח העיקריים של מעצמה קונבנציונאלית, הם :התראה מוקדמת, היכולת למכה מונעת, וכוח ההרתעה, ואלה הם בדיוק היסודות ששותקו ע"י אל-קאעידה במכת המוות שלה נגד מגדל התאומים ונספחיו. לגבי התראה, הם טוענים כי השיגו הפתעה מוחלטת בסדר הגודל של פרל-הרבור, ההתקפה הנאצית נגד בריה"מ, הפגיעה באוניית המלחמה "קול" במימי עדן, וצליחת הסואץ במלחמת יום הכיפורים. לכן הם יכלו לזעזע את ביטחונם של האמריקנים ולהשית עליהם מס כלכלי ונפשי כבד עד למאוד.

עניין המכה המונעת קשור לדידם להתראה, כי כאשר זו כושלת, אזי אין משמעות לאמנעתה. ואפילו לו היתה אתראה בנמצא, הרי לא היו יכולים האמריקנים למנוע עליהם, כי לא היה להם נגד מי לפעול, משעה שהתוקפים אין להם בסיס קבוע והם קטנים וחבויים וניידים. ועיקר העיקרים- כוח ההרתעה של המעצמה הנתקפת שקורס לחלוטין, נוכח האסימטריה בין מדינה גדולה וממוסדת החפצה חיים ושואפת להגן על אינטרסיה, סגנונה, אזרחיה וארצה, לבין מבקשי נפשה שלא זו בלבד שהם אדישים לחייהם, אלא צמאי מוות והקרבה למען אללה המה. אם כן, שום הרתעה איננה חלה עליהם ובידם לקבוע את זמן ההשתלחות הבאה ומקומה כחפצם, מבלי לפחוד מדבר ומאיש.

צא וחשוב כיצד עיקרים אלה מוגשמים לנגד עינינו יום יום, לא בלבד ע"י החיזבאללה בלבנון שחבר לקאעידה מצד אחד, ולא רק אידאולוגית, והצלחותיו עמו, אלא שהוא מייצא במעשה ובפועל תורה זו גם לפלשתינים בשטחים. ולא בלבד אירגוני הטרור האסלאמיים (אלה האסלאמיקזים מבית מדרשם של השיח' יאסין ועבדללה שלח), נרתמו להגשמתה של התורה הזו מעוררת החלחלה, אלא גם הארגונים ה"חילוניים", כמו התנזים וגדודי השהידים של אל-אקצה, שמשעה שאמצו את קריאתו של ערפאת ל"מות קדושים", כאשר הוא בראשם, אין שוב סכר לפרץ ההתנדבות לסוג זה של לחימה ומוות. וההמשך מי ישורנו?

אלא שלכל מעשה, (או תורה או תיאוריה) ישנו גם נוגדן, שעיקרו להקהות את האפקט שלו, לשריין את החברה מפני פגיעתו הרעה ובד בבד לחסל את אימתו ולפטור אותנו מחתיתו. למשל, אם מטרתו לגייס את החברה שלנו נגד צבאה, דבר שדי צולח בידו כרגע, אם כי רק בשוליה של החברה הישראלית לפי שעה, אולי הגיעה העת שהיסודות הללו המשמשים בבלי דעת את מטרתו האסטראטגית של האוייב, יתעשתו ויתעוררו לראות בחומרת מעשיהם ובנזק שהם מסבים לארצם ולבני עמם בשחקם, ודאי מתוך כוונות טובות, לידי אויביהם. אם הטלביזיה הינה כלי שרת בטקטיקת הלחימה שלו, אזי מדוע שלא ננהג כאמריקנים באפגניסאטן או הבריטים בפוקלאנד ונסגור את שטח הפעולה בפני כלי התקשורת הללו עד תום הקרובות. ? האם לא מוטב כך מאשר להתעמת עם כתבי חוץ ולהפסיד תמיד בעימותים הללו גם אם ברור לעין שהם משרתים עוינים לנו?

ואם הטרור אימץ את הגישה כי בלחימה "על קידוש השם" יכריע אותנו, כי אין לכאורה שום כלי יעיל נגד "מתאבדים" כביכול, שכל אחד מהם מסוגל להטיל מורא על ציבור שלם ולקעקע את בטחונו העצמי, לפורר את אחדותו הפוליטית והחברתית, ולקומם אותו נגד ממשלתו, אזי עלינו להראות בעליל, כמו הנשיא בוש, שמלחמתנו איננה בפרטים האימתניים הללו הזורקים נפשם מנגד, שבמילא אי אפשר לענוש אותם לאחר שכילו בנו את מלאכתם, אלא בשולחיהם, מאמניהם, מממניהם, ומנהיגיהם, ברציפות ובהתמדה, כי כאשר הם צריכים להחבא ולעמוד על משמר חייהם, לעולם יתפנו הם פחות לשלוח אלינו את מרצחיהם. ובא לציון גואל.