השאלה הפלשתינית במאמצים להשכין שלום במזרח התיכון

בשלב הנוכחי של הניסיונות לפשט את סיבוכי הקונפליקט המזרח-תיכוני, המונחים אשר בהם דנים בשאלה הפלשתינית מהווים מכשול ראשי בדרך לשלום. תוצאות האיבה והתסיסה ההמונית בארצות ערב ובקרב בעלות בריתן בעולם השלישי הצליחו לעוות את היסודות המדיניים, הגיאוגרפיים והדמוגרפיים שיש לבסס עליהם כל הסדר של שלום. העיוות הוא כה גדול שכמעט אי אפשר להשיג הסדר כלשהו. אין אפשרות לדון בצורה מועילה בשאלה הפלשתינית, אלא אם כן נגדיר תחילה ובצורה נכונה את המושגים "פלשתין" ו"פלשתינים", במקום שיהיו נתונים למניפולציה כאמצעים במסגרת מדיניות שגובשה כדי להתאים למלחמת גרילה, ל"תסיסה מהפכנית" ול"מלחמות של שחרור לאומי".

הדעה הרווחת בשאלה הפלשתינית תושפע רבות על-ידי הבנת פירוש המונח "פלשתין". בשל כוחה של תעמולה חד-צדדית נעשו המונחים "פלשתין" ו"פלשתינים" נתונים למניפולציה בהתאם לדרישות של מדיניות קצרת-מועד - כאילו עוסקים בארץ שנחצבה שרירותית יש מאין. האמת היא, שלפלשתין יש גבולות אשר במשך מאות בשנים נרשמו והוטבעו בזיכרון הקולקטיבי של האנושות. אפילו כאשר נעלמה מהמפה הפוליטית ונדונה במשך מאות שנים כחלק מסוריה, את הגיאוגרפיה הכירו היטב. כאשר הושבה לה זהותה הפוליטית בתום מלחמת העולם הראשונה במסגרת המנדט לפלשתינה, נקבעו גבולותיה החוקיים בהתאם לכך.

עד להתפוררותו של חבר הלאומים בשנת 1946, המנדט לפלשתינה, כפי שהוענק לבריטניה הגדולה בוועידת השלום בסן רמו ב1920 ואושר על-ידי החבר בשנת 1922, חל על שטח של 45,820 מילין מרובעים למזרחו ולמערבו של נהר הירדן. גבולותיה השתרעו מהים התיכון במערב ועד עיראק במזרח. כל ממלכת ירדן נכללה, אפוא, בתוך גבולותיה של פלשתינה.

עבר-הירדן היה, למעשה, מה שמכונה בתיק הרלבנטי של חבר הלאומים "מחוז עבר-הירדן" של פלשתינה עד לישיבת הסיום של חבר הלאומים ב18 לאפריל, 1946. הדעה המובעת לעתים קרובות, כאילו הוצא עבר-הירדן מהמנדט לפלשתינה בשנת 1922 היא דעה מוטעית.

כעת, עצם המינוח המשמש את הדיון בשאלת פלשתין הוכתב על-ידי תסיסה שהביאה לידי כך שקודם-כל העיתונאים ואחר-כך גם הדיפלומטים יכנו בשם "פלשתינים" אותם ערבים שהם פליטים או בניהם של פליטים ממה שהיום הוא מדינת ישראל, או התושבים הערביים של "הגדה המערבית" ורצועת עזה. שימוש כזה במונח "פלשתינים" אין לו הצדקה, לא בהיסטוריה ולא במשפט הבינלאומי. היסטורית ומשפטית, משמעות המונח "פלשתין" יכולה להיות אך רק כל השטח שנכלל במנדט לפלשתינה בתום מלחמת העולם הראשונה - השטח שהוא היום מדינת ישראל, ממלכת ירדן והאזורים שבמחלוקת ביניהן. למונח "פלשתין" לא היתה כל משמעות גיאוגרפית ברורה והוא לא ייצג שום זהות מדינית לפני מלחמת העולם הראשונה. לכן, "הפלשתינים" הם כל בני האדם - יהודים וערבים - החיים או שיש להם זכות לחיות בשטח המנדט לפלשתינה כפי שנקבע ב1920, אושר על-ידי חבר הלאומים ב1922, ונותר ללא שינוי במהלך חייו של חבר הלאומים, עד 1946. הן ממלכת ירדן והן מדינת ישראל הופיעו כמדינות יורשות של המנדט לפלשתינה, בשטחה מזרחה ומערבה לירדן: מדינה ערבית פלשתינית ומדינה יהודית פלשתינית, "היורשות" את ריבונותה של תורכיה באמצעות חבר הלאומים.

נכון, שהמשפט הבינלאומי וההיסטוריה אינם תמיד מכריעים בענייני מדיניות, אך אי אפשר לוותר עליהם אם ברצוננו להבין את השאלות הנדונות. הם מהווים את הרקע הרחב לדיפלומטיה היומיומית של המדינות. קרוב לוודאי שאפשר להסביר אפילו לעמים, לממשלות ולאינטלקטואלים של מדינות העולם השלישי, שקבלת רעיון המדינה היהודית במסגרת הסדר הבינלאומי מהווה חלק אינטגרלי של התנועה אל עבר עצמאות לאומית שהביאה לכינונן של עשרים מדינות ערביות עד היום ומדינה יהודית אחת.

לכך שלא קיימת מדינה ערבית בשם "פלשתין" אין הציונות או מדינת ישראל אחראיות. כל העניין איננו מהותי, שהרי החלק הגדול של פלשתינה אמנם נשלט על-ידי ערבים וגרים בה ערבים פלשתיניים. בעצם, מאז תום המנדט הבריטי לפלשתינה, מדובר בעניין ערבי פנימי בלבד, התלוי ביחסים שבין ערביי פלשתינה לשושלת ההאשמית המולכת בירדן. אולם, אין כל ספק שלפחות 85% מערביי פלשתינה עודם מתגוררים היום בשטח של המנדט לפלשתינה לשעבר.

התמיכה בעניין הפלשתיני, כפי שהוא נוסח בוועידות קהיר, אלג'יר או רבאט, מכוונת, בקיצור, להמשך המתקפה על ישראל, במקום להכיר בירדן כמדינה הערבית-פלשתינית, כפי שהיא באמת. הן אדמת ירדן והן עמה פלשתיניים הם, והוא הדין גם לגבי המלך חוסיין [או יורשו, המלך עבדאללה].

בזיכרונותיו כתב חוסיין: "הן פלשתין והן ירדן היו אז כפופות למנדט הבריטי, אך כפי שציין סבי בזכרונותיו, הן בעצם לא היו מדינות נפרדות. בהיות עבר-הירדן בגדה המזרחית של נהר הירדן, היא היוותה, במובן מסוים, העורף של פלשתין".

כאשר נשאל יאסר ערפאת מה דעתו על מדינה בגדה המערבית, וזאת בעוד שאלת "העצמאות הערבית-פלשתינית" נדונה לראשונה באו"ם, השיב לאריק רולו: "כלבי השמירה של המהפכה הנגדית התעוררו לחיים, אז נתקלנו אנחנו בקשיים רציניים, אך הדגים במים עכורים לא יצליחו לפלג את עמנו, החולש על שתי גדות הירדן, למרות הגבולות המלאכותיים שנקבעו על-ידי משרד המושבות ווינסטון צ'רצ'יל לפני חמישים שנה."

בעודו בירדן אמר ערפאת לאוריאנה פלאצ'י, שאש"ף נלחם בישראל בשם הפאן-ערביזם. הוא הוסיף ואמר: "מה שאת מכנה 'עבר-הירדן' אינה אלא פלשתין', השקפה זו טרם שונתה, למרות שהיא סותרת את הטענה שהשמדת מדינת ישראל יש בה לספק את הדרישה לעצמאות מדינית לערביי פלשתין. ביום שיצא ערפאת מקהיר בדרכו לניו-יורק לנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם, הוא העביר (על-פי אל-ליוא, ביירות) מסר לוועידת סטודנטים שנערכה בבגדאד, מסר שהכיל את המשפט: "הן ירדן והן פלשתין הן שלנו, הרי נכונן את ישותנו הלאומית בשני השטחים לאחר שישוחררו מהכיבוש הישראלי ומהנוכחות הריאקציונרית הירדנית". בעוד תשומת הלב הציבורית ננעלה על מתקפת אש"ף בישראל, במיוחד אחרי החלטת ועידת רבאט למנות את אש"ף הנציג הבלעדי של ערביי פלשתין, האיום על השלטון ההאשמי בירדן רציני יותר.

ה"אקונומיסט" הלונדוני כינה את הבחירות הכללית שנערכו בירדן "פצצת-זמן" המתקתקת לקראת סופה. "יותר ממחצית הבוחרים הם פלשתינים, אבל האם עליהם להצביע בבחירות לממשלת ירדן בעודם מיוצגים כביכול על-ידי הארגון לשחרור פלשתין? מצד שני, מוטב היה אילו שוכנע חוסיין לנטוש את העמדתו כ"מארח" ידידותי ל"פליטים" ולאשר את העובדה שירדן היא המדינה הפלשתינית ערבית, בדיוק כפי שישראל היא המדינה הפלשתינית היהודית.

מה בדיוק אירע ב16 לספטמבר, 1922, התאריך הממלא זה עשרות שנים תפקיד של ממש בדיון בענייני פלשתין? הוא הצליח לעוות את ראייתם ואת ידיעתם של עיתונאים ופוליטיקאים הידועים בהקשרים אחרים כידענים ובעלי מצפון. למרבה המוזרות, הפרספקטיבה עוותה יותר בקרב מלומדים ישראליים ומערביים מאשר בקרב הערבים. לשווא יחטט הדיפלומט או המלומד בתיקי חבר הלאומים או בכל ארכיון אחר בחיפושו אחר ראיות לכך שבשנת 1922, או בכל שנה אחרת לפני 1946, חל ה"ניתוק" של עבר-הירדן מפלשתינה; "חלוקתה" של פלשתינה; כינון "מנדט לעבר הירדן"; או "עצמאות של עבר-הירדן" או כל אירוע דומה אשר הספרות של המזרח התיכון מלאה בהתייחסויות אליו.

הרי עבר-הירדן נותרה חלק מפלשתינה, והמנדט לפלשתינה היה תקף בשטחה במלואו. מה שקרה הוא, שבכפוף להוראה הכלולה בסעיף 25 למנדט, חודשיים אחרי אישור המנדט לפלשתינה בידי חבר הלאומים ביולי 1922, השיגה ממשלת בריטניה את הסכמתו של החבר "לדחות או לבטל" את החלתן של הוראות הבית הלאומי היהודי שבמנדט "בשטח הנמצא מזרחה לירדן ועד לגבול המזרחי של פלשתינה". והרי נוסח סעיף 25 המלא של המנדט לפלשתינה: "מעצמת המנדט תהיה רשאית לדחות או לבטל, בהסכמת מועצת חבר הלאומים, את החלתן, בשטח הנמצא מזרחה לירדן ועד לגבול המזרחי של פלשתינה, כפי שייקבע בסופו של דבר, של אלו מהוראות המנדט אשר תראינה לה לבלתי-מתאימות לתנאים המקומיים הקיימים שם, והיא רשאית לקבוע ביחס לניהולו של אותו שטח הוראות המתאימות לאותם התנאים, בתנאי כי לא תעשה שום פעולה הנוגדת להוראות סימנים 15, 16 ו18." במה שהתיק הרלבנטי של חבר הלאומים מתאר כ"מחוז עבר-הירדן" של פלשתינה. הוקם מנהל במסגרת המנדט לפלשתינה, בראשות האמיר עבדאללה, אחי פייסל, מלך עיראק. הקמתן של מושבות ציוניות בעבר-הירדן הופסקה בצורה חוקית, אפילו לא חלה הדחייה על יישובים יהודיים יחידים או אפילו על בתי-ספר יהודיים. אך פירוש הדבר לא היה שהופרדה עבר-הירדן באורח חוקי מפלשתינה בכל דרך שהיא, בנוגע לאוכלוסייה הערבית של המדינה. לא היתה ממשלה נפרדת; בשונה מהמצב שבסוריה ולבנון, שם אמורה היתה המעצמה המנדטורית לפתח שתי מדינות נפרדות, פלשתינה אמורה היתה להישאר מדינה אחת.

עבר-הירדן נשארה כפופה למנדט לפלשתינה ונוהלה על-יסוד סמכותו של הנציב העליון בירושלים. תושבי עבר-הירדן נסעו ממקום למקום בכפוף להגנתו; בכפוף למשפט הבינלאומי היתה לאומיותם פלשתינית. בכפוף לדרישות הביטחון בשל אופי הרוב הבדווי בעבר-הירדן, נעו הערבים בחופשיות בין הגדה המזרחית למערבית של הירדן; ערבים פלשתיניים רבים מעבר-הירדן התיישבו והתפרנסו במקומות כמו חיפה, יפו או ירושלים, בין שעשו זאת עונתית או בקביעות. השעיית הקמת המושבות הציוניות בעבר-הירדן לא הביאה לניתוק השטח מפלשתינה, כי אם הבטיחה את אופיו הערבי-פלשתיני.

בשל הפיתוח הציוני וההתנגשות המתמדת בין טענות הערבים והיהודים, בליווי ועדות חקירה, פרסום עולמי ודיונים פרלמנטריים, נותרה ההתעניינות והמחלוקת הציבורית ממוקדת בפלשתינה מערבה לירדן. מאז שנת 1922, גבר הנוהג להתייחס בשם פלשתין רק לאותו חלק של שטח המנדט הקשור בבית הלאומי היהודי. בשנת 1937, הוועדה המלכותית הפלשתינית, בדווחה בצורה הוגנת על עובדות-היסוד של הקונפליקט הערבי-יהודי, הסכימה שעבר-הירדן נכלל בתחילה בבית הלאומי היהודי של המנדט לפלשתינה. העובדה שהושעה שם הפיתוח היהודי לא התפרשה שאין להמשיך לראות את ההתנגשות היהודית-ערבית בהקשר של שטח פלשתינה כולה, ולא רק בשטח הקטן של עבר הירדן המערבי. הוועדה המלכותית כללה את עבר-הירדן בהצעותיה לעתיד, ובמסגרת הצעת החלוקה שלה צירפה אותה לחלקים הערביים של עבר הירדן המערבי, תוך שהיא מציעה אפילו חילופי אוכלוסין בין המדינות הערבית והיהודית המתוכננות.

מנקודת ראות משפטית לא היה מעולם כל ספק לגבי היות עבר-הירדן חלק מפלשתינה. בריטניה, במאמציה לפייס את הלאומנות הערבית או להחמיא לאמיר עבדאללה, הרשתה אולי לפעמים להכניס לנאום או אפילו למסמך מנהלי, מידת ערפול. הבריטים היו חופשיים, מבחינה פנימית, להציג את תפקידם בכל דרך שחפצו. במסגרת המשפט הבינלאומי, היה עבר-הירדן, המנוהל על-ידי משרד המושבות, כפוף לפיקוח הצמוד של חבר הלאומים, וליתר דיוק, של ועדת המנדטים הקבועה של חבר הלאומים. "עבר-הירדן" היה נושא רגיל למדי ברשימת הנושאים שהופיעו על סדר-יומה השנתי בענייני פלשתינה; ניתן היה למצוא אותה, למשל, בין "בריאות הציבור" לבין "חינוך".

שתי דוגמאות אופייניות למסירותן של מזכירות חבר הלאומים ועדת המנדטים. ביולי, 1926, כמעט ארבע שנים אחרי קבלת החלטת עבר-הירדן ב1922, העלה תזכיר פנימי של חבר הלאומים שהופנה למזכיר הכללי את הנקודה ש"מנקודת ראות משפטית צרה, הדבר לא היווה שינוי של הוראות המנדט, כי אם יישומן", וביררה - כיון שעמדו להציע למכירה את מסמך המנדט - אם לכנותו "המנדט לפלשתינה" או "המנדט לפלשתינה ועבר-הירדן". הוכרע לטובת השם "המנדט לפלשתינה".

מכריע עוד יותר, מבחינה משפטית, היה הדיון במועצת חבר הלאומים באוקטובר 1928 בדבר ההסכם שנכרת בחודש פברואר של אותה שנה בין עבר-הירדן לבריטניה הגדולה, המיוצגת על-ידי הנציב העליון, אשר - לפי דו"ח ועדת המנדטים למועצה - עורר ספקות באשר ליכולתו לדור בכפיפה משפטית אחת עם המנדט לפלשתין. אחרי דיון ממושך ובעקבות הצהרה רשמית מטעם הציר הבריטי ש"המנדט לפלשתין נשאר בתוקף מלא בעבר-הירדן" ושמנהלו של האמיר אינו מייצג אלא ביזור הסמכויות האדמיניסטרטיביות של המעצמה המנדטורית, אימצה מועצת חבר הלאומים את ההחלטה הבאה: "באשר להסכם מה20 לפברואר 1928 בין בריטניה הגדולה ועבר-הירדן, רושמת המועצה לפניה את דבר הצהרתו של נציג בריטניה הגדולה אשר לפיה ממשלתו רואה את עצמה אחראית בפני חבר הלאומים להחלת המנדט לפלשתינה בעבר-הירדן, פרט לסעיפים שהם, על-יסוד סעיף 25, אינם בני יישום; והיא מכירה בכך שהסכם זה תואם את עקרונות המנדט אשר תוקפם המלא נשאר ללא שינוי."

מאמציו של חבר הלאומים ובייחוד של ועדת המנדטים הקבועה להבטיח את שלמותה של פלשתינה כמדינה אחת הושתתו בעיקר על יסודות משפטיים, אך הם נבעו גם מהמודעות לאופייה המיוחד של פלשתינה והתחושה המדינית שהעימות הערבי-יהודי היה ראוי להקשר רחב ככל האפשר.

בסופו של דבר, התנגדותה של ארצות-הברית למדיניות האנטי-ציונית החריפה שאומצה על-ידי ממשלת הלייבור הבריטית היא שהביאה את שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, להחליט, בפרק הזמן בין התפוררות חבר הלאומים והולדת ארגון האומות המאוחדות, להוציא את עבר-הירדן לחלוטין מהקשרה של הבעיה הפלשתינית, שהוחל עתה לבחון אותה בחינה אינטנסיבית יותר.

לממשלת אטלי-בווין, בשל תגובתה השלילית לפנייתו התקיפה של הנשיא טרומן שתותר כניסתם לפלשתין של מספר מוגבל של ניצולים יהודיים ממחנות-הריכוז, היתה סיבה טובה בשלהי 1945 לחשוש מפני עיון מחדש במעמדה של עבר-הירדן, עיון שיכחיש את טענת הבריטים שפלשתינה היא מדינה קטנה מכדי שתוכל לקלוט את כל הניצולים היהודיים באירופה, ועל-ידי כך יטיל ספק בתכניות האסטרטגיות ארוכות-הטווח שהיו למשרד החוץ לגבי עתידה של פלשתינה ולגבי תפקידו של הלגיון הערבי של הגנרל גלאב בעבר-הירדן. שהרי בנובמבר 1945 הוקמה ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. כשישיבותיה אמורות היו להתחיל בדצמבר, היא היתה אמורה לעבור בינואר ללונדון, ומשם לאירופה, לקהיר ולפלשתינה.

הפרמטרים של הוועדה היו "לבחון את התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בפלשתינה בכל הנוגע להשפעתם על בעיית ההגירה היהודית" וכן "לבחון את מצבם של היהודים באותן מדינות אירופיות שם נפלו קרבן לרדיפות נאציות ופשיסטיות" - פרמטרים, לדברי יו"ר מפלגת הלייבור, "רחבים דיים לאפשר את נטישת ההפרדה המנהלית בין פלשתינה לעבר-הירדן שהיתה טעות חמורה במדיניות הבריטית".

מר בווין החליט שלא להסתכן; הוא נקט צעד נועז והודיע על מתן העצמאות לעבר-הירדן בקרוב, בעוד הוועדה עמדה להתחיל את ישיבותיה בלונדון, בתקווה לדכא את רצונה של הוועדה להרחיב את חקירתה מעבר לפלשתינה מערבה לירדן, כפי שאמנם הוצע בישיבות שנתקיימו בוושינגטון.

אם נאמר שחוקיות הצעד הבריטי מוטלת בספק, לא אמרנו כלום. "אין המנדט מאפשר למעצמה המנדטורית למסור את סמכויותיה במסגרת המנדט לעם שהיא מכינה אותו לעצמאות. צעד כזה מהווה שינוי בכתב המנדט," התובע את הסכמת מועצת חבר הלאומים. היו כללים מפורשים שנוסחו על-ידי ועדת המנדטים הקבועה ומועצת חבר הלאומים בעת סיום המנדט העיראקי בשנת 1932, שפירטו את הדרישות שצריך היה לבחון לפני השגת העצמאות; וחשוב מכל, היו סעיפים 77 ו80 באמנת האו"ם שפירטו את ישימותן של הוראות הנאמנות בשטחי המנדט הקיימים והוציאו ללא כל ספק אל מחוץ לחוק בינתיים כל מגמה "לשנות בכל דרך שהיא את זכויותיהם של מדינות או עמים כלשהם או את התנאים שבמסמכים בינלאומיים קיימים..."

עד היום מתייחסים בקרב משפטנים המתמחים במשפט הבינלאומי אל סעיף 80 כ"סעיף פלשתינה", שהרי הכללתו באמנה בסן פרנסיסקו היתה תוצאת עבודתם של נציגים יהודיים המנסים להגן על זכויות היהודים במסגרת המנדט במשך פרק הזמן לפני הפעלת סוכנויות האו"ם. אך הניסוח של הסעיף הגן על זכויותיהם של עמים כלשהם הנתונים לאדמיניסטרציה מנדטורית.

בישיבה האחרונה של חבר הלאומים באפריל 1946 בז'נבה קיבלה לידיה ממשלת בריטניה את עניין מתן העצמאות לחלק מפלשתינה כעובדה מוגמרת, עניין שבעבר, כאילו היה מנדט נפרד לעבר-הירדן. הישיבה רשמה עובדה זו לפניה.

התנגדויות משפטיות לעצמאות עבר-הירדן יכלו לבוא, להלכה, ממזכירויותיהם של חבר הלאומים או של ארגון האומות המאוחדות. אך הן יכלו לבוא גם מהסוכנות היהודית, או בהסתמך על מעמדה המשפטי המיוחד במסגרת המנדט, שלא בוטל על-ידי סעיף 25, או על סעיף 80 של האמנה. הן יכלו גם לבוא ביזמתה ל מדינה הפועלת למען ערביי פלשתינה או יהודיה, במסגרת סעיף 80.

בפועל, האנשים אשר האינטרסים שלהם הוזנחו במיוחד על-ידי הצעדים שננקטו ב1946 היו ערביי ארץ-ישראל המערבית, ה"פלשתינים" של היום. לראשונה בהיסטוריה נותקו ערביי פלשתינה המערבית מהשטח מזרחה לירדן. כאשר, כעבור פחות משנתיים, בעקבות הדוגמה שהראו מנהיגיהם ובני המעמד הגבוה שנטשו את השטח תוך שהם נוסעים לקהיר, לביירות או לפאריס, עזבו המוני ערבים פלשתיניים את כפריהם וזרמו אל מעבר לירדן, הם נחשבו מבחינה משפטית לא עוד כפלשתינים העוברים לשכון בחלק אחר של מולדתם, כי אם כפליטים זרים המתארחים אצל "מדינה מארחת". היה זה כאילו בתוך השנתיים שבין מאי 1946 ומאי 1948 נולדה מדינת-אומה חדשה, עבר-הירדן, ללא כל קשרים לפלשתינה או לפלשתינים.

מאז, השפיע עיוות זה על הראייה והמעשה המדיניים במזרח התיכון. עצם ההכרה בכך כי ירדן היא פלשתינה הערבית היתה יכולה בעבר, כפי שהיא יכולה היום, לשנות את ראיית העתיד.

דבר לא ישנה את העובדה שהממלכה ההאשמית של ירדן היא, לאמיתו של דבר, "הממלכה הפלשתינית של ירדן ההאשמית". בתפקיד זה היא יכלה להיות שותפתה הלגיטימית של ישראל בהשגת הסדר של הסכסוך הפלשתיני, שהוא גרעין הסכסוך הערבי-ישראלי. אם, במקום לנהוג כך, היא תמשיך לפשוט מעליה את זהותה הפלשתינית, היא תסכן אפילו את הלגיטימיות הפנימית שלה. השאלה היא אם האומץ הפיזי הבלתי-מעורער של המלך חוסיין המנוח מציין אומץ מוסרי ופוליטי שווה אצל בנו, עבדאללה, המלך המכהן, שלא לדבר על הבנת המציאות.

אמת, ההכרה בזהותה של ירדן כמדינה פלשתינית תציג כשקר את גרסת הסכסוך הערבי-ישראלי ששימשה עד היום כבסיס לתעמולה הערבית הרדיקלית ולהצלחתו של אש"ף. אגדת "חוסר הבית הלאומי" של הערבים היתה קורסת ועמה הרבה מהלהיטות העממית שהיא מעוררת בארצות ערב, ובכך מפעילה לחץ על מדיניות ממשלתית פנימית. אולם, אותם מנהיגים ערביים בעלי התחושה ההיסטורית המייחלים בוודאי לשיכוך מרירות הסכסוך - אם רק בשל התפקיד שישראל ממלאת במרקם האסטרטגי והטכנולוגי הכולל של המזרח התיכון - עשויים לשתף פעולה אם יוביל מישהו בכיוון זה, בהסכמה ושיתוף פעולה של הממשל האמריקני.

לא רק שהכרה בכך שכל השטח של הממלכה ההאשמית של ירדן הוא חלק בלתי-נפרד מפלשתינה ומההקשר הפוליטי והפיזי של שאלת פלשתינה, תתאים לעובדות של ההיסטוריה, המדיניות והמשפט בכפוף למנדט של חבר הלאומים, אלא שהיא תיצור מסגרת מציאותית לדו-קיום בין העצמאות הערבית-פלשתינית לעצמאות היהודית.

התהליך הפוליטי והפסיכולוגי של עשיית שלום צריך להיות מושפע מהשיקול שבעצם אין ישראל יושבת על 12% משטח פלשתינה מאז 1948 ועל כל 100% של שטח פלשתינה מאז 1967, אלא על 20% בלבד של השטח עליו חל בשעתו המנדט לארץ-ישראל, כש80% הנותרים של פלשתינים נשלטים לחלוטין על-ידי הערבים, המהווים גם את כל תושביו של שטח זה.

הלגיטימיות של המלך חוסיין בשעתו או של עבדאללה בהווה כמנהיג ייצוגי של ערביי פלשתינה צריכה להיות מושפעת מכך, בין שתפקידו מושתת על מספר הערבים בעבר-הירדן שמוצאם מארץ-ישראל המערבית או בין שהוא מנהיג פלשתיני בזכות לידתה, מסורתה ואופיה הפוליטי, המשפטי וההיסטורי של מדינתו, כשכל אלה באים לידי ביטוי במוסדותיה.

חשוב הדבר ליוקרתה ולעתידה של השושלת ההאשמית, אם זו מכריזה כי ההאשמים, במשך עשרים וחמש שנות המנדט, הצליחו לשמור על ערביותן של ארבע חמישיות של פלשתינה, ועתה היא תמשיך לפעול לביסוס השלום בין ירדן, כמדינת-הלאום הערבית-פלשתינית, לישראל כמדינת-הלאום היהודית-פלשתינית, או אם תתמיד בתפיסה המפוקפקת של זהויות ירדניות ופלשתיניות נפרדות, אשר עליה אי אפשר להשתית שום יציבות מקומית או אזורית.

חשוב הדבר לפליטים הערבים ובניהם אם יוסבר להם שבחציית נהר הירדן, בשנת 1948, הם חדרו אל תוך "מדינה מארחת" או אם יודו בפניהם שהם נכנסו לאותו חלק ערבי של מולדתם, שזכה רק לאחרונה בעצמאותו, ושהעניק להם מיד את האזרחות המגיעה להם, ושהוא, בשל כך, זכאי ליהנות מנאמנותם.

חשוב הדבר לפיוס בין ערבים ליהודים, אם נתפס קיומה של ישראל כמושתת על מספר עובדות מוגמרות, או כמבוסס על תפיסה הוגנת ולגיטימית של הזכויות הנובעות מתולדות האזור ומהמבנה המשפטי של המזרח התיכון מאז תום מלחמת העולם הראשונה; אם קבלת רעיון המדינה היהודית על-ידי הקהילה הבינלאומית מהווה חלק אורגני של התנועה לקראת עצמאות לאומית מאז מלחמת העולם הראשונה, שהביאה עד היום לאור העולם עשרים מדינות ערביות ומדינה יהודית אחת; או אם כינונה של ישראל היה רק התוצאה של המצפון הבינלאומי שפעל, רק בשל השמדתו של שליש מבני האומה היהודית.

ע"י ליבוי אש הלהיטות העממית, הסלימה ההטעיה את הסכסוך המזרח-תיכוני והוסיפה לממדיו הרגשיים לאין שעור. ע"י התרומה שתרם ללחצים בלתי-רציונליים, עיוות הבעיה הפלשתינית פועל כאיום חזק על ממשלות ערב לא פחות משהוא מהווה איום על עשיית השלום. הנכונות לנטרל את הסיבות הרגשיות של הסכסוך עשויה להיות הקריטריון החשוב ביותר בהערכת הרצון בשלום.

הגיעה העת, שנעודד אותן ממשלות ערביות, בעלות האינטרס ביציבות ובתחילתו של עידן של שלום במזרח התיכון להציג תמונה אמיתית של התפתחות הבעיה הפלשתינית והגדרה אמיתית של "פלשתין" ושל "פלשתינים". הארץ העתיקה, בגבולותיה ההיסטוריים והגיאוגרפיים, יכולה בקלות לשאת הן את עצמאותם של יהודים והן את עצמאותם של ערבים פלשתיניים.