הצעתה של פרופ' יולי תמיר

כבר ממבט ראשון, החוברת כוללת טעויות בסיסיות, למשל:

א. "שטחה של ישראל בגבולות הקו הירוק הוא 22,145 אלף קמ"ר" (ה"אלף" במקור, וגם זו טעות). ובכן, שטח זה איננו שטחה של ישראל בגבולות הקו הירוק אלא הוא כולל גם את מזרח ירושלים ורמת הגולן (כפי שמובהר במפורש במקור שעליו מסתמכת תמיר - השנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

ב. ההערכה כי במדינת ישראל 5.4 מיליון יהודים גבוהה מדי. ראי/ה הערכותיו של פרופ' ארנון סופר המדברת על 5 מיליון יהודים ושל ד"ר יצחק רביד על 4.9 מיליון. החלוקה ליהודים/ערבים מתעלמת מעולים ממזרח אירופה שאינם יהודים (שאותם אולי צירפה תמיר למניין היהודים, אף שאינם מצטרפים למניין...), מדרוזים, וגם מפועלים זרים (ביניהם כאלו הנמצאים כאן שנים לא מעטות, ואפילו "צברים" חביבים ומלוכסני עיניים).

אולם, נניח את הטעויות הטכניות לטיפולה של פרופ' תמיר, ונבחן את הבעייתיות של ההצעות לגופן:

ההצעה מתבססת על ההנחה כי ישראל חייבת, אם היא מספחת שטחים מתוך יש"ע, להעניק לתושביהם אזרחות ישראלית - בעוד שטחי המדינה הפלסטינית כמובן חייבים להיות נקיים מיהודים. לפי הצעותיה של תמיר, בכל שטח שיצורף לישראל, התושבים הערבים יהפכו מיידית לאזרחי ישראל. אך השאלה היא: מדוע?

לטעמי, אחת הסיבות העיקריות כשלון תהליך אוסלו נבע מהיעדר ההדדיות, ובמילים אחרות: הלוגיקה שגרסה שיש לדרוש מישראל מה שאין לדרוש מהפלסטינים. הפלסטינים דורשים כי מדינתם העתידית תפונה מהמתנחלים, היהודים הגרים בשטחים המיועדים לה. דרישה זו נחשבת להגיונית ולגיטימית בעיני הישראלים וגם בעני הגורמים הבינלאומיים המעורבים. המצב שאמור להיות הוא הקמת שתי מדינות: אחת ערבית טהורה והשנייה יהודית-ערבית מעורבת. איש בצד הישראלי לא טען שאם יש לפנות את היהודים מהמדינה הפלסטינית יהיה צורך לפנות את הערבים מהמדינה היהודית. אותו דבר בדיוק קרה ביחס ל"תרבות השלום", שנמצאה רק אצל הצד היהודי. בספרי הלימוד הישראלים היה תהליך של הוצאת הביטויים השליליים כלפי הערבים והמוסלמים, והכרה בזכות הערבים בארץ. לעומת זאת, ספרי הלימוד הפלסטינים הציגו את היהודים כפולשים לארץ לא להם, בנוסף לביטויים אנטישמיים רבים והאדרת מצוות הג'יהאד.

ישראלים רבים אמרו "טוב, זו התרבות שלהם", ו"הם יותר פרימיטיביים, אי אפשר לדרוש זאת מהם" (כפי ששמעתי באחרונה מפי מרצה בכירה ללימודי המזרח תיכון), אולם כנראה ש"תרבות" זו הביאה לקריסת תהליך אוסלו. לדעתי, כל מו"מ עתידי בין ישראל לפלסטינים צריך לבסס על הדדיות מוחלטת.

אם נחזור לעניין - הרי יכולים להיות פתרונות יצירתיים לגבי הערבים החיים בשטחים שיסופחו ואותם תמיר לא לוקחת בחשבון. ערביי מזרח ירושלים הם דוגמא טובה - קיבלו תעודת זהות כתומה, הם נהנים (מאד!) מזכויות סוציאליות, אך אינם מצביעים בבחירות לכנסת.

תמיר מציגה קווי נסיגה שונים, מסמנת אותם בצבעים שונים, ופוסלת אותם מנימוקים שונים. אחד מהם הוא "הקו הכחול", המציע לספח לישראל כ2-3 ק"מ.
תמיר כותבת בהסבר מדוע יש להתנגד לקו זה: "סיפוח מזערי זה יוצר בעיה דמוגרפית קשה ביותר, משום שהוא מצרף לתחומה של מדינת ישראל למעלה מ302 אלף פלסטינים ומפר באורח משמעותי את האיזון הדמוגראפי". ומיהם אותם 302 אלף פלסטינים? מתוכם הרוב, 212 אלף, הם תושבי ירושלים המזרחית, שהם כבר תושבי ישראל!
המסופחים הנותרים הם 90,000, וכלל אין זה נכון שהם מהווים "בעיה דמוגרפית קשה ביותר". הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה הראה, גם על סמך שקלול נתוני הריבוי הטבעי, כי תוספת של מאה אלף ערבים למדינת ישראל תשנה את המאזן בין יהודים וערבים במדינה בשני אחוזים בלבד, כלומר - תוספת לא משמעותית.

לבסוף, מגיעה תמיר אל "קו הזהב" - במסגרתו תוקם מדינה פלסטינית על 95% משטחי יש"ע. כדאי להתבונן היטב במפה של אותו "קו זהב". קו זה כולל פרוזדורים צרים, בלתי הגיוניים ובלתי ניתנים להגנה שיחברו את מעלה אדומים ואת גבעת זאב אל השכונות היהודיות של ירושלים.

קו הזהב גם כולל את חלוקת ירושלים - על פי חלוקה זו השכונות הערביות יכללו במדינה הפלסטינית והשכונות היהודיות בישראל. הבעיה היא שדבר כזה ייצור פסיפס בלתי אפשרי של ריבונויות, ושכונות שתהיינה מנותקות ממדינת האם שלהן. לפי המפה המצורפת לתוכנית, למשל, הר הצופים יהיה במדינה הפלסטינית.

ח"כ תמיר כותבת בתחילת החוברת: "שיקול נוסף (לקביעת הגבול) הוא הרצון להרחיב את "המותניים הצרים" של מדינת ישראל". ואם כך הרי "קו הזהב" לא פתר דבר וחצי דבר בנקודה זו (ובכך מודה תמיר עצמה) שהרי המותניים הצרים נשארים באותו רוחב שהיה לפני 1967. טולכרם וקלקיליה יועברו לפלסטינים.

ונעבור לאותיות הקטנות: שטח חליפי נוסף שיינתן לפלסטינים ש"שיחד עם הפרוזדור המחבר בין יהודה ושומרון ורצועת עזה ייתן לפלסטינים שטח השווה ל100 אחוז מהשטחים שנכבשו ב 1967." (עמוד 14) אם יינתן לפלסטינים פרוזדור כזה, מדינת ישראל תבותר לשני חלקים נפרדים לחלוטין - הנגב והצפון, שביניהם הפרוזדור שהוא שטח פלסטיני. דווקא יש בכך היגיון - אם לפלסטינים תהיינה שתי מדינות: ירדן ופלסטין, גם היהודים רוצים שתי מדינות, ישראל הצפונית וישראל הדרומית.

כמו כן, התוכנית עוסקת בדמוגרפיה באופן אובססיבי. לאורך ההסברים על קווי הגבול אין כל דיון בחשיבות העומק האסטרטגי (או בחלופות שמציעה ח"כ תמיר כדי לפצות על אובדנו, לחילופין) ובשאר הנושאים הקריטיים שאינם דמוגראפיים. אגב, מה לגבי הפליטים - מיליוני אנשים הנמקים במחנות. לא שווה לכתוב על הבעיה הזו הסבר קצר, כיצד ישוקמו הפליטים?

נותר לתהות, אם תמיר כל כך מוטרדת ממספר הערבים במדינת ישראל, מדוע שלא תציע במפורש כחלק מחילופי השטחים להעביר את אזור נחל עירון והמשולש למדינה הפלסטינית ובכך תבטיח לאורך שנים רוב יהודי של מעל 80% למדינת ישראל?