הקמת מדינת ישראל - שני טרנספרים

עם הקמת מדינת ישראל התחוללו במזרח התיכון שני טרנספרים בקנה מידה גדול: טרנספר של היהודים מארצות ערב לישראל, וטרנספר נוסף, כנראה קטן יותר, של ערבים מתחומי ישראל אל מדינות ערב.
הקשר בין שני הטרנספרים בא לידי ביטוי בדרישת ישראל לדון ביחס לתביעות הרכוש הפלסטיניות גם ברכוש שנגזל מהיהודים תושבי ארצות ערב.
גם מדינאים ערבים בני הזמן היו מודעים לקשר בין הטרנספר של הערבים מישראל לזה של היהודים מארצות ערב אל ישראל.
בספטמבר 1949 נורי סעיד, ראש ממשלת עראק, העלה את הרעיון להחליף 100,000 מיהודי עראק באותו מספר של פליטים פלסטינים^[1].

הטרנספר היהודי: מארצות ערב. בשל הקמת מדינת ישראל, וצמיחת הלאומיות הערבית, הפכו חיי היהודים בקהילות בעולם הערבי לבלתי אפשריים ובלתי נסבלים. במקומות מסויימים נערכו בהם פרעות, כמו הפוגרום שנערך ביוני 1941 ביהודי עראק. בלוב נרצחו יהודים בנובמבר 1945, ובדצמבר 1947 הייתה התפרצות אלימה בעדן, ונהרגו בה 85 יהודים. בחודש יוני 1948 היו שלוש התפרצויות אלימות: בעיר הגבול אוג'דה שבמרוקו נהרגו 42 יהודים, בלוב נהרגו 14 יהודים ובמצרים נהרגו 34 יהודים. בסוריה נרצחו 13 יהודים באוגוסט 1949.
מבחינה כלכלית הוטלו על היהודים הגבלות שמנעו מהם את פרנסתם.

היהודים הפכו להיות מזוהים עם הציונות. מצב זה הפך את חיי היהודים בארצות ערב לבלתי נסבלים וכך קהילות עתיקות אלו היגרו כמעט בשלמותן אל מחוץ לארצות ערב. מדינת ישראל הפכה להיות המפלט הטבעי עבור רוב היהודים מארצות ערב – אך היו יהודים רבים שהיגרו למקומות אחרים, כמו יהודים צפון אפריקאים רבים שהגיעו לצרפת.

קהילת עראק עברה מסע רדיפות: ניתן לראות את הקהילה היהודית בעראק כעתיקה בעולם, היות שהיא החלה עם גלות בבל בימי נבוכדנצר (586 לפנה"ס), ובארץ זו נכתבה גם היצירה המרכזית של התורה שבעל פה: התלמוד הבבלי. ערב הקמת מדינת ישראל חיו בבגדאד 130,000 יהודים.
בשנת 1941 התחולל בבגדאד פוגרום (פרהוד) בו נרצחו 180 מיהודי העיר, ורבים נפצעו.
בשנת 1948 התנהלה בבגדאד סדרה של משפטים נגד יהודים עשירים. שפיק עדס, יהודי עשיר תושב בצרה, שלא היה קרוב לציונות (ואף תרם כספים למען ערביי ארץ ישראל) נעצר ולאחר משפט מבויים שנמשך שלושה ימים נתלה בפומבי.
לרוצים להבין את התקופה מבין עיניו של סופר מוכשר מומלץ לקרוא את הספר "סופה בין הדקלים" של סמי מיכאל, המספר על המצב חסר התקווה שאליו נקלעה יהדות עראק בשנות הארבעים.
במרת 1951 הפרלמנט העראקי פרסם חוק להקפאת (למעשה, לגזילת) רכושם של היהודים. גלים נוספים של רדיפות עברו על היהודים המעטים שנותרו בעראק גם בשנים 1967 ו 1968.
כתוצאה מרדיפות אלו עזבו רוב יהודי עראק את ארצם, בעיקר לישראל. כיום נותרו בעיראק רק קומץ יהודים.
מחמוד עבאס (אבו-מאזן), לימים ראש הממשלה ברש"פ, כתב: "היהודים הערבים בעיראק סבלו ייסורים, עינויים, דיכויים ולחצים כדי לעקרם משורשיהם... היהודים העיראקים סבלו מרדיפות הולכות ומחריפות, ראשיתן במסע תעמולתי שלא הבחין בין ציונות ויהדות, במיוחד לגבי יהודי עיראק, ואחר כך התפתחו לרצח והתקפות על בתי מסחר, בתי כנסת ומועדונים יהודיים והטלת פצצות עליהם. כתוצאה מפעולות אלו נהרגו 9 יהודים בתקופה שבין 16/9/36-22/10/38. פעולות אלו הגיעו לשיאן בפרעות אלפרהוד בימים 1-2/5/41 בהן נהרג מספר רב של יהודים... זהו בקיצור סיפורם של היהודים בעיראק ואין ספק שזהו סיפור מייצג לגבי יתר יהודי ארצות ערב... לא נתנו להם הזדמנות אחרת, העמדנו אותם בפני שתי ברירות בלבד: או להגר לישראל או למות וללכת לאבדון"^[2].

ארועים דומים, של דחיקת צעדיהם של היהודים, התעללות בהם וגזילת רכושם, שגרמו ליהודים להגר ולהותיר את רכושם מאחוריהם, ארעו גם בארצות ערביות אחרות.

הטרנספר הערבי ממדינת ישראל:
החברה הערבית בארץ ישראל הגיעה לשעת המבחן המכריע של 1948 כשהוא בלתי מוכן ומפוצל. כתוצאה מהכשלון הצבאי והארגוני, החברה הפלסטינית התפוררה במהירות, ורוב הפלסטינים יצאו משטחי מדינה ישראל.
התמונה הכללית של הנסיבות המדויקות לעזיבה היא מורכבת: ערבים רבים עזבו בשל חשש ממעשי טבח שיתבצעו בהם ובשל סיפורי זוועה שקריים שהפיץ הצד הערבי על ארועי דיר-יאסין. היו גם ערבים שגורשו בידי הכוחות היהודיים שכבשו את כפריהם^[3]. כדאי גם לציין את "תוכנית ד'", מתאריך מרץ 1948, שהייתה התוכנית הכללית והראשית של הישוב העברי לקראת המלחמה, והתגוננותו כנגד הכוחות הערביים. מקריאת התוכנית עולה שהיא נותנת היתר ויד חופשית למפקדים להשמדת כפרים ערביים, וזאת בשני מקרים: כפרים שאין באפשרות הכוחות היהודיים להשתלט עליהם בקביעות, וכפרים המגלים התנגדות מזויינת לכניסת כוחותינו: "השמדת כפרים...בעיקר לגבי ישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות במקרה של התנגדות - השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסיה אל מעבר לגבולות המדינה"^[4].

התוכנית מגדירה את השמדת הכפרים גם כ"שריפה, פיצוץ, ומיקוש החרבות" - דבר המעיד על כוונה לאי מתן אפשרות לפליטים לשוב, לפחות בטווח הקצר.
לעומת זאת, הפקודה מגדירה כי במקרה של אי-התנגדות יוכנס חיל מצב לתוך כפר, וימונה בכל חבל אדם שיהיה אחראי להנהלת ענייניהם של הכפרים שנתפסו בדרך זו^[5].
במילים אחרות, אפשר לומר שהפקודה נתנה אפשרות לביצוע טרנספר או לאי-ביצועו - הכל לפי דעת המפקדים המקומיים או הפקודות שתבואנה מלמעלה.

ד"ר אברהם סלע מציין במאמרו כי אחת הסיבות ליציאת הערבים היא שהם דחו את עצם הרעיון של חיים תחת שלטון המדינה היהודית^[6].
כך ניתן גם להבין מקרים כמו זה שאירע בעיר חיפה: חברים של הועדה הלאומית הערבית פנו למפקד הבריטי, הגנרל סטוקוול, בבקשה להפסקת אש (שלמעשה הייתה כניעה של הערבים ל"הגנה"). בתנאים להפסקת האש נאמר כי "הערבים הזרים בגיל הצבא יגורשו ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השירותים". הגנרל סטוקוול כינס פגישה בין משלחת יהודית ומשלחת ערבית מהעיר ב 22/4, ובפגישה ראשונה זו שני הצדדים הסכימו להפסקת הא בתנאים הנ"ל. לאחר הפסקה הפגישה התחדשה, ולהפתעתם של הנציגים היהודים והבריטים הודיעה המשלחת הערבית כי היא דוחה את הפסקת האש, וכי האוכלוסיה הערבית מבקשת לפנות את חיפה. ראש העיר, שבתאי לוי, פנה בלהט לנציגים הערבים והפציר בהם שלא לעזוב את העיר בה חיו מאות בשנים. על פי גרסתו של משה כרמל, בהפסקה שבין הישיבות הנציגים הערבים התקשו לועד הערבי העליון בקהיר, ופקודת המופתי הייתה לעזוב את העיר ולא לקבל את הכניעה, היות שפלישת צבאות ערב קרובה, והארץ כולה תיפול לידיהם. גם אליהו ששון טוען כי הבריחה אורגנה בידי נאמני החוסינים. ייתכן גם שאלו הנכבדים המוסלמים שהתנגדו להפסקת האש, ובכל מקרה ברור שצל הטרור הפנימי של החוסינים מהשנים 36-39 ריחף מעל אלו שרצו בהפסקת האש ובשלום^[7].

ההערכות לגבי מספר הפליטים הפלסטיני נעות בין 530,000 (הגרסא הישראלית) הערכת האו"ם – כ 800,000, וההערכה הבריטית– 600-700 אלף^[8].