הפליטים הפלסטינים ממלחמת השחרור

הקדמה
במהלך המאה העשרים ארעו בעולם מקרים רבים של תזוזות אוכלוסייה^[1]. במקרים רבים האוכלוסייה שזזה התיישבה באזור חדש ולגבי חבריה לא קובע מעמד הפליטים. זה היה המקרה ביחס ל Volksduetsch (גרמנים על פי מוצאם) שלאחר מלחה"ע השנייה גורשו מחבל הסודטים ומפולין לגרמניה, העברת הנוצרים מתורכיה ליוון והמוסלמים מיוון לתורכיה, וחילופי האוכלוסין בין הודו ופקיסטאן. במקרים האחרונים, האוכלוסייה שהועברה לא תויגה לאורך ימים ושנים כ"פליטים" והתיישבה במקומות חדשים תוך קבלת מעמד אזרחי שווה.
לעומת זאת, במקרה של הפליטים הפלסטינים הרי עד היום (54 שנים) רבים מהם שומרים על מעמד של פליטים, דבר המושך עניין מחקרי מיוחד ביחס להיווצרות הבעיה ויוצר היבטים פוליטיים מעשיים ההופכים נושא מחקר זה לרגיש.
בעבודה זו אתמקד בנקודות השוני והמחלוקת בין החוקרים (בני מוריס, אברהם סלע, אפרים קארש ומרדכי להב) בהיבטיה השונים של הסוגיה, ובנושאים משמעותיים אחרים כמו משמעותה של תוכנית ד' ודרכי חסימת השיבה. בעבודה בהיקף כזה כמובן שאי אפשר לסקור את כל הערים והכפרים הערביים במלחמה, ולכן אתמקד במקרי מבחן חשובים: דיר-יאסין ומבצע חירם.

סיבות לעזיבת הפליטים - נקודות מחלוקת בין החוקרים
אפרים קארש טוען שהסיבה המרכזית לעזיבת הפליטים הייתה התפוררותה של החברה הפלסטינית. הנכבדים הפלסטינים ואישים בעמדות הנהגה היו הראשונים לברוח, והותירו את האוכלוסייה הפלסטינית כצאן ללא רועה. לדברי קארש, מצב החברה הפלסטינית היה כמצב החברה בבריטניה במלחה"ע השנייה לו צ'רצ'יל והאליטה הבריטית היו נמלטים בתחילת המלחמה.
קארש מסתמך על דיווחים בריטיים ומקורות ערביים בטענות ביחס לבריחה הערבית, כמו מכתבו של הנציב העליון האחרון: "עליך לדעת שהתמוטטות המורל הערבי בפלסטינה נובעת במידה מסויימת מהנטייה הגוברת של אלו האמורים להנהיגם, לעזוב את הארץ... [הדגשה שלי, ש"ב] מחצית "הועד הלאומי" כבר עזבה... מזה זמן מה התפנה בכל חלקי הארץ מעמד האפנדים במספרים גדולים, והקצב גובר והולך"^[2].
התוצאה מכך הייתה שהחברה היהודית בארץ ישראל הצליחה לעבור את המלחמה (בקרבן של אחוז אחד מתושביה) אולם החברה הפלסטינית התפוררה כליל.
לדעתו של בני מוריס, בעיית הפליטים הינה תוצר של המלחמה, ואיננה תוצאה של תכנון מוקדם ישראלי לגרש את הערבים, ולא של תכנון מוקדם ערבי (למשל דרך קריאה לערבים להימלט).
מוריס מציין שהמחקרים על שידורי הרדיו מטעם הועד הערבי העליון העלו שהללו לא קראו לערבים להימלט . לעומת זאת, סלע מציג ביחס לשידורי הרדיו באותה תקופה תמונה מורכבת יותר: הוא מצטט את מחקרו של ג'ון צימרמן שמצא שידורי רדיו ערביים שתיארו התקפות יהודיות על ערבים כמעשי זוועה ובכך הגבירו את הפאניקה אצל הערבים ואת נטייתם להימלט^[3]. שידורים מתחנות יהודיות קראו לערבים להישאר במקומם, בעוד משידורים ערביים השתמע עידוד לצאת מאזורים שנכבשו בידי היהודים. סלע מעיר כי רישומי הרדיו מאותם הימים הינם חלקיים מאד, ומקריים, ואינם יכולים לתאר את התמונה במלואה^[4]. ביחס לפרק "רעיון הטרנספר אצל הישוב היהודי" אצל מוריס, קארש מציג דוגמאות רבות של סילופי מסמכים והוצאת משפטים מהקשרם:
מוריס כותב: "בן גוריון אמר דברים מפורשים בנושא זה בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שנערכה ביוני 1938: "נקודת המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית" היא חתימת הסכם עם מדינות ערב, שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב...
... [כאשר נשאל על-ידי אחד המשתתפים האם הוא מעלה על דעתו, שטרנספר כזה של אוכלוסין והתפשטות יתנהלו "גם בכוח" השיב בן-גוריון:] [לא] מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי ערבי^[5]"
קארש מביא את הגירסא המלאה של אותו פרוטוקול ומוכיח כי לא היו דברים מעולם: בן-גוריון בקטע זה דיבר במפורש על הישארות הערבים בארץ ישראל ובשום אופן לא בעקירתם. בן גוריון אמר, בהמשך לציטוט הקטוע אצל מוריס: "המדינה היא רק שלב בהגשמת הציונות והיא צריכה להכשיר הקרקע להתפשטותנו בארץ כולה מתוך הסכם ערבי-יהודי - הרי מוטל עלינו לנהל את המדינה באופן כזה שנרכוש את ידידות הערבים שבתוך המדינה ו[מ]חוצה לה... המדיניות הערבית של המדינה צריכה להיות מכוונת לא רק לשיווי זכויות גמור של הערבים - אלא להשוואתם התרבותית, הסוציאלית והכלכלית, כלומר להרמת דרגת החיים שלהם עד כדי הדרגה של היהודים"^[6]. הנה כי כן - לא כוונה לעקור את הערבים אלא להשאירם במדינה.
הדוגמא הבולטת ביותר לסילוף היא המכתב של בן-גוריון אותו ציטט מוריס בגרסא האנגלית של ספרו, ובו נכתב: "אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם", בעוד בגרסא העברית, וכן במקור עליו הסתמך מוריס (ספרו של שבתאי טבת) נכתב: "אין אנו רוצים, אין אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם"^[7].
יש עוד דוגמאות רבות לכך, ועיקרו של דבר הוא שקארש מוכיח בצורה משכנעת שהפרק בספרו של מוריס על רעיון הטרסנפר מלא סילופים ועיוותים. אולם, זהו רק פרק קצר במבוא ל"לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", והבניין שבנה מוריס איננו חייב להתמוטט כליל אם מוציאים ממנו נדבך קטן זה. ספרו של קארש, רובו ככולו, מתבסס על תעודות ארכיוניות ודיווחים של פקידים ומנהיגים בדרגים שונים. קארש בספרו איננו טוען שלא היו גירושים בפועל של פלסטינים, ולא נמצאת אצלו טענה, אף לגבי ישוב ערבי אחד שמוריס טוען כי תושביו גורשו, כי המציאות הייתה שונה.

תוכנית ד'
כמדומה שבנקודה זו, כי אכן היו מקרים לא מעטים של גירוש, אין מחלוקת בין החוקרים. איש מבין החוקרים לא מכחיש ש"תוכנית ד' " אפשרה למפקדים להחליט על גירוש ישובים ערבים. להב טוען, כי במקרים שהתבצע גירוש, בלטו השיקולים הצבאיים בהחלטה לבצעו^[8].
תוכנית ד', מתאריך מרץ 1948, הייתה התוכנית הכללית והראשית של הישוב העברי לקראת המלחמה, והתגוננותו כנגד הכוחות הערביים. מקריאת התוכנית עולה שהיא נותנת היתר ויד חופשית למפקדים להשמדת כפרים ערביים, וזאת בשני מקרים: כפרים שאין באפשרות הכוחות היהודיים להשתלט עליהם בקביעות, וכפרים המגלים התנגדות מזוינת לכניסת כוחותינו: "השמדת כפרים... בעיקר לגבי ישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות... במקרה של התנגדות - השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר לגבולות המדינה^[9]".
התוכנית מגדירה את השמדת הכפרים גם כ"שריפה, פיצוץ, ומיקוש החרבות" - דבר המעיד על כוונה לאי מתן אפשרות לפליטים לשוב, לפחות בטווח הקצר.
לעומת זאת, הפקודה מגדירה כי במקרה של אי-התנגדות יוכנס חיל מצב לתוך כפר, וימונה בכל חבל אדם שיהיה אחראי להנהלת ענייניהם של הכפרים שנתפסו בדרך זו^[10].
במילים אחרות, אפשר לומר שהפקודה נתנה אפשרות לביצוע טרנספר או לאי-ביצועו - הכל לפי דעת המפקדים המקומיים או הפקודות שתבואנה מלמעלה.
ע"פ מנהגי המלחמה האירופאיים ה"קלאסיים" למקומות ישוב שנכבשים מוכנס חיל מצב ששומר עליהם בידי הכוח הכובש ומונע חזרת כוחות האויב או התמרדות המקומיים. היישוב העברי היה מצומצם מאד מבחינה מספרית, כ 600,000 איש, ולכן, למרות הגיוס המקסימאלי שלו במלחמת 1948 לא היה יכול להעמיד מספיק חיילים לספק חיל מצב לכל יישוב שכבש, ומסתבר שעובדה דמוגרפית זו, ע"פ מתווה תוכנית ד', חרצה לשבט גורלם של כפרים רבים שתושביהם גורשו: כדעתו של להב דלעיל, שמקרי הגירוש אירעו בשל שיקולים צבאיים.

דעותיהם של החוקרים א. סלע ומ. להב
אברהם סלע במאמרו "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948" מסיק כי הסיבה עיקרית לכך שהחברה הפלסטינית לא הצליחה לצלוח את המלחמה בכך שהיא לא הייתה מאורגנת, והמרקם החברתי והכלכלי שלה היה פגוע.
מתחיל תקופת המנדט הבריטי, ההנהגה הפלסטינית סירבה לשתף פעולה עם הבריטים בהקמת מוסדות הממשל העצמי^[11]. החברה הערבית בארץ ישראל לא הצליחה להקים מוסדות ייצוגיים ששילבו סמכות ולגיטימציה, ולכן יכולת הגיוס שלה הייתה נמוכה^[12].
דוגמא לכך אפשר לראות בבחינה השוואתית של השפעת "המרד הערבי" שהחל ב 1936:
בחרה הערבית, כנופיות המורדים לא סרו למרותו המלאה של המופתי ופעלו על פי שיקול הדעת השרירותי של המפקדים המקומיים^[13]. אנשי הכנופיות, רובם אנשים כפריים, התעמרו באוכלוסייה הערבית ובמיוחד בעירוניים, ויצרו משקע של מרירות אצלם. המרד גרם להרס המרקם החברתי והכלכלי של האוכלוסייה הערבית בארץ^[14]. דיכוי המרד בידי הבריטים והגלייתם/הימלטותם של חברי הועד הערבי העליון גרמו להתפוררות המרכז הפוליטי הפלסטיני.
לעומת זאת, אצל החברה היהודית בתקופת המרד הופגנה סמכותם של המוסדות הלאומיים, ויכולתם הארגונית והכספית^[15].
גם בפרוץ מלחמת 1948 המצב הארגוני וההנהגתי הפלסטיני היה עגום ביותר: היו חילוקי דעות בין המופתי לבין הועדה הצבאית של הליגה הערבית. הייתה גם יריבות בין כוחות "צבא ההצלה", לבין הכוחות הנאמנים למופתי^[16].
דעתו של אברהם סלע היא שהעזיבה נבעה מתחושה של חוסר בטחון אצל האוכלוסייה הערבית, ודחיית עצם הרעיון של חיים תחת ריבונות יהודית^[17].
סלע, כמזרחן הבקיא בעולם הערבי על שפתו ותרבותו, בוחן היבטים כמו נכונות הערבים לחיות תחת שלטון יהודי, וגורמים תרבותיים אחרים ל"נכבה". הועדה המדינית של הליגה הערבית שהתכנסה בצופר קראה בספטמבר 1947 למדינות ערב לפתוח את שעריהן בפני ילדים, נשים וזקנים מפלסטין. בחברה מסורתית, המקדשת את עקרונות כבוד המשפחה ושלמותה, ספק אם ניתן להפריד בין ראש המשפחה לבין שאר בני ביתו. המציאות בפועל הייתה שמשפחות וחמולות שלמות עזבו, על נשיהן גבריהן וטפן, ואף אוכלוסיות כפריות בשלמותן^[18].
במלחמת 1948 האוכלוסייה הערבית הפלסטינית מילאה תפקיד שולי בלבד, על רקע חולשתה, והפיצול הפנימי שלה^[19]. בשל עובדה זו, והתמוטטות כוחם עם פתיחת מתקפת ההגנה (תוכנית ד') הם פנו למדינות ערב שיפלשו כדי לסייע, להם, דבר שהתברר גם הוא כמקח טעות מבחינתם^[20].
אחת הסיבות הראשיות לכישלון הצבאי הערבי היא שהכוחות הערביים שפלשו לארץ ישראל לא היו מתואמים, ופעלו כדי להשיג מטרות נפרדות של השליטים ששלחו אותם. ישנה גם דעה הגורסת כי בין ישראל לבין עבדאללה הושגה הסכמה עוד לפני המלחמה כי ישראל תסכים לסיפוח שטחים מארץ ישראל המערבית לממלכתו, ובתמורה לא יפלוש עבדאללה לשטחי המדינה היהודית. הדובר הראשי של טענה זו הוא אבי שליים מאוקספורד, והתזה שלו מסתמכת על פגישות שערכה גולדה מאירסון (מאיר) עם המלך עבדאללה. פרופ' קארש מותח ביקורת נוקבת על תזה זו: לדעתו, גולדה מאירסון לא הייתה מוסמכת לקבל החלטה על "הסכם" כביכול עם עבדאללה, מה עוד שהסכם זה לא אושר רשמית בידי הנהלת הסוכנות. החלטה מדינית חשובה כזו מטבעה איננה יכולה להתקבל בדרגים זוטרים (כמו זה של גולדה מאירסון) ובפגישה בודדת^[21]. בנוסף, כלל לא ברור האם ההסכמות כביכול עם עבדאללה מ17/11/1947 היו תקפות גם לאחר שעבדאללה הצטרף לקואליציה של מדינות ערב שלחמו בישראל.
מרדכי להב בספרו "חמישים שנות פליטים פלסטינים" מציג עמדה שניתן לראות בה עמדה מורכבת. במקום לבנות תילי תילים של השערות בהסתמך על מכתבים ופרוטוקולים של דיונים, עיקר ספרו של להב הוא דיון בהתרחשות האירועים בכל מקום לגופו וספרו מגלה תמונה מורכבת ביותר:
היו מקומות שבהם הערבים ברחו למרות בקשות הצד היהודי שיישארו, ואילו במקומות אחרים אכן נערכו גירושים של האוכלוסייה. נראה שלפי להב השיקולים המכריעים היו שיקולים מקומיים, כלומר אולי לא הייתה מדיניות כללית מוחלטת, אלא שקלו כל מקום לגופו: למשל, בנצרת הוחלט שלא לפנות את האוכלוסייה בשל קדושת העיר לנצרות (על כך להלן). להב מנסה לברר לגבי כל מקום מה היו השיקולים שהנחו את קובעי המדיניות, ברמה המקומית או הארצית.

דפוסים של התרחשויות ביישובים ערבים שנכבשו

בריחה
בעיר חיפה היה מקרה מובהק של בריחה, שאמנם הייתה לאחר קרב עם הכוחות היהודיים, אך דווקא לאחר שהתושבים הערבים נתבקשו בידי היהודים שלא לעזוב: לפני הפינוי ההמוני של תושבי העיר ב22-30/4/1948 הייתה עזיבה הדרגתית של 20-30 אלף ערבים, בכללם רוב בני המעמד הבינוני והגבוה מקרב תושבי העיר^[22]. לקראת פינוי הכוחות הבריטיים מן העיר, ויציאתם מעמדותיהם שבמרכז העיר ובקו התפר בין האזורים היהודי והערבי, התפתחו קרבות בין הכוחות היהודיים בעיר לבין הכוחות הערביים. ידו של הכוח היהודי, שנהנה מיתרון בתחום הארגון, הייתה על העליונה, חליצה וואדי רושמיה נכבשו, ותושביהן נמלטו לעיר התחתית, דבר שסייע לשבירת המוראל של תושבי העיר. אחמד ביי ח'ליל, הנציג היחיד של הוועד הערבי העליון בעיר, נמלט דרך הים ללבנון. חברים של הועדה הלאומית הערבית פנו למפקד הבריטי, הגנרל סטוקוול, בבקשה להפסקת אש (שלמעשה הייתה כניעה של הערבים ל"הגנה"). בתנאים להפסקת האש נאמר כי "הערבים הזרים בגיל הצבא יגורשו... ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השירותים". הגנרל סטוקוול כינס פגישה בין משלחת יהודית ומשלחת ערבית מהעיר ב 22/4, ובפגישה ראשונה זו שני הצדדים הסכימו להפסקת הא בתנאים הנ"ל. לאחר הפסקה הפגישה התחדשה, ולהפתעתם של הנציגים היהודים והבריטים הודיעה המשלחת הערבית כי היא דוחה את הפסקת האש, וכי האוכלוסייה הערבית מבקשת לפנות את חיפה. ראש העיר, שבתאי לוי, פנה בלהט לנציגים הערבים והפציר בהם שלא לעזוב את העיר בה חיו מאות בשנים. על פי גרסתו של משה כרמל, בהפסקה שבין הישיבות הנציגים הערבים התקשרו לועד הערבי העליון בקהיר, ופקודת המופתי הייתה לעזוב את העיר ולא לקבל את הכניעה, היות שפלישת צבאות ערב קרובה, והארץ כולה תיפול לידיהם. גם אליהו ששון טוען כי הבריחה אורגנה בידי נאמני החוסינים. ייתכן גם שאלו הנכבדים המוסלמים שהתנגדו להפסקת האש, ובכל מקרה ברור שצל הטרור הפנימי של החוסינים מהשנים 36-39 ריחף מעל אלו שרצו בהפסקת האש ובשלום^[23].

גירוש
במבצע חירם היו מקרים רבים של גירושים: תושבי הכפרים נבי-רובין, תרביחא, סורוח, אלמנצורה, אקרית, כפר-ברעם וג'יש קיבלו הוראה לעזוב את כפריהם. כידוע, לתושבי אקרית וברעם הובטח שהם הועברו מכפריהם באופן זמני בלבד ויוכלו לשוב אליהם, אך הבטחה זו לא קוימה עד עצם היום הזה^[24].

הישארות האוכלוסייה במקומה
היישוב הערבי הגדול ביותר בו נשארה האוכלוסייה הערבית במקומה הוא העיר נצרת: עוד ב-15 ביולי, יום לפני שנכבשה העיר, בן-גוריון שיגר מכתב לכרמל, מפקד חזית הצפון ובו הוראה למנוע כל פגיעה במנזרים ובכנסיות ומעשי ביזה (לדברי מוריס, הצו התפרש גם כאיסור על גירוש האוכלוסייה מן העיר). על פי גרסתו של בן-גוריון, ב-17 ביולי כרמל הוציא צו לעקור את כל תושבי נצרת, אולם בן-גוריון, לשאלת חיים לסקוב, ביטל את הצו. מלכתחילה יועד לנצרת מעמד מיוחד בשל קדושתה לעולם הנוצרי^[25]. גם הכפר אבו-גוש, למרות מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים תל-אביב, הורשה להישאר^[26]. למעשה, כמעט כל יישוב ערבי הקיים היום בישראל (ואפילו כמה יישובים שהם היום במעמד של "כפרים לא מוכרים") היה יישוב שהורשה להישאר.

מקרה דיר-יאסין
ב-9 באפריל יחידות של האצ"ל והלח"י תקפו את הכפר דיר-יאסין, בשוליה המערביים של ירושלים^[27] (היום בשטח גבעת שאול). רוב ההרוגים בכפר דיר-יאסין היו זקנים, נשים וילדים^[28], ואלו שנותרו בחיים עברו לשטח הערבי.
ישנן עדויות של ערבים על מעשי טבח שבוצעו באנשים שלא בשעת קרב, כמו עדותו של מחמד עארף סמיר: "... בשש בבוקר תפסו עשרים ואחד צעירים מהכפר, בני עשרים וחמש בערך, העמידו אותם בשורה, ליד מבנה הדואר של היום, והוציאו אותם להורג... אשה בהריון, שחזרה עם בנה מהמאפייה, נרצחה ובטנה בוקעה, לאחר שבנה נרצח לעיניה^[29]".
לדעת ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, רוב הערבים מדיר-יאסין נהרגו לא אחרי הכיבוש אלא בשעות הקרב^[30]. מילשטיין מצטט עוד עדויות של ערבים על התעללות בגופות, אך הן אינן תואמות את העדויות של ד"ר אנגל ושל הרופאים אביגדורי ודרויאן, שבדקו את הגופות בשטח^[31].
העדות היהודית היחידה של טבח אחרי הלחימה היא עדותו של מאיר פעיל, שהיה מפקד יחידת ה"סזון" [אברהם] בירושלים ומספר על מעשי טבח שארעו בו. לעומת זאת, אנשי אצ"ל ולח"י שרואיינו על ידי מילשטיין טוענים שמאיר פעיל כלל לא היה בכפר בזמן הארועים, ולא מתקבל על הדעת שהיה שם ללא ידיעתם. במחקר שנעשה באוניברסיטת ביר-זית, בו החוקרים ראיינו את הניצולים, ובברו את שמות וזהות ההרוגים, המסקנה הייתה שמספר ההרוגים היה 110, וזהו מהספר המקובל גם על מילשטיין^[32].
כדי לשפוך עוד אור על ההתרחשויות בדיר-יאסין, ניתן לפנות למקורות ראשוניים, עדויות של פליטי הכפר שהתפרסמו לפני כשנה:
בכתבה שפורסמה בעיתון הפלסטיני 'אלאיאם' בתאריך 8/4/01 תחת הכותרת "אבו-מחמוד, נותר עד לטבח דיר-יאסין", מספר מחמד אבו-מחמוד אליאסיני, אחד מפליטי הכפר, את הידוע לו על הכפר ומה שהתחולל בו בעת כיבושו.
אבו-מחמוד מחזיק בידו רשימה מפורטת של שמות ההרוגים וגילם, ומדובר ב-93 חללים, ובהם שלושה שאינם מן הכפר.
אליאסיני מספר על הלוחמים בכפר והנשק שהיה בידם - וכיצד התרחש הקרב בינם לבין הכוח שחדר לכפר. מחמד איננו מזכיר כלל טבח של אזרחים לאחר שהסתיים הקרב. אדרבא, מתיאורו עולה פגיעה בנשים ילדים וזקנים כחלק מסערת הקרב: "האויב השתמש ברכבים המשוריינים שלו והם החלו להפגיז באש עזה את עמדות הלוחמים, עד שהצליח להגיע למרכז הכפר, ופתח באש לכיוון הבתים - הרג, פצע ופגע בנשים, ילדים וזקנים, דבר שגרם לרבים מתושבי הכפר להימלט ולעזוב את בתיהם ומיטלטליהם תחת האש העזה, והלוחמים נאלצו לסגת לאחר שתחמושתם אזלה^[33]".
אליאסיני מספר על השבויים שהובלו ברחובות ירושלים, וביום שלאחר מכן נמסרו לידי הצלב האדום. ע"פ "ספר תולדות ההגנה" השבויים שנלקחו ל'תהלוכת נצחון' זו הוצאו להורג^[34], וטיעון זה מלמד על הניסיון להפיץ עובדות בלתי מבוססות במטרה להבאיש את ריחם של לוחמי האצ"ל ושל מחנה הימין הישראלי בכלל. ביחס להרג שלא בשעת הקרב, אליאסיני מספר רק על אירוע אחד, אותו לא ראה אלא שמע מפי עדי ראייה, על הוצאתם להורג של 14 גברים מן הכפר.
עתה נפנה לתיאור מפי עאיש זידאן אליאסיני, אף הוא משרידי הכפר: "לתקשורת הערבית, שפעלה לנפח את אירועי הטבח אז, היה חלק גדול בפחד שעוררה בליבות הפלסטינים. הם דיברו על 250 שהידים, בעוד מספרם לא עבר את המאה. כמו כן הם דיברו על מעשי אונס, התעללות בגופות וביתור בטניהן של נשים הרות. דבר מאלה לא ארע. אמנם הכנופיות [היהודיות] פעלו באופן מביש, אך לא עד כדי כך".
על פי דיווחו של מאיר פעיל, מספר ההרוגים היה 254, והוא חזר על מספר זה שלוש פעמים לפחות: במכתב לישראל גלילי, בעדותו השמורה במכון ז'בוטינסקי ובמאמר עיתונאי^[35]. כאמור, מהמחקר של אוניברסיטת ביר-זית, ומהעדויות של פליטי דיר יאסין דלעיל עולה מספר הרוגים קטן מכך בהרבה - וודאי שלגורמים פלסטיניים אין עניין להקטין בכוונה את מספר ההרוגים מהכפר שהפך לסמל. המספר המנופח עליו חזר מאיר פעיל מטיל לדעתי צל כבד של אי אמינות על כל דיווחו בנושא. כידוע, פעיל היה מפקד יחידת הסזון ["אברהם"] בירושלים, ומסתבר שירצה לנגח את אנשי המחנה הרוויזיוניסטי.
כאמור, דעתו של מילשטיין היא שהממצאים מלמדים שרוב הערבים בדיר-יאסין נהרגו בשעת הקרב. מוריס כותב על טבח נשים וטף שלא בשעת קרב ועל השחתת גופות ואונס^[36] (ללא סימוכין).
אין מחלוקת על כך שבשעתו מספר ההרוגים נופח מסיבות פוליטיות: הפחדת הערבים והגדלת אשמת האצ"ל. פרשת הטבח שהיה או לא היה בדיר יאסין הפך להיות נושא לניגוח פוליטי כנגד גורמי הימין הרוויזיוניסטי בתוך הישוב. בייחוד מפלגת מפ"ם השתמשה בטענת הטבח כדי להוקיע את "הפשיסטים" ולמנוע הסכם בין האצ"ל לבין ההגנה^[37].
השפעת ארוע דיר-יאסין על בריחת הערבים: כל החוקרים תמימי דעות כי לשמועות על מה שהתחולל בדיר יאסין היה חלק חשוב בבריחתם של ערבים רבים מאזורי הקרבות, מחשש שיאונה להם רע:
במסגרת סדרת ראיונות בעניין הנכבה, מחמוד אבו-שמא, פליט מהכפר קוליא [בקרבת לוד] מספר כי "הוא ומשפחתו ברחו מהגורל שהיה מנת חלקם של תושבי דיר-יאסין ושאר כפריי פלסטין מידי הכנופיות הציוניות לפני ואחרי הקמת מדינתם"^[38]. מוטיב הבריחה מתוך פחד דיר יאסין חוזר אצל שאר המרואיינים בכתבה זו.
עבדאללה תל, מבכירי הלגיון, כותב בזכרונותיו: "שלא במתכוון, סייעה גם העיתונות הערבית להגשמת מטרות היהודים במסרה תיאורים בפרטי פרטים של הטבח הברברי^[39]". כוסא, חבר ועדת החירום בחיפה, מציג גם הוא את ההצגה הפזיזה של פרטי אירוע דיר-יאסין כאחד הגורמים לבריחת הערבים מהעיר^[40].
מרדכי להב מקדיש בספרו פרק מיוחד לבחינת השפעת אירועי דיר יאסין על נטישת הערבים^[41].
הוא מראה כי בטבריה דווקא המפקד הצבאי הבריטי לחץ על הערבים לצאת את העיר, כדי שסופם לא יהיה כדיר-יאסין (אגב, ראש העיר היהודי לחץ להשאירם). להב בדק את מה שהתחולל בכפרים באזור ירושלים, שבו שכן גם דיר-יאסין: המסקנה הכללית העולה מן הדברים היא שהכפרים לא ננטשו באפריל, כאשר הגיעו השמועות על מה שהתחולל בדיר-יאסין. אולם הם ננטשו כאשר הותקפו בידי כוחות יהודיים שגברו עליהם - וכנראה שאירוע דיר-יאסין הותיר בליבם משקע של פחד.
גם לדעתו של מוריס לתיאור האירועים בדיר-יאסין הייתה הגדלה ניכרת של הפחד ושל מנוסת הבהלה של ערבים בארץ, ובאזור פרוזדור ירושלים השפעת האירוע הורגשה באורח מיידי ומוחשי^[42]. נראה כי הגינויים הנחרצים לפעולה בדיר יאסין מפי בן-גוריון (במברק לעבדאללה), ה"הגנה", הסוכנות היהודים והרבנות הראשית^[43] לא הועילו להפחתת הפחד אצל האוכלוסייה הערבית.

סוגית מבצע חירם
במבצע חירם האוכלוסייה מקומית בגליל לא מיהרה לברוח, וצה"ל ביצע פעולות גירוש, ולשם ביצועם התחוללו גם מעשי רצח, כפי שדיווח ישראל גלילי לוועדה המדינית של מפ"ם, על מה שהתחולל בספסף:
"52 גברים נקשרו בחבל. שולשלו לבור וירו בהם. 10 נהרגו... 3 מקרי אונס"^[44].
גם רוזמרי צאיע' גורסת שלאחר נסיגת אנשי המיליציה מהכפר צה"ל ירה למוות בשבעים גברים^[45].
יש לציין שיו"ר הכנסת לשעבר, דב שילנסקי, שהיה מפקד מחלקה שנלחמה בספסף, מכחיש מכל וכל את טענותיו של גלילי: "לאחר חילופי יריות נכנעו אלה שהיו בבונקרים וביניהם גם לא-ערבים ויצאו מן הבונקרים בידיים מורמות. אספנו את השבויים ובליווי מספר חיילים הועברו למטה, היכן שהיה מטה הגדוד, ונדמה לי שגם מטה החטיבה. אני מצהיר במלוא האחריות והבטחון שאף אחד מהמחלקה שלי לא הרג אף שבוי... אנחנו לא רק לא הרגנו שבויים, אף אחד לא העלה רעיון כזה^[46]."
גם אם נקבל את גרסתו של שילנסקי לגבי ספסף, ברור שבמבצע חירם היו מספר מקרים של רצח. בד בבד, דווקא במבצע זה אירעו כמה מהמקרים הבודדים שבהם אפשרה ישראל לפליטים לשוב לבתיהם, בכפרים עילבון ומעיליא (להלן).
את המדיניות הישראלית ניתן לבחון לאור פעולות מבצע חירם וההימנעות מכיבוש אזורי יהודה ושומרון: המדיניות הישראלית לא התבססה ולא יכולה הייתה להתבסס על מסע של מעשי טבח וגירושים. לאור נטיית האוכלוסייה הערבית שלא להימלט במהלך מבצע חירם, הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות, שאותן המודיעין מתבקש לספק) שהופנה למודיעין לקראת המשך הלחימה התמקד בשאלה: 'מה תהיה תגובת האוכלוסייה המקומית אם צה"ל ייכנס לאזורי יהודה ושומרון?' האינדיקציה הייתה כמעט חד-משמעית שהאוכלוסייה לא תברח.
לאור אינדיקציה זאת צה"ל לא ניסה לכבוש את אזורי יהודה ושומרון, למרות שמבחינה צבאית המבצע היה אפשרי (הלגיון הירדני מנה 12,000 חיילים בשיא כוחו, וצה"ל מנה 110,000 חיילים בסוף מלחמת 1948). בן-גוריון הבין שמסע של גירושים ומעשי טבח בשטחי יהודה ושומרון יהיה בלתי אפשרי, הן מבחינה פנימית (לחצים מתוך הממשלה) והן מבחינה חיצונית (לחצים מצד המעצמות)^[47].

דרכי חסימת שיבת הפליטים
כבר בקרבות אפריל-מאי 1948 הרסו הכוחות הישראליים את הכפרים קסטל, קלוניה וחולדה. בהמשך הלחימה, כגון במבצע יפתח, וגם לאחר כיבוש הכפרים שסביב משמר העמק נהרסו הכפרים שנכבשו.
להרס הכפרים הייתה משמעות כפולה: גם צבאית בתור מניעת האפשרות שהם יהפכו בסיס לכוחות ערבים שיתבצרו בהם, וגם מדינית - מניעת האפשרות שהפליטים יחזרו אליהם^[48]. כאמור, גם בתוכנית ד' מדובר על הריסת כפרים ומיקוש החרבות. בחוגי מפ"ם הייתה התנגדות להחרבת הכפרים הערביים, והדבר התבטא בפניות לבן-גוריון שנענו על ידו בתכסיסי התחמקות^[49]. יוסף ויץ וועדת הטרנספר שלו המשיכו להרוס בתים בכפרים הנטושים.
כידוע, בזמן מלחמת 1948 ולאחריה הגיע לארץ גל עצום של עולים, בעיקר מארצות האסלאם, ושיכונם של הללו באלפי הבתים הריקים שננטשו בידי תושביהם הערבים הייתה מסקנה מתקבלת על הדעת^[50] name="50">: יישוב העולים החל בעיר חיפה, שם היו הבתים המודרניים ביותר. מפ"ם הביעה התנגדות ליישוב העולים בבתי הערבים שגורשו ותמכה בזכות הערבים לשוב - אך הממשלה הסכימה עם בן-גוריון והצביעה בעד הכנסת עולים לכפרי הגליל. מוריס מביע את החשד, כי התנגדות קיבוצי מפ"ם נבעה מרצון שלהם עצמם לקבל את אדמות הערבים, ומחשש שהקיבוצים יאבדו את הבכורה ההתישבותית לטובת המושבים^[51].
כידוע, ישראל גם הקימה יישובים רבים על אדמת הכפרים הנטושים^[52] וכמו כן חוקקה את "חוק נכסי נפקדים" שמנע מהערבים לדרוש את רכושם. מעניין להשוות את הדרך בה טיפלה ישראל ברכוש הערבים ה"נפקדים" שבידיה לעומת הדרך בו טיפלה ממלכת ירדן בנכסי היהודים שנפלו לידיה, בעיקר במזרח ירושלים: בירדן נכסים אלו הופקדו בידיו של "האפוטרופוס על נכסי האויב" שהשכיר אותם בחוזים שאפשרו לממשלה להניח את ידה על הנכס בשעה שתרצה. היום ישנה מגמה של גורמים יהודיים (כמו "ועד העדה הספרדית" עתיר הנכסים) לשוב ולתבוע לידיהם נכסים אלו. לעומת זאת ישראל העבירה את הנכסים לידיים פרטיות ובכך עובדת שיוכם לבעליהם הקודמים נמחקה, ויהיה קשה באמצעים משפטיים להוציאם מידי בעליהם החדשים (יש להניח שממשלת ישראל עשתה זאת במודע ובמחשבה תחילה).
היו מקרים בודדים בהם ניתנה אפשרות לפליטים לשוב: עילבון היה כפר נוצרי שנכנע, אך לאחר שהחיילים מצאו בו את ראשיהם הכרותים של שני חיילים ישראלים הם רצחו תריסר צעירים מתושביו ברחובות הכפר, וגירשו את תושביו ללבנון. לאחר לחצים מצד הכמורה הושג הסכם בין היועץ לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה, יהושע פלמון, לבין הארכיבישוף חכים, במסגרתו חזרו תושבי עילבון לכפרם^[53]. גם בכפר הנוצרי מעיליא התירו המפקדים המקומיים של צה"ל לתושבי הכפר, שנמלטו ללבנון, לשוב לבתיהם^[54]. לאחר המלחמה היה זרם של מסתננים שחזרו לבתיהם, ועל כך בפרק הבא.

מספר הפליטים
על נושא זה הייתה מחלוקת בין ישראל ומדינות ערב מאז שנת 1949, וברור שישראל העדיפה לנקוט במספר הממעיט ונציגי הערבים במספר המרבה.
הלשכה המרכזית (הישראלית) לסטטיסטיקה הגיעה למספר 577,000, והיא הגיעה למספר זה באמצעות החסרת מספר הערבים שחיו בישראל בנובמבר 1948 (102,000) ממספר הערבים תושבי ארץ ישראל המנדטורית (679,000).
דוברים ערבים הגיעו לעיתים למספרים של 900,000 ואף מיליון (ללא חישובים מדויקים). בספטמבר 1949 משרד החוץ הבריטי הגיע למסקנה כי מספר הפליטים הוא בין 600,000 לבין 670,000^[55]. נראה כי בלתי-אפשרי לקבוע באופן מדויק את מספר הפליטים, כיון שלא ידועה מידת הדיוק במפקדים המנדטוריים, והפליטים עצמם נהגו להפריז במספרם כדי לזכות ביותר מנות מזון מאונר"א^[56]. בני מוריס נוטה לקבל הערכה בריטית ראשונית זו, מספטמבר 1949, למרות הטווח הגדול בין מספר המינימום למקסימום. גם אברהם סלע מקבל את ההערכה הבריטית הזו, אך להערכתו מספר הפליטים הוא קרוב יותר להערכת המינימום מאשר להערכת המקסימום^[57].
מרדכי להב טוען שמספר הפליטים הוא 600,000. הוא מסתמך על הערכות של חוקרים שונים לגבי כל אחד מהשלבים של עזיבת הפליטים^[58]. להב משתמש בהערכות של אנשי הנהגה, כמו אמיל ע'ורי, מזכיר הועד הערבי העליון, בן-גוריון, דו"חות אונר"א, חורים יהודים, ערבים ובריטים, דיווחי עיתונות ודו"חות שגרירים^[59].
לאחר המלחמה, ידוע שהייתה הסתננות של פליטים בחזרה לישראל, בהעלמת עין מסויימת של הממשלה. גבאי כותב כי ב-1949 חדרו ונקלטו בישראל 25,000 פליטים, וגם בן-גוריון כותב ביומנו כי בצפון יש 22 אלף מסתננים, והם ממשיכים לבוא^[60].

סיכום
עבודה זו סקרה את התרחשות ה"נכבה"^[61], כפי שכינו אותה הפלסטינים, עזיבת מאות אלפי ערבים את מקומות מגוריהם במהלך מלחמת 1948. בנושא זה יש מחלוקות בין החוקרים במספר נושאים: מספרם של הפליטים. משקלן של הסיבות השונות בעזיבת הערבים את בתיהם.
בני מוריס מדגיש את התכנון המוקדם בישראל לעריכת טרנספר לפלסטינים. אפרים קארש תוקף את עדתו של מוריס ומוכיח כי האחרון הוציא מהקשרם משפטים שונים שנכתבו בפרוטוקולים ומרישומים בתקופה זו. למרות שהשתמשתי רבות בספרו של מוריס, אין ספק שספרו לוקה בחסר לא רק בשל סילופי המסמכים, אלא גם בשל היעדרם של מקורות ערביים (מוריס איננו שולט בערבית).
בשני מקרי המבחן שנסקרו, דיר-יאסין ומבצע חירם, נטען כי הכוחות היהודיים ביצעו מעשי טבח. בשני המקרים הגורמים שכלפיהם נטען הדבר הכחישו זאת בכל תוקף. לגבי דיר-יאסין, ברור שחלק מהסיפורים שהופצו על הארוע (250 הרוגים, מעשי אונס) היו שקריים ומוכחשים אף בידי פליטי הכפר. אין בידינו נתונים שיאפשרו לקבוע חד-משמעית, שלא היה טבח של אנשים שלא בשעת לחימה, וכדאי שייערך מחקר מקיף על הנושא.
נושא זה, של בעיית הפליטים הפלסטינים, הוא נושא "חם" מבחינה פוליטית זה חמישים שנה, ולגילויים בנושא יש השלכות פוליטיות, בייחוד ביחס להצעות הפתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים.

ביבליוגרפיה:
להב, מרדכי: חמישים שנות הפליטים הפלסטינים 1948-1999, הוצאת המחבר (עריכה הפקה והדפסה: ראש טוב), חיפה, 2000
מוריס, בני: לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, עם עובד - ספריית אפקים, תל-אביב, 1991
מילשטיין, אורי: תולדות מלחמת העצמאות (כרך ד') ממשבר להכרעה. זמורה-ביתן, ת"א, 1991
סלוצקי, יהודה (עורך): ספר תולדות ההגנה, הוצאת עם עובד, ת"א, כרך שלישי, 1975
סלע, אברהם: הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, בתוך: מעוז, משה וקדר, ב"ז (עורכים):
התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב 1996 עמ' 115-202
קארש, אפרים: פיברוק ההיסטוריה הישראלית "ההיסטוריונים החדשים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1999
ראיונות מהעיתון הפלסטיני "אלאיאם" היוצא לאור בראמאללה
ראיונות מהעיתון הפלסטיני "אלאיאם" היוצא לאור בראמאללה