טיפולוגיה של הגירה בחברה הפלסטינית

הקדמה
החברה הפלסטינית, בשטחים ששוחררו בידי ישראל ב 67', נמצאת יותר משנתיים במציאות של עימות צבאי נמוך עצימות עם ישראל. מציאות זו משפיעה באופן ישיר ודראסטי על חיי האוכלוסיה הפלסטינית, והדבר מאפשר לחוקרים לבחון התפתחויות חברתיות הנובעות מכך, ובעבודה זו ייבחן הרצון להגירה.
כוונתי המקורית היתה לכתוב על הגירת פליטים. ראשית, יש להדגיש את העובדה כי מאז מלחמת 1948 חלק גדול מהפלסטינים, ואולי רובם, הם פליטים - על פי נתוני אונר"א, האוכלוסיה הפלסטינית מנתה בשנת 1949 1.38 מיליון איש, ומתוכם מספר הפליטים הוא 730 אלף^[1], בעוד הערכות ישראליות נקטו במספרים נמוכים יותר - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הגיעה למספר 577,000, בעוד על פי הערכות משרד החוץ הבריטי מספר הפליטים הוא בין 600,000 לבין 760,000^[2], ועניינם של הפליטים הפלסטינים ממשיך לעמוד במרכז הסכסוך הישראלי-ערבי ובמוקד ההתעניינות העולמית. ברם, העבודה תתייחס להגירה של פלסטינים בכלל, היות שאין טעם להפריד בין הגירה של פלסטינים שהם פליטים ושאינם פליטים (כיון שהדבר יחייב את החוקר לערוך "מחקר גיניאולוגי" משונה על מקום המגורים של הוריו וסביו של כל מהגר). עבודה זו תיגע גם בעניין ההצעות הפוליטיות לפתרון בעיית הפליטים.
העבודה תעסוק במניעים להגירה של פלסטינים משטחי ירושלים, שומרון יהודה ועזה, אך לא תעסוק במישרין בפלסטינים מבקשי הגירה מתוך הקו הירוק (אף שתכלול מידע על אינפורמנטים מקבוצה זו), כיון שמאפייניה של קבוצת אוכלוסיה זו שונים, כפי שנראה להלן. העבודה תבחן את המניעים להגירה גם לאור המחקר הסוציולוגי בנושא, ותנסה לערוך טיפולוגיה של מהגרים, גם אם הטיפוסים יהיו מטושטשים משהו.

האינפורמנטים
מבוא : האינפורמנטים שתושאלו, המהווים את בסיסה של עבודה זו, הם אנשים שפנו לסוכן ההגירה במטרה לארגן עבורם מעבר לחו"ל (למעט מספר 8, ומספרי 20 ו 21). אין לדעת בשלב זה כמה מהם יקבלו אישור לשהייה בחו"ל, כמה אכן יהגרו, והאם יישארו שם - למענה לשאלות כאלו דרוש מחקר אורך, רב-שנים, שכמובן איננו אפשרי במסגרת זו. השקעת המאמץ של האינפורמנטים בפנייה לסוכן ההגירה מעידה על התעניינות רצינית בכך, אם כי כמובן אין לדעת בשלב זה אם וכיצד תבשיל - מה עוד שהמחסום העיקרי בפניהם כרגע לא מתבטא בקשיים האישיים אלא במגבלות ובחוקי ההגירה הנוקשים של מדינות היעד. במיוחד יש לציין את ארה"ב, יעד הגירה נחשק, שלאחר ארועי האחד-עשר בספטמבר 2001 סיכויי פלסטינים להגר אליו קטנים ביותר.
לגבי סיכויי ההגירה, יש להעיר באופן כללי כי מדינות מעדיפות מהגרים לפי התרומה שיוכלו להעניק למדינת היעד. כלומר, המהגרים מתבקשים להיות צעירים (מבוגרים ייפלו למעמסה על שירותי הרווחה של המדינה), משכילים ובעלי ניסיון תעסוקתי, וללא עבר פלילי^[3].

הערה: התבטאויות נגד אש"ף הן נפוצות - אין אפשרות לקבוע באיזו מידה הן אותנטיות ובאיזו מידה הן משקפות "דברים שצריך להגיד" לישראלי, כדי לשבור את מחסום השנאה והחשדנות. החוקר יכול לחקור את דברי האנשים, אך לא את המתחולל בליבם.
חלק האנשים מתמקדים במיוחד בקנדה, כיון שזו היתה ההצעה שפורסמה בתקשורת בידי סוכן ההגירה, ועל פיה הם פנו.

1.
נשוי ואב לארבעה (ושניים בדרך). בן 32. בעל אזרחות ישראלית. דובר עברית טובה מאד ואנגלית קלושה מאד. לא סיים תיכון - החל לעבוד בגיל 15. עבד בשיפוצים, בעיקר בצביעת דירות. לא נשאר זמן רב באותה עבודה, והמקסימום שעבד ברציפות אצל מעסיק אחד היה שנה ושבעה חודשים (לדבריו המעסיק פשוט אמר לו יום אחד ללכת הביתה, והעניינים הסתיימו בסכסוך משפטי). כיום עובד כמפיץ של זוגלובק, מרוויח כ 7000 ש"ח בחודש. אומר שיכול להביא 2000 דולר איתו. עבד גם כנהג משאית, ובעל רשיון נהיגה על רכב כבד.
כרגע לא מעוניין בהגירה אלא במציאת עבודה טובה. אמר שאם יהיה לו טוב הוא יישאר. התבטא כי הוא "רוצה להחליף את הפנים שהוא רואה סביבו, של ערבים ויהודים".
אשתו לא עובדת - סיימה לימודים תיכוניים. מוסלמי - סירב לשתות בשל צום הרמדאן.

2.
חשמלאי, ועובד שבע שנים במקצוע, אך ללא תעודה. סיים לימודים תיכוניים ומחזיק ברשיון נהיגה.
רווק צעיר. מזרח ירושלמי בעל אזרחות ישראלית. דובר אנגלית טובה ועברית קלושה. מרוויח כ 5500 שקל בחודש.
רוצה להגר "כדי לחיות טוב". מוסלמי - סירב לשתות בשל צום הרמדאן.

3.
תושב בית לחם- אלח'דר. רווק, בן 32. איננו אזרח ישראל, והוא בעל דרכון ירדני.
אחיו מתגורר בארה"ב (שיקגו) ונשוי לאמריקאית נוצריה, ואין לו עניין בדת. לפני חמש שנים 3 עשה חצי שנה אצל אחיו בארה"ב. סיים 11 שנות לימוד. לפני פרוץ הלחימה בשטחים עבד כנהג וכמוכר בירושלים, ב"כדורי חומרי בניין" באזור התעשיה בתלפיות.
מובטל. כיון שאין עבודה בבית-לחם, כעת הוא מנסה כל יום להגיע לירושלים ולעבוד בעבודות מזדמנות, ומצליח רק במחצית מהמקרים - מצליח לעבוד כ15 יום בחודש ומרוויח כ 3000 שקל.
מספר על ניתוחים שנאלץ לממן לבני משפחתו: ניתוח בסכום 80,000 דולר ואחר בסכום 14,000 ש"ח. מביע מרירות רבה ביחס לרשות הפלסטינית והמצב בשטחים הפלסטינים (לעומת המצב בישראל שבו יש ביטוח בריאות). טען "הגיעו לשם מיליוני דולרים ולאנשים לא הגיע כלום!" ו"אתם הבאתם את ערפאת" (ראי/ה הערה לעיל ביחס להתבטאויות אלו).
אמר כי אילו היתה ניתנת לו אזרחות ישראלית לא היה מהגר. מעוניין להגר במיוחד לארה"ב, שם נמצא אחיו, ואם לא אז לקנדה כי זה קרוב. תיאורטית, מוכן גם להגיע לאוסטרליה. מוסלמי, צם ברמדאן. דבריו, אין זה משנה אם יתגורר באזור ובו מוסלמים, ולא משנה לו אם אשתו העתידית תהיה מוסלמית או לא.
אביו נפטר לפני כעשרים שנה, ואימו זקנה. לפני 1948 משפחתו גרה במלחה. לדבריו, יש לו חברים יהודים רבים, והיה נוהג לבוא לשמחות שלהם, ולהיפך.

4.
הוא בן-אחיו של 3, והתחתן עם בת אחותו של האחרון. יליד כוית. דובר אנגלית טובה מאד. בעל אזרחות ירדנית, אך מתגורר בבית-לחם ללא אישור מגורים בשטחים. בעל השכלה אקדמית. למד מיקרוביולוגיה והמטולוגיה בעראק, והוא יכול להיות עובד מעבדה. מובטל. בן 32. נשוי ואב לשני ילדים. אשתו פלסטינית. רוצה להגר לקנדה, או ארה"ב או אוסטרליה.

5 / 7. (אינפורמנטים 5 ו 7 הינם זוג נשוי והורים לתינוק).
מתגוררים בבית חנינא בבית שכור הבעל (5) יליד 1970 (ואשתו בערך בגילו). לשניהם תעודת זהות ישראלית ולבעל גם דרכון ירדני.
שניהם דוברי אנגלית טובה ואקדמאים. הוא למד סוציולוגיה ומדעי המדינה בביר-זית. היא למדה ניהול באוניברסיטת אלקדס (שניהם לא למדו מעבר לתואר ראשון). שניהם עובדים. הבעל עובד בשביל אגודה מסויימת כחוקר שטח ומתאם פרוייקטים (כמו פרוייקט בעניין הרס בתים). גם מדריך נוער בנושא חינוך מיני. היא עובדת כשלוש שנים בארגון בינלאומי מוכר. לדבריהם, יביאו עמם לקנדה סכום של 50,000 דולר.
הסיבה לרצון להגירה: רצון לפתוח בחיים חדשים עבור התינוק.
בתשובה לשאלה: אבל בבית חנינא המצב שקט? ענה הבעל: המצב פה קשה ואין תקווה. הוא רוצה חיים חדשים לתינוק ולא רוצה שהתינוק ירגיש מה שהוא עתה מרגיש.
בני הזוג מעוניינים להגר לקנדה. הבעל ביקר בקנדה בעבר וערך שם קורס שנמשך חודש על זכויות אדם וגלובליזציה מטעם קרן קנדית - והמדינה מצאה חן בעיניו ולכן רוצה להגר. אולי ירצו להגר גם למקום אחר, אם לא תהיה אפשרות לקנדה. (7 אמרה שלא מעוניינת להגר לאוסטרליה - רחוק מדי, לדבריה).
לשניהם אין בני משפחה בקנדה. לא דיברו עם בני משפחה אחרים על הגירה, לבעל יש אח מובטל ואם יצליחו להגר, לדבריהם אולי ינסו להביא גם אותו.
שאיפות לעתיד:
הוא: רוצה לחיות בארץ חופשית ללא קונפליקט.
היא: רוצה לחיות חיים פשוטים וטובים ולעבוד עם ילדים. השניים אומרים שלא חשוב להם לגור במקום עם מוסלמים.
האשה יודעת מעט צרפתית (בבדיקת הנקודות לפי כללי ההגירה הקנדיים עולה שהאשה מקבלת 80 נקודות - סיכוי טוב).
בינתייים לא דיברו עם אנשים מבני המשפחה אחרים על הגירה.

6.
מתגורר בעיר העתיקה, שכונת אלסעדיה ברובע המוסלמי. בן 26, רווק.
ללא השכלה אקדמית. סיים תיכון ללא התמחות. עבר קורס של שישה חודם לניהול מזון מטעם אוניברסיטה באוסטריה.
עבד שש שנים בהילטון, וב "David's Citadel". בהילטון עבד עד לפני חצי שנה ולאחר מכן עובד באופן קטוע. חודש לפני עריכת הראיון (לאחר חג הסוכות) פוטר ממלון דנבר (בשל המצב אין במלון לקוחות). עבד ב"שירות חדרים".
בעל רישיון נהיגה.
שולט באנגלית. משפחתו ותיקה בירושלים, לדבריו, מזמן צלאח אלדין אלאיובי. אביו עבד בסעודיה. צם ברמדאן.
אומר שיתחתן עם מי שימצא, מוסלמית או לא. אומר שהוא מעוניין בחיים אחרים, למרות שהוא יכול להשתכר גם בישראל. משפחתו לא תעבור איתו.
לא חשוב אם יגור באזור מוסלמי או לא.
שני אחים - אחד באוניברסיטה והשני עובד.

8.
כבר היגר לארה"ב. איש עסקים מקליבלנד, אוהיו, כבן 55, ובעיר יש קהילה ערבית גדולה. בעבר עבד במפרץ. כיון שעזב לפני 1967 לא היתה לו אזרחות כלל.
למד בארה"ב פתח שם עסק, השקיע כסף ולאחר 7 שנים קיבל אזרחות, בסיוע עורכת דין.
בעל עסקים גם בקנדה. למד טיסה. לא צם ברמדאן.

9.
נג'וה - בת 50, גרושה. גרה בבית חנינא, יחד עם אימה, בבית השייך למשפחת האם.
אם לשני בנים החיים בסלובקיה. בנותיה נשואות וחיות בירושלים (היא מתכוונת להגר לבד). עובדת בשכר נמוך - 800 שקל בחודש. נולדה בירושלים, עבדה בכוית כמזכירה. חזרה מהמפרץ ב1987. בעלת דרכון ירדני. לא מצליחה לקבל אישור לגור בירושלים. בעלת השכלה תיכונית, אמרה שברצונה להגר לקנדה - משום שמעסיקיה לשעבר היגרו לשם.
בהמשך השיחה אמרה כי היא מעוניינת להגר לכל מקום שתמצא.

10.
בן 27, תושב שכם, וגם יליד העיר. רואה חשבון במקצועו.
למד את המקצוע בתימן, באוניברסיטת צנעאא, וסיים את לימודיו לפני חמש שנים.
עבד כרואה חשבון שלוש שנים בעיריית שכם. שנתיים עבד בחברה פרטית. כעת איננו עובד בעירייה (בשל המצב הכלכלי הנוכחי אין לעירייה כסף).
כעת עובד ברפדות רהיטים, שולח סלונים לישראל, אך לא רבים. הוא עבד ברפדות גם כשהיה קטן, ועסק בכך גם בזמן שהותו בתימן. היה עובד ברפדות גם במקביל לעבודתו בעירייה, בה הרוויח משכורת של 1500 שקל. גם לאחיו יש רפדיה בשכם.
עוד כחודש יתחתן. מחזיק דרכון ירדני וגם פלסטיני. סיבות להגירה: "בגלל המלחמה אין כאן כסף ואין חיים".
מעדיף להגר לארה"ב כיון שיש לו דוד ואח המתגוררים שם, ומחזיקים באזרחות אמריקאית. אחיו נמצא שם כבר שלוש שנים, ודודו 20 שנה. גם לקנדה יהיה מוכן להגר. יכול להביא איתו כ 7000$.

11.
ארוסתו של 10. בת 27 מחזיקה בדרכון ירדני, ואין לה רישיון לשהיה בשטחים.
למדה 12 שנה. איננה עובדת. עבדה בגן ילדים. יש לה דוד ואח הנמצאים בארה"ב בצורה חוקית, הדוד שוהה שם זמן רב.

12.
בן 34 מענאתא. אב לשלוש בנות ושני בנים, כולם מתחת גיל 10.
סיבות להגירה - הגדיר זאת: "אין לי חשק לחיות יחד עם עם פלסטיני כמו העם שלי. לא רוצה שהילדים שלי יגדלו עם עם כזה" (ראי/ה הערה לעיל).
למד רק 4-5 שנות לימוד. במקצועו צבע, וגם אינסטלטור. עבד בצבעות 15 שנה, כעצמאי. עבד בישיבת "אש התורה" בעיר העתיקה. עדיין עובד, בצורה קטועה. מעדיף להגר לקנדה. יהיה מוכן להגר גם לאוסטרליה "העיקר שיהיה מקום לגור", כדבריו. בעל דרכון ירדני, וגם תעודה כתומה, לילדיו ולאשתו אין דרכון ירדני.
לא ניסה בעבר להגר. ניסה לטייל לארה"ב, אך לא קיבל ויזה. שליטתו באנגלית בינונית.
בת אחותו מתגוררת בקליפורניה, מזה 6-7 שנים, והיא בעלת אזרחות אמריקאית.
בני דודיו נמצאים שם 15 שנה (אך הוא אינו בקשר איתם). אשתו לא עובדת - מטפלת בילדים. למדה רק 5-6 שנים. יודעת קצת אנגלית. בת 29, והשניים נשואים 13 שנה (דהיינו - התחתנה בגיל 16).

13.
יאסר. בן 36, רווק. מוסלמי, ולדבריו "מוסלמי שלא יודע כלום על האסלאם".
במקור מעזה, וחי בתל-אביב כבר 16 שנה.
עובד בקייטרינג, ועובר ממקום למקום מפחד המשטרה. עבד באלקטרוניקה קרוב לשנתיים בתל-אביב. השלים 12 שנות לימוד. למד אלקטרוניקה ב"מכללה לטכנאי שירות", שהיתה ברח' יהודה הלוי בתל-אביב (תחת שם אחר).
לדבריו, הוא יכול להשיג אזרחות ישראלית אבל לא מעוניין בכך. לעיתים נוהג להציג את עצמו כיהודי (ומדבר עברית בלי שמץ של מבטא זר).
אין לו קרובים בחו"ל. מנותק ממשפחתו: גם את קרוביו בעזה ראה לאחרונה לפני כמה שנים. יכול להביא איתו סכום של כ20,000$. לא יודע אם יתחתן בעתיד. אומר על עצמו "כל מה שינקתי זה מאנשים בישראל. אני לא יכול עכשיו להתחתן עם יהודיה ואז אני אוליד ילד שאבא שלו יהיה ערבי".
מתגורר לבד. בעבר התגורר עם שותפים לדירה. יודע אנגלית אך לא ברמה גבוהה. בעל דרכון פלסטיני, אך לא דרכון ירדני.
רוצה להגר כדי לפתוח בחיים חדשים, מבלי צורך להסתתר ולהתחבא - להתחיל מחדש. לא יודע אם ברצונו להתחתן בעתיד.
מעוניין להגר למדינה חמה, כמו אוסטרליה. קשה לו לחשוב על קנדה - קר שם.

14.
אכרם. בן 33. תושב קלנדיה. נשוי ואב לשלושה ילדים: בת 12, בן 11, ובן 7.
עובד באלומיניום בתחום הבינוי: חלונות, וכדומה. את המקצוע למד תוך כדי עבודה בשכונת הבוכרים בירושלים. כעת, בשל המצב הכלכלי-בטחוני, איננו מצליח לעבוד באופן רציף, ומרוויח רק 2500-3000 שקל בחודש. לפני פרוץ האנתפאדה עבד בישראל במכון התקנים, שש שנים (אך לא יכול היה להמשיך בעבודה זו בשל המצב הבטחוני, והקושי לעבור אל תוך ישראל).
עובד מגיל 15. בבית הספר למד עד כיתה י'. דובר עברית ברמה גבוהה, ואנגלית בינונית ("שישים אחוז" כהגדרתו). גם בבית השייך למשפחה. לביתו יש כניסה נפרדת, אולם האחים שלו גרים ליד, וכשהמשפחות גדלות המקום נעשה צפוף. מחזיק בדרכון ירדני, וגם בתעודה של השטחים. ברשותו גם כרטיס פליט של אונר"א, כיון שמשפחתו פליטה מאזור לוד. אשתו בת 28, והשניים נשואים מזה 13 שנה.
אשתו לעיתים עובדת בבית בתפירה, ולדבריו "אצלנו לפעמים פוגע בכבוד שהאישה עובדת". סיבות לרצון להגר: לתת לילדיו התחלה חדשה. רוצה לעזוב בשל המצב הכלכלי. לא רוצה לתת לילדים לישון תחת פגזים.
מעדיף לצאת לבד ולעבוד בחו"ל, ואם יסתדר יביא גם את אשתו וילדיו.
יש לו קרובים בפנמה, בברזיל ובארה"ב. בארה"ב מתגוררים בת דודה ובני דודים (נמצא עימם בקשר רופף). מעדיף להגר לארה"ב, אם לא אז קנדה.

15.
נאא'ל. מוסלמי, בן 29, נשוי ואב לבן ולשתי בנות. סיים 12 שנות לימוד. עובד כסבל לחלוקת סחורות (אין לו מקצוע אחר). גר בראמאללה ועובד בבית חנינא. בעל תעודת זהות ירדנית ופלסטינית.
אשתו מברזיל. האשה לא רוצה להגיע לקנדה אלא לברזיל, ואח"כ לקנדה. האשה נולדה בברזיל, אביה פלסטיני ואימה מוצאה מלבנון.
נולד בראמאללה וחי בה את כל חייו. הסיבות לרצון להגר: המצב הכלכלי-בטחוני קשה. אין לו אישור עבודה. הצבא והמשטרה לעיתים לוכדים אותו במעבר לתחומי ירושלים ועושים לו בעיות.

16.
מחמד. בן 26, רווק. מוסלמי גר בחברון. בעל אזרחויות ירדנית ופלסטינית.
מעוניין להגר למקום בו יהיה לו טוב יותר. הוא חושב שקנדה הכי טוב אבל אם יש אופציות אחרות טובות אז בסדר. למד הנדסת חשמל ב"פוליטכניק" בחברון. למד 5 שנים - בעל תעודה הנדסה: Bachelor of Electrical and Computer Engineering. סיים ללמוד בשנת 99. עבד בחברון, בחברות קטנות. לעיתים עבד כעצמאי אך עבד גם בחברה מסויימת שנה וחודשיים. עבד שנה בסעודיה, בריאצ'. עתה עובד כעצמאי, ויש מעט מאד.
מעוניין לחפש הזדמנות טובה יותר בכסף ובתעסוקה. רוצה כסף ומקצוע מכובד. רוצה לבנות את עצמו, ואין לו פה הזדמנות. יודע אנגלית היטב, גם בתחום הדיבור - קיבל 200 במבחן טופ"ל.

17.
בהאא'. בן 25. מאורס. גר בראמאללה, מוסלמי.
למד בראמאללה מדעי המדינה, במסגרת אוניברסיטת אלקדס הפתוחה, חודש או שניים, אולם לא המשיך, בשל הסגר וכיון שלדבריו הלימודים הם לחינם, ובמצב היום לא יביאו לו תועלת.
עובד כנגר, בשל הסגר. עשר שנים עובד במקצוע בעין יברוד, בכל תחומי הנגרות.
יודע מעט אנגלית. לא צרפתית. רוצה להגר "כי אין עבודה, אין כלום". ארוסתו היא תלמידה בת 15 והוא מתכוון להנשא לה כשתגיע לגיל 18 ולכן מתכוון להגר לבדו.

18.
בן 32, סלואד (ליד ראמאללה). מובטל.
עבד בבניין, בכל תחומי הבניין. עבד מקסימום שנה וחצי באותו מקום. עבד בעיקר בשטחים, אבל גם בישראל (היה 3 חודשים בחיפה). עבד מגיל 17 ועד שנת אלפיים (כאשר פרצה הלחימה בשטחים), מאז הוא מובטל. נשוי ואב לשישה ילדים. האשה לא עובדת. אין עבודה.
למד עד כתה ג'. לא יודע אנגלית (וגם העברית שלו לא משהו). גם אשתו לא. למדה בבי"ס יסודי בלבד. "תראה את המצב. אין עבודה אין בטחון".
לפני שנתיים קיבל ויזה לתייר לקנדה, אבל תוקפה פג. מעדיף לנסוע לבד. קשה להביא את כל המשפחה. לא חשוב לאיזו מדינה, העיקר שייסע מכאן.

19.
בן 24 וחצי. מוסלמי. רווק. מתגורר בואדי ג'וז בירושלים. בעל תעודת זהות ישראלית (אדומה).
קיבל את תואר ה BA באוניברסיטת אלקדס, בתחום הנדסת החשמל, בפברואר 2001. עבד בירושלים בחברה פרטית.
כעת לומד הנדסת חשמל לתואר שני באוניברסיטת ביר-זית, ובעוד שנה יסיים את התואר. יודע אנגלית טובה ומעט צרפתית.
מעוניין להגר לקנדה כי שם יש יציבות בטחונית ומצב כלכלי טוב. סיבות להגירה: המצב הבטחוני קשה. הוא רוצה לחיות במקום בטוח. מעוניין בהגירה ובקבלת אזרחות.
לא ניסה בעבר להגר.

שני מהגרים שפרטיהם שאובים מכתבתם של אוריה שביט וג'לאל בנא, שהתפרסמה ב"הארץ" בתאריך 5/10/01 תחת הכותרת "טרנספר מרצון":

20.
מחמד סירטאוי. מהגר לקנדה בקרוב (נכון לזמן פרסום הכתבה). רווק יליד שכם המתגורר בראמאללה.
עובד בחברת ג'ואל, החברה הסלולרית הפלסטינית. סיבות להגירה: מהמשכורת בראמאללה אי אפשר לחיות. היום יש סגר ואין עבודה. חושש גם מפיטורין.
"אילו היה לי טוב כאן הייתי נשאר. בקנדה אפשר לבנות את העתיד".
מדוע לקנדה: בקנדה ממתין לו קרוב משפחה שעבד במחשבים שמונה שנים. שקל הגירה לארה"ב, אולם בעקבות פיגועי ה11 בספטמבר והאלימות כלפי הערבים והמוסלמים שם בעקבותיה החליט לוותר.

21.
יוסף ברכאת. בן 29 מראמאללה. בחודש הבא מהגר לפריס, ושם יתחתן עם חברתו הממתינה לו שם.
סיבות להגירה: "מה אני יכול לעשות בראמאללה או בכל עיר אחרת בארץ? אין לי עבודה, האבטלה מגיעה ל 70% ואני צריך לחיות ממשהו ולהקים משפחה. קשה לי לעזוב את המקום שבו נולדתי וגדלתי, כאן המשפחה שלי, כאן החברים שלי, אבל אני פשוט לא יכול לחיות כאן יותר".
מוצא משפחתו מחברון, יש לו 5 אחים ושלוש אחיות: אח צבע, אח חשמלאי, שני אחים מחנכים ואח סטודנט. ב1991 זכה במלגה ולמד אנגלית וצרפתית באוניברסיטת עמאן. ב96 חזר לשטחים כדי "לחפש את העתיד ולבנות את המולדת" - עבד כמורה לאנגלית ולצרפתית בבית התרבות הצרפתית. בארבע השנים האחרונות ביקר בצרפת שש פעמים, אולם לא חשב להשתקע בה.

שני האינפורמנטים הבאים הם ערבים/פלסטינים מתוך תחומי הקו הירוק, ויסומנו באותיות לטיניות:

A.
מסח'נין. עובד בירושלים. בן 24, נשוי ואב לילדה. מוסלמי.
טכנולוג רפואה גרעינית במקצועו. למד במכללת תלפיות, סניף חיפה. עובד בהדסה עין כרם.
סיבות לרצון להגר: רצון להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית. לשנות את חייו. אין לו קרובים בחו"ל. הוא עובד במקצוע מאז ספטמבר 2000. עבד במכון פרטי בתל-אביב. עבד שנה וחדשיים בבית החולים הדסה. בעל תעודת הנדסאי.
אשתו אחות מוסמכת. למדה את המקצוע בבית החולים רמב"ם, והתואר הוא מטעם המכללה לישראל. דובר אנגלית טובה וכן אשתו, והאשה יודעת גם צרפתית.

B.
מגוש חלב (ג'יש). בן 34, נשוי ואב לשני ילדים - תאומים בני שנה.
נוצרי קתולי. עובד בספרות, אשתו עובדת בספרות אבל עוסקת באיפור.
עובד מעל 10 שנים במקצוע. תעודה מפריס של בי"ס עולמי לספרות, שם למד שנה וחצי - התמחה בתספורות בפריס לאחר מכן במשך שלושה חודשים. השכלה: סיים תיכון. קורס לספרות בישראל. בעל תעודה מויצ"ו.
ניגש בעבר לשגרירות הקנדית וביקש ויזה להגירה אך נאמר לו שמקצועו אינו דרוש. ישמח לקבל ויזה לעבודה. יש מישהו בונקובר שמוכן לתת לו לעבוד אצלו אבל לא יכול לסייע לו בויזה או בערבות מדבר קצת צרפתית. אנגלית טובה מאד. האשה יודעת אנגלית.
לא משנה לאיזה אזור יהגר.
רוצה להגר כי הוא ממשפחה נוצרית קתולית. מיעוט בתוך מיעוט לא מוצא את עצמו. לא יודע לאיפה הוא שייך. היהודים במדינה מתייחסים אליו כערבי, והערבים כנוצרי. רוצה מקום חדש בשביל עתיד לילדים.

מסקנות - טיפולוגיה של הגירה
את רוב המסקנות ביחס להגירה ננסח, כמומלץ בידי Peterson, באופן של טיפולוגיה יותר מאשר של חוק^[4]. הטיפולוגיות העיקריות שבהן ניגע הן המשכילים, חסרי ההשכלה, העובדים וחסרי העבודה, בעלי הקרובים בחו"ל, בעלי האזרחות הזרה (הטיפולוגיות חוצות אלו את אלו, כמובן), ו"נפגעי האלימות" (המהווים את כלל המדגם). לגבי כלל המדגם, ניתן לומר כי כולם צעירים - ברובם המכריע משכבת הגיל שבין 20-36 ובמיוחד 25-36^[5] (למעט 9, שהיא מקרה יוצא דופן, וקצת מוזר, ובהתחשב בגילה סיכוייה להגר אפסיים - למעט אם תחליט להצטרף לילדיה). גם בלי להזדקק לאסמכתא מחקרית ידוע ש"לא עוקרים עץ זקן" ובגיל מבוגר קשה להסתגל למקום חדש, ללמוד את השפה, להכניס בנים בני 16 למסגרת לימודים בחו"ל, וכן הלאה. כמו כן כולם מוסלמים, ולא ניסו בעבר להגר, ועל כך להלן.

קרובים בחו"ל: ישנו מספר ניכר של בעלי קרובים בחו"ל, המעוניינים להגר לאותה ארץ בה נמצאים קרוביהם. דוגמאות: אינפורמנטים 3 10, ו 11 שהם בעלי אחים בארה"ב, לאינפורמנט 14 בני דודים שם - וכולם מעוניינים להגר לארה"ב (אם כי הם מבינים שקשה היום להשיג אישור הגירה לארה"ב, ולכן הם מוכנים לשקול חלופות בעדיפות שנייה). אינפורמנט 20 שהיגר לקנדה שם המתין לו קרוב משפחה המתגורר שם זה מכבר. הדבר תואם למאפייני הגירה המוכרים במחקר:
במקסיקו המשפחה מעבירה ידע לבניה לאן להגר, וכך המחקר מזהה קשר בין מקומות מוצא ויעד ספציפיים (תושבי אזור X במקסיקו נוטים להגר דווקא לאזור Y בארה"ב)^[6].
לרוב בעלי קבוצה זו יש קרובים בארה"ב, משום ששם נמצא הריכוז הגדול ביותר של פלסטינים מחוץ למזרח התיכון - כ203,000 נפש^[7].
גם באוכלוסיה הפלסטינית מוכרים דפוסי קשר בין מקומות הגירה ויעד: אנשי בית-ג'אלא, כבר מאה שנים, מהגרים לצ'ילה. בסנטיאגו מתגוררים 25,000 נוצרים שמוצאם מבית-ג'אלא^[8].

השפעת הלחימה: על הביקוש להגירה ניכרת השפעה מכרעת של הלחימה המתחוללת בין ישראל והפלסטינים מאז ספטמבר 2000. ההשפעה היא משולבת, כלכלית ובטחונית: רבים מאלו שעבדו בתוך תחומי ישראל אינם יכולים להמשיך בכך בשל המחסומים והסגר, וכמו כן האנשים חוששים שהם ובני משפחתם עלולים להיפגע בלחימה.
האינפורמנטים מבטאים את יחסם למצב הכלכלי בטחוני בביטויים כמו "בגלל המלחמה אין כאן כסף ואין כאן חיים", או "אין עתיד פה".
השפעת מצב הלחימה ניכרת גם אצל אינפורמנטים שלא נפגעו ממנו באורח ישיר, וזאת באמצעות חששות מפני פגיעה עתידית: אינפורמנט 20, החושש מפני פיטורין עתידיים. אינפורמנטים 5 ו 7, שלמרות שהם עובדים ומתגוררים באזור שקט יחסית (בית-חנינא) מסבירים את כוונתם להגר בביטויים בסגנון "המצב פה קשה ואין תקווה" ו"רוצים עתיד חדש - לחיות חיים פשוטים וטובים". לא ניתן להפריד את המצב הכלכלי מהמצב הבטחוני, והערכתי הכללית היא שכל האינפורמנטים הושפעו ממצב הלחימה, מי פחות ומי יותר.
כל האינפורמנטים לא ניסו בעבר להגר. לדעתי העובדה שהם פונים להגירה רק עכשיו מעידה גם היא על הקשר האמיץ בין האנתפאדה לבין הרצון להגר.
מספר הפונים להגירה גדל בצורה משמעותית מאז פרוץ האלימות בין ישראל לפלסטינים. שגרירות קנדה בתל-אביב מדווחת, כי עד תחילת האנתפאדה נרשמו פחות מ 25 פניות בשבוע, מאז תחילת הארועים האלימים מספר הפונים גדל ל 50 בשבוע^[9]. גם לפי הנתונים של משרד ההגירה האוסטרלי חל גידול עצום, 1440%, במספר הפלסטינים שפנו לשם קבלת ויזה לשהיית קבע באוסטרליה בין יולי 2000 ליולי 2001, לעומת התקופה יולי 1999 עד יולי 2000^[10].

השוואות: השפעה זהה של המצב הכלכלי-בטחוני ניכרת כמובן גם בצד הישראלי של מתרס הלחימה: קרן שפירא, בת 29, אשת שיווק בעלת תואר שני במנהל עסקים, מסבירה כי הסיבות לכך שהיא מהגרת לקנדה קשורות לכך שהיא פוטרה ולא מצליחה למצוא עבודה, וגם בשל המצב הבטחוני - אי אפשר לשבת בבית קפה^[11].
אותו דבר אומר גם עמוס סהר, נשוי + 1, המתכוון להגר: "אני מודה לחלוטין, נכנעתי לטרור. אי אפשר לומר לנו להשאר פה, אם אי אפשר להבטיח לנו את חיינו". הביקוש להגירה מצד ישראלים עלה בחדות מאז תחילת הלחימה^[12].
כמו כן, מעניין להשוות את שאר האינפורמנטים לאינפורמנטים A וB, שהם ערבים מתוך ישראל, במקור מהגליל, שלא נפגע במיוחד מהמצב הבטחוני: רואים באופן מובהק שאינפורמנטים A וB שייכים לאלו "המחפשים את החיים הטובים" ולא לאלו החשים ש"אין כאן עתיד". המקרה של אינפורמנט B שייך במובהק למסגרת של "הגירת נוצרים", שהיא תופעה מוכרת במזרח הערבי (המספר הכולל של נוצרים שהיגרו מהמזרח התיכון מאז סוף המאה הקודמת נאמד בשלושה מיליון איש)^[13] name="13">. הנוצרים חשים באי נוחות לנוכח הרוב המוסלמי^[14], ובמקרה של אינפורמנט B הוא גם רואה את עצמו כ"מיעוט בתוך מיעוט. היהודים במדינה מתייחסים אליו כערבי, והערבים כנוצרי".
כל משתתפי המדגם מוסלמים. השערתי היא, שזה משום שרבים מהנוצרים המעוניינים בכך כבר היגרו בעבר, ואלו שטרם עשו כן יכולים ללמוד מסביבתם וממשפחתם את הדרך להסדרת ההגירה ואינם זקוקים לעזרת הסוכן.

בעלי השכלה: אפשרויות העבודה עבור האינפורמנטים שהם בעלי השכלה הינן מעטות ועלובות מאד:
אינפורמנט 4, שלמד מיקרוביולוגיה והמטולוגיה, מובטל.
אינפורמנט 16, שהוא מהנדס חשמל ומחשבים, כמעט ואיננו עובד.
אינפורמנט 10 הינו רואה חשבון במקצועו. עבד בעיריית שכם בעבור שכר של 1500 שקל לחודש, וכעת איננו עובד אפילו בעבודה זו, ועוסק ברפדות. כל המובטלים מעוניינים במציאת עבודה ויציאה ממצב האבטלה.
הדבר עולה בקנה אחד עם ניתוחם של Portes וBorocz :
"קרקע פורה לסוג זה של הגירה הן ארצות שבהן הסטודנטים באוניברסיטאות מוכשרים לקריירה באורח מערבי מתקדם, אולם לאחר מכן אינם מוצאים כל אפשרות ליישם את הכשרתם בשל חוסר במשרות או בציוד מודרני"^[15]. הדבר ניכר היטב במציאות - בשגרירות קנדה בתל-אביב מעריכים: 90% מהפונים הם מהנדסים ורוקחים, מקצועות מבוקשים בקנדה. בעלי סיכויים טובים יחסית לזכות בויזה. בין 10% הנותרים שיעור ניכר של רואי חשבון^[16].
למרות העובדה, העולה מעבודה זו, שרבים מהמבקשים להגר הם חסרי השכלה, הרי שבמציאות סיכוייהם של אקדמאים להגר הם טובים בהרבה^[17] - דבר המעורר חששות שלחברה הפלסטינית העתידית יהיה מחסור במעמד ביניים ובאנשים שסיגלו לעצמם דפוסי חיים מערביים^[18].

מחפשים את "החיים הטובים" (?): מי שהוא בעל עבודה מחפש את "החיים הטובים": אינפורמנטים 1, 2, 5, 7 (ואולי גם 16 ו A). כאמור לעיל, גם הללו מושפעים מהמציאות הכלכלית-בטחונית הקשה בשטחים כעת.
אם ננסה לבחון תופעה זו אל מול הניתוח התיאורטי של ההגירה, הרי Portes ו Borocz גורסים:
"בעלי מקצוע שמרוויחים מספיק כדי לקיים אורח חיים של המעמד הבינוני, ומתוך היגיון הם מרוצים מסיכויי הקידום שלהם, מהגרים לעיתים רחוקות. אלו שמוטל עליהם איום העוני, או קטיעה מוקדמת של הקריירה, מתחילים לחפש אפשרויות בחו"ל"^[19].
סיכויי הקידום של האינפורמנטים הנ"ל אכן אינם מזהירים: לאינפורמנטים 1 ו 2, העובדים בשיפוצים ובחשמל, יש מעט סיכוי לקידום. אינפורמנט 1 מספר כי המקסימום שעבד ברציפות בחברה אחת לא עלה על שנה ושבעה חודשים, והעסקה זו הסתיימה כאשר מעבידו פשוט אמר לו יום אחד לא להגיע יותר לעבודה. גם ביחס לאינפורמנטים 5 ו 7, למרות שהם עובדים בארגונים מכובדים, ספק אם הם יוכלו להגיע לתפקידים בכירים בעתיד.
בכל מקרה, ברור כי "החיים הטובים" זוהי הגדרה יחסית, וגם אלו שמצבם הכלכלי הוא טוב באופן משמעותי ביחס לרוב האוכלוסיה הפלסטינית עשויים לראות את מצבם כבלתי מספק, ביחס לסטנדרטים המערביים. לדעתי מאלף במיוחד המקרה של אינפורמנט 5, שקנדה מצאה חן בעיניו כאשר ביקר בה לשם השתלמות וכעת בוחן אפשרות להשתקע במדינה זו.

חסרי השכלה: רוב אלו שעובדים עושים זו באורח קטוע וחלקי - אינפורמנטים 6, 12, 14, 15, 17, 18 (מעניין להשוות לאינפורמנטים 1 ו 2, שלמרות שהם חסרי השכלה אקדמית הרי מצבם כירושלמים, אזרחי ישראל, מאפשר להם תעסוקה באופן מסודר ורציף). גם בקבוצה זו, כמובן, כל המובטלים מעוניינים במציאת עבודה ויציאה ממצב האבטלה. אינפורמנטים 12 ו 18 באים מדגם של משפחה מסורתית, בה האישה איננה עובדת, ובדרך כלל נישאה בגיל צעיר, ומספר הילדים גדול יחסית.

בעלי אזרחות זרה: ישנה קבוצה נוספת של מהגרים: המהגרים שהיו בעלי אזרחויות זרות עוד לפני שהחליטו להגר. כמובן שבני קבוצה זו לא פנו לסוכן ההגירה, כיון שלא היו זקוקים לעזרתו. לדוגמא, בכפר הפלסטיני תורמוס-עיא, ליד העיר ראמאללה, התגוררו כ5,000 תושבים, שרובם בעלי אזרחות אמריקאית. מחציתם היגרו בחזרה לארה"ב וגם למדינות דרום אמריקה בשל קשיי האינתפאדה^[20]. רבים מבני קבוצה זו הם פלסטינים שהתגוררו במדינות המערב ועברו לשטחי יהודה ושומרון עם הקמת הרשות הלאומית הפלסטינית, אך כעת הם מהגרים. קבוצה זו מתוארת בידי חוקר החברה הפלסטינית ד"ר ח'ליל שקאקי: "המהגרים מראמאללה בדר"כ פלסטינאים שהגיעו בשנים האחרונות, בעיקר מארה"ב ומאירופה. הם חשבו שתהליך השלום יספק להם אפשרויות"^[21]. כמו לגבי שאר הקבוצות, אין אפשרות למצוא נתונים מדוייקים על התופעה, ובייחוד במקרה זה, שבו אין צורך בהגשת בקשה לויזה או לאזרחות.

סיכום
בעבודה זו נערכה טיפולוגיה של פלסטינים שהיגרו ומעוניינים להגר - נמצאו מאפיינים שונים שונים של פלסטינים, שרובם טרם היגרו אלא רק עשו את הצעד הראשון לקראת ההגירה. הגירה היא תופעה מורכבת, וכדי לראות את התמונה בכללותה יש צורך לעקוב אחר מהגרים אלו במשך מספר שנים, וכך לקבל תשובות לאינסוף השאלות המרתקות שנותרו פתוחות: כמה מהם יקבלו אישור להגר, ולהיכן? האם ישתקעו במקום החדש או יחזרו? האם יביאו לשם את משפחותיהם? האם ישתלבו בקהילות מהגרים, ואילו מין קהילות תהיינה אלו: פלסטיניות, ערביות, או שמא מוסלמיות, ואולי אפילו קהילות מהגרים מכל העולם (ראי/ה מדרחוב נווה שאנן והתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב).
לדאבון לב, מעקב רב שנים, ועריכת מחקר בכמה ארצות יעד אינם אפשריים בלוח הזמנים (והתקציב!) של עבודה מסכמת בקורס, ויישארו נחלתם של דוקטורים ובעלי דרגות אחרות, שאולי יזכו גם בכמה רגעים מזמנם היקר של אנשי רשויות ההגירה. לפיכך התמקדתי אני במניעים של המבקשים להגר, הרקע ממנו הם באים, וכן הלאה.
מהעבודה עולה כי ללחימה המתחוללת ישנה השפעה מכרעת על שיקולי האנשים להגר. משפטים שחזרו על עצמם בשיחות עם האינפורמנטים היו: אין כאן עתיד, אין כאן חיים, אין כאן כלום. לא רוצה שהילדים שלי יירדמו עם קולות של יריות, לא חשוב לאן - העיקר לצאת מכאן, וכן הלאה.
רוב האינפורמנטים נפגעו ממצב הלחימה הן כלכלית, והם מבחינת חשיפה לסכנת היפגעות פיזית, ולכן לא ניתן להפריד בין שני הדבקים, הכלכלי והבטחוני - וגם לא ניתן להפריד בין שני הדבקים משני צידי המתרס הלאומי, היהודי והערבי, שבשניהם חשים כי העתיד הולך ואוזל, וצעירים מוכשרים מהגרים לארצות המערב.
המהגרים מעוניינים להגיע למדינות שהן, או לפחות היו, מדינות הגירה: קנדה, ארה"ב ואוסטרליה. הם כמעט ולא הראו התעניינות במדינות אחרות, משגשגות לא פחות. מסתבר שלשפה האנגלית יש יתרון חשוב, וכמו כן נחסך הצורך להתמודד עם מצב של להיות זר בתוך תרבות לאומית מגובשת, ובתוך עם, Volk, זר. המהגר לאוסטרליה יוכל לראות את עצמו אוסטרלי, אך כדי להיות בן לעם ההונגרי, היפני או הגרמני עליך להיוולד ככזה.
רבים מהמהגרים רוצים להגיע למקום בו נמצאים בני משפחתם, או למקומות שהדימוי שלהם מושך (אינפורמנט 3, דמות צבעונית ומלבבת במיוחד, אמר "אני רוצה את ארה"ב, זו מדינה חזקה"). אינפורמנט נוסף, שפנה מאוחר יותר, אמר כי מבחינתו שוודיה נמצאת בעדיפות שנייה לאחר קנדה "כי שם יש עבודה" - ולדעתי תרם לכך הדימוי הסובלני ודימוי חברת השפע של המדינות הסקנדינביות.
הדבר תואם את דעתם של Portes ו Borocz ביחס להגירה, כי זו תופעה סוציאלית, ולאו דווקא כלכלית, והיא מוכוונת בידי גורמי "משיכה ודחיפה" במדינות המקור והיעד, בדיוק כפי שמהגרים מהקולוניות לשעבר של בריטניה צרפת והולנד נוטים להגר דווקא למדינה הקולוניאליסטית לשעבר ומתעלמים מיתרונות במדינות מערב אירופאיות אחרות^[22].

נספח: כמה עמדות בקרב מציעי הצעות פוליטיות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני ביחס להגירת פליטים פלסטינים אל מדינות המערב
הגירה של פלסטינים לארצות המערב יכולה להתבצע ביוזמת יחידים - "מלמטה", וגם כחלק מהסדר בינלאומי, ולכן כדאי להציג במסגרת זו, ולו בצורה מקוצרת ולא-ממצה, כמה עמדות להגירת פלסטינים למערב בקרב חוקרים ומדינאים שהציעו פתרונות לבעיית הפליטים:
בספרם של סרי נוסייבה ומרק הלר "בלי תופים וחצוצרות" יש פרק העוסק בעניין הפליטים. ע"פ הפתרון שמציעים השניים, במסגרת הסדר ישראלי-פלסטיני יעמדו בפני הפליטים שתי אפשרויות: לקבל את האזרחות של מדינות ערב או להשתקע במדינה הפלסטינית שתוקם^[23], אך בהמשך נרמז שפיצויים שיינתנו לפליטים יהיו קשורים ל"הוצאות היישוב מחדש של פלסטינים במדינה החדשה או במקומות אחרים"^[24].
במחקר קודם שפרסם מרק הלר בעניין הקמת מדינה פלסטינית אין פרק מיוחד בעניין בעיית הפליטים^[25], והנושא נדון כחלק מהבעיות הכלכליות שיעמדו בפני המדינה הפלסטינית העתידית. הספר מעלה השערה שעיקר הפתרון לבעיית הפליטים יהיה בקליטתם במדינה הפלסטינית, ומעריך שמספר המועמדים בכוח להגירה למדינה הפלסטינית הוא 850,000^[26].
בספר Refugees into Citizens מציעה דונה ארצט, פרופסור למשפט בינלאומי, תוכנית מקיפה לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים: אליבא דהצעתה של ארצט, חלק מהפליטים ישובו למדינה הפלסטינית, הפליטים שלא ישובו למדינה הפלסטינית יקבלו אזרחות כפולה, פלסטינית ושל המדינה בה הם חיים, ו 75,000 פליטים ישובו לתחומי ישראל. ארצט מציעה שמספר הפלסטינים במדינות שאינן מזרח תיכוניות יוכפל מ 446,000, המספר הנוכחי, לכדי 900,000^[27]. ההצעה היא לכנס ועידה דומה לזו שהתכנסה ב 1979 למציאת פתרון עבור אנשי הסירות מהודו-סין. ארצט איננה מפרטת לאלו מדינות בדיוק היא מתכוונת, אולם היא מעירה שהפלסטינים הנמצאים במדינות המערב יעודדו את ממשלותיהם לקלוט עוד.

ביבליוגרפיה:
ספרים:
הלר, מרק: מדינה פלשתינאית, השפעותיה על ישראל. קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, המרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה, אוניברסיטת תל-אביב. תל-אביב 1991.
נוסייבה, סרי. הלר, מרק: בלי תופים וחצוצרות: הסדר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוצאת שוקן: ירושלים ותל-אביב 1991.
רביד, יצחק: הפליטים הפלסטינים. מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, ינואר 1991.

כתבות עיתונות:
בנא, ג'לאל. שביט,אוריה "טרנספר מרצון", "הארץ", המוסף השבועי, 5/10/01.
בנט, ג'יימס: "זכות השיבה לברוקלין", "הארץ" 14/08/02.
רובינשטיין, דני: "חצי הכפר הריק", "הארץ", 21/3/2000.
שביט, אוריה: "שביל הבריחה", "הארץ", המוסף השבועי, 24/8/01.

ראיונות ופרטים של 22 אינפורמנטים, כמפורט בגוף העבודה.